עילי

עילי עובדיה, על איגור

עם המוות של איגור היה לי הכי קשה להתמודד. חודשים הוא רדף אותי.

באופן אישי אין לי הרבה מזל עם המוות. איבדתי שני בני דודים, אחותה הקטנה של החברה שלי (היום לשעבר) נהרגה בגיל 13, חברתי לכיתה נהרגה בפיגוע ליד הבית שלי והרשימה ממשיכה. אבל עם כל אחד מהאובדנות האלה התמודדתי יחסית בבגרות, מידי פעם בהבנה ותחושת הקרבה למדינה.

אולי בגלל זה לא קשה לי להתמודד עם מקצוע שרואה הרבה מוות, ואולי בגלל זה בחרתי להיות פאראמדיק. דבר אחד ידעתי בבירור: אני לא לוחם. אני לא קרבי בהגדרת היסוד שלי.

כשכל הבאלגן בצפון התחיל, אני הייתי במוצב בחרמון, באופן מצחיק - עם גדוד הנדסה. מהמוצב יכולתי לראות מלמעלה את גבול הצפון, המרהיב ביופיו, ניצת בצבעים עזים של צהוב ואדום איי שם באופק. הפצצה שלנו, הפצצה שלהם. "מרהיב אך איפשהו מראה מטריד" נאמר בתקליט הישן של מלחמת העולמות. הכל היה רחוק ממני, ועל אף הלהט לרוץ לעזור ולטפל כמה שיותר, ידעתי שיותר טוב לי, לחברי ובני משפחתי שאשאר לי בצפון הסורי, ולא הלבנוני.

המצב רק התדרדר, והוזנקתי בשעת ערב יחסית מאוחרת לטבריה, כדי שיצרפו אותי לגדוד 13 של גולני. בדרך אמר לי המילואימניק שאסף אותי: "עילי, תתכונן. זה לא צחוק כבר, אתה הולך לראות פצועים, אתה הולך לעמוד בסכנת חיים". לא החלפתי איתו מילה מאותו רגע למהלך כל הנסיעה. רק ביקשתי שיקנה לי אייס-טי בתחנת דלק. הרגשתי שהוא חייב לי לפחות את זה.

כשהגעתי לגדוד הכרתי את רוב החובשים ואת הרופא הגדודי, הספקתי במהלך התפקיד לתפוס איתם כבר כוננויות בכמה אזורים בארץ.

כשנכנסתי למרפאה איגור כבר היה שם. עשינו היכרות קצרה, ומאז ישנו זה לצד זה על מיטות צרפתיות במרפאה. כל יום דחו את הכניסה שלנו בעוד קצת, ובכל יום שמעתי מעללים וסיפורי זוועות מחברי הפרמדיקים בצפון. חלקם חברי הקרובים ביותר. מיום ליום רק חששתי יותר ולא הפסקתי למרר בבכי שאני לא מסוגל, אני לא רוצה, זה מיותר, ויש לי הרגשה שאם אני נכנס אני לא יוצא. כל שיחת טלפון שלי עם מישהו מהבית (חוץ מההורים שלא ידעו הרבה באותו שלב) נגמרה בבכי קוטע נשימה ובדמעות של פחד.

איגור מאידך, כל הזמן צחק עלי. "אם תמות, זאת אומרת שהגיע הזמן שלך. הרי אתה תמות מתישהו, לפחות תהיה גיבור!". במשך שבוע וחצי כל מה שעשינו זה לאכול בשר טוב, לעשן, ולצחוק עלי. הוא אפילו המציא לי כינוי שרק במבטא רוסי איכשהו מתחרז. "פאראמדיק עילי, קוקסינל ומרוקאי". היה לו קצת קשה להאמין לי שאני מרוקאי.

ממש ברגע האחרון אני ואיגור החלפנו פלוגות. הוא טען שב"מסייעת" יש יותר אקשן. ולי ממש לא היה איכפת. נכנסנו פנימה, ושהינו כמה ימים טובים בכפר מרכבה. התברברנו שם סתם. עשינו המון טעיות טאקטיות ורוב הזמן יצאנו מהן בזול. אני זוכר שבאחד הלילות איגור עלה מולי בקשר. זה מוזר כי בדרך כלל אין לנו על מה לדבר בקשר. הוא ביקש סטרואידים. שאלתי למה והוא התעצבן עלי, "יש או אין?". "יש, יש" אמרתי לו, "יש סולומדרול". באישון לילה, הוא, בליווי עוד שלושה חיילים, הגיעו מהבית בהם הפלוגה שלו הסתתרה אל חלון הבית בו אני הייתי. הוא הושיט יד פנימה, נתתי לו את האמפולה. הוא לחץ לי את היד ולחש באנגלית: "נחמד לעשות איתך עסקים".

הלילה שאחר, זה הלילה הארור. הסתובבנו בכפר, ואש נפתחה על הפלוגה של איגור. איגור ישר רץ קדימה ושאל איפה הפצועים. במקום לבקש ממנו להישאר מאחורה עד שיביאו את הפצועים אליו אמרו לו "שם! שם!" ואיגור עם כל המרץ הלוחמני שלו רץ ישר לאש. בלי לחשוב פעמיים, אלא רק לחשוב על הפצועים.

אני הגעתי כפלוגת חילוץ. רצתי במעלה וואדי, ובדרך אמרתי לעצמי. "עילי, תעשה סדר בראש. אלה לא פצועים שלך, אתה הולך לעזור. איגור כבר בטח התחיל טיפול והוא כבר יגיד לך מה הוא צריך". כשהגעתי למקום שבו היינו אומרים לקבל את הפצועים וראיתי את האלונקה הראשונה מגיעה, הכל היה נראה לי קצת מבולגן. התחלתי לטפל בפצועים שהגיעו, ובשלב מסוים שאלתי את אחד החובשים 'איפה איגור?'. התשובה שקיבלתי העבירה בי תחושת חלחלה ופחד נוראי. "עזוב איגור, אין מה לעשות". באותו רגע הבנתי שאני לבד במערכה הזאת.

כשהמסוק עם הפצועים המריא, נשארנו עם האלונקות של ההרוגים. עמדתי המום מעל האלונקה של איגור. הוצאתי שמיכת מילוט כדי לכסות אותו. רכנתי אליו והרוח כל הזמן מנעה מהשמיכה לכסות אותו, כאילו מכריחה אותי להסתכל. פרצתי בבכי בעודי מנסה עדיין לכסות אותו. הצלחתי בסוף. אבל לא הצלחתי להוציא את התמונה שלו שוכב על האלונקה מהראש. המבט שלו רדף אותי חודשים. חשבתי שאני משתגע. לא יכולתי להישאר לבד בחושך. ראיתי אותו בכל מקום. ולא בחלומות, אלא בעודי ער. באוטובוס חשוך, באמבולנס הצבאי, בבית. הרגשתי שהוא כועס עליי. שלא עשיתי יותר, שלא הצלחתי יותר. הרגשתי אשם, ולפעמים אני עדיין מרגיש אשם. אם לא במוות של איגור, אז בחוסר ההצלחה שלי עם הפצועים שהוא השאיר לי לטיפול. אני יודע שלא היה לי הרבה לעשות, אבל משום מה אני מרגיש שהנטל של אותו הערב כולו עליי. אפילו שבאופן מעשי זה לא הגיוני.

כמו שאמרתי בהתחלה, עם אותו הלילה מאוד היה לי קשה להתמודד. בימים הראשונים לא יכולתי לדבר בלי לבכות. הייתי מרוסק. החובש שהיה איתי כל הזמן היה אומר לי "פאראמדיק עילי, קוקסינל ומרוקאי" וכלום לא עזר. חזרתי הביתה רק כמה שבועות אחרי זה. ואולי בדיעבד זה טוב. השהייה בלבנון הכריחה אותי להתגבר על הטראומה יחסית מהר, ולהפיק ממנה לקחים.

למדתי המון מאיגור, והוא הציל אותי מהחששות שלי לגבי המלחמה. אם לא הייתי נלחם לצידו לא הייתי עובר את זה מחוזק כמו שעברתי בזכותו. משהו בתקופה עם איגור שינה אותי. ומשהו במוות שלו הפך בתוכי סדרי עולם שלמים. הגעתי למסקנות ותובנות חשובות מאוד לגבי העתיד שלי בזכותו, ובעזרתו. הצלחתי בשבועיים וחצי להתקשר אליו מאוד. והתחושה שאולי קצת אכזבתי אותו בסוף מלווה אותי כל הזמן. אותו הלילה בכלל ואיגור בפרט גורמים לי לעשות חשבון נפש יום יום. אולי בסופו של דבר אגיע לנקודה מכרעת בחשבון הנפש הזה.

עילי עובדיה.