רומן רטנר

הכרנו בעזה ב- 2003, כאשר אנחנו, המתנדבים מ"גדוד עליה" גויסנו לצבא לצורך ניהול הלחימה נגד הצלפים בדרום רצועת עזה. באוגדה התפשטו הרבה שמועות על "הצלפים הצ'צ'ניים", וחיילים וקצינים דוברי רוסית רבים היו באים אלינו לערוך היכרות. לאיגור באנו לבד – היה צריך להירשם אצל הרופא. מרגע זה תמיד, כאשר הייתה דקה פנויה, היינו באים לדוק לדבר "על החיים".

כשלבנון השניה החלה, איגור התקשר ושאל: "מפקד, מתי נוסעים להילחם?" זה היה דחף כן, ללא פוזה. הבטחתי לו שהוא ייכנס ללבנון אתנו.

את הבטחתי קיימתי למחצה. בשעה 17:00 ב- 3 באוגוסט קיבלתי מידע שממחר דוק יועבר לכיתת הצלפים שלנו. מייד התחלתי להתקשר. הטלפון נדם וזה היה מוזר. אותה עת איגור רוטשטיין התנדב לגדוד "גולני" שם שימש כרופא הגדוד.

לי היה ברור שרופא הגדוד לא אמור לצאת מהבסיס רחוק יותר מאשר לגבול עם לבנון. אין לו פשוט מה לעשות בפנים, הרי את העזרה הראשונה ופינוי הפצועים עד לתאג"ד אמורים לבצע פרמדיקים וחובשים, אשר קיימים בכל יחידה.

אחרי ניסיונות כושלים חוזרים ונשנים להתקשר, שלחתי לדוק SMS, ולפתע הוא התקשר אלי. איגור היה בלבנון, והם, לדבריו, היו אמורים לצאת בקרוב.

צחוק הגורל הוא, שיצא לי להיות הבן אדם האחרון ששוחח עם דוק בטלפון.

בשעת לילה מאוחרת, התקשר אלי אחד מקציני הגדוד ואמר: ישנו מידע ראשוני על כך שאיגור נהרג. 4 שעות לאחר מכן נסענו לזהות את גופתו.

לעולם תיחרט המלחמה הזו בזיכרוני בשאלה האילמת בעיניו המתות של דוק: למה?

את השאלה הזו הייתי רוצה לשאול את אלה ששלחו את איגור יחד עם פלוגת חי"ר עליה הוטלה משימה: לפרוץ בית מבוצר בכפר בדרום לבנון.

לפי סיפורי משתתפי המשימה הזו, הקצינים החליטו לפעול כפי שהם נהגו לפעול בעזה: ניגשו לדלת, נקשו, הדלת לא נפתחה, ניסו לום – זה לא הצליח. כל זה התרחש בלילה, על שטח לבנון, בנסיבות היעדר קו חזית מוגדר, כאשר היריב עלול היה להופיע בכל רגע, מכל כיוון. נשאלת השאלה, אם כבר חשבו להביא לום, למה לא הביאו כוחות הנדסה אשר היו יכולים תוך דקות ספורות לפוצץ את דלת הפלדה ולאפשר ליחידת ההשתלטות לפעול.

ובכלל, מה היה הצורך במשימה הזו? הרי מובן הוא שאחרי שהלוחמים שלנו ניסו "בשקט" באמצעות הלום להשתלט על הבית, לא ניתן היה כבר להשתמש בו כנקודת מחסה, זה הרי סכנת נפשות. מדוע לא פוצצו את הבית? מה, בטנקים שלנו אזלו הפגזים או אולי לחיל האוויר נגמרו הטילים? אני מבטיח – הכל היה בנמצא. פשוט איזה "מוח צבאי גדול", אשר ליטש את אמנותו המבצעית ביהודה, שומרון או בעזה, החליט שלהילחם בחיזבאללה צריך כפי שזה נעשה בשטחים.

ברור כשמש כי בלבנון הטקטיקה הזו לא יכולה הייתה להוביל לשום דבר טוב. היריב הוא אחר. חיזבאללה ניהל מלחמת גרילה לפי כל הכללים וכמובן שהזדמנות שכזו לוחמיו לא יכלו לפספס. היחידה בה היה דוק, הותקפה ע"י המחבלים ממרחק קצר (היכן הייתה פריסה היקפית לא ברור בעליל). התפתח קרב לילי בו היה למתקיפים יתרון בולט – הפתעה.

כמעט מייד היו פצועים. דוק נחלץ לעזרתם ונהרג. מטבע פציעתו, שאת תוצאותיה אנחנו ראינו במרכז הזיהוי, הוא כנראה לא הספיק להבין שהולך למות.

היום, שלושים ימים אחרי מותו, אנחנו עדיין לא מבינים מה עשה רופא צבאי בכיתה קרבית של הגדוד. הרי שום דבר מעבר למה שעושים פרמדיקים וחובשים במהלך הקרב הוא לא יכול היה לעשות.

נחלת הכלל היא שעל מנת להעניק עזרה רפואית לפצוע יש להוציאו מקו האש – זו היא עבודת החובשים – ובהקדם האפשרי לפנותם לתאג"ד / נאפ"ל.

לפי פרסומי העיתונות וסיפורי עדי הראיה, במלחמה הזו לא פינו פצועים רבים במשך 7-10 שעות. למה?

איך יכול היה לקרות שהצבא לא היה מוכן לכך שיהיה צורך לפנות פצועים תחת אש? הרי המדינה נלחמת כמעט 60 שנה וחיל הרפואה אמור להיות מוכן לכל תסריט של התפתחות האירועים. התברר שלא.

לצערי הם טעו. לדעתם של רופאים צבאים – חבריו של איגור, פעולות החייאה דחופות, אותן יש לבצע באופן מיידי, אפשריות לביצוע בשדה הקרב, אולם בלילה יש צורך באור לצורך ביצוען. אור רגיל.

הכיצד ניתן להדליק פנס תחת האש? האם מישהו במטה חיל הרפואה חשב על זה? לא. לא חשבו אף קציני חי"ר, כאשר במהלך תכנון המשימה, לא חשבו על הקמת נקודות סיוע רפואי, לשם יכולים היו החובשים לגרור פצועים ושם הרופא יכול להדליק פנס ולטפל בפצועים, וזאת מבלי להיחשף בוודאות מוחלטת לאפשרות להיהרג.

אין לנו תשובות לשאלות אלה. יותר נכון, בינתיים אין. אולם אנחנו מקווים שתוקם ועדה ממלכתית, שלא תחפש שעיר לעזאזל, אלא תחקור מה גרם לצבא להגיע לכזה מצב בו הוא שרוי היום. אני סבור כי סיבות נפילתו של דוק אמורות להיחקר היטב ויש להפיק מכך לקחים.

פעם, ב- 2004, דוק היה נכנס אתנו אל מעבר ל"קו הירוק" – פרדסים אינסופיים במזרח עזה, שם ערכנו מארבים למחבלים. כל פעם מחדש היה צריך להוכיח למפקדים שהוא נחוץ לנו שם ושאם יהיה צורך בכך, דוק יילחם כמו חייל קרבי רגיל של חי"ר. מעולם לא הצטערנו שלקחנו אותו איתנו.

דוק היה החייל האמיתי ומת כמו חייל אמיתי.

יהי זכרו ברוך!