אילון

פדינובסקי אילון - על איגור

את איגור פגשתי לראשונה בבה"ד 10 – בסיס בו אני עשיתי את קורס החוג"דים שלי, ואיגור עשה את קורס הקר"פים (קציני רפואה). ישנו באותו בניין חדר מול חדר. רוב הקורס שלהם היה מורכב מעולים חדשים מרוסיה, כאלה שמעולם לא היו בצבא והקשר שלהם לחיילות היה מקרי לחלוטין, שלא לדבר על קצונה. אני כמובן אז לא ידעתי שאיגור (אז גם לא ידעתי את שמו) יהיה המפקד שלי. אבל בתור חיילים צעירים – לראות אותו מחזיק את הנשק שלו על הכתף, עם החולצה שלו בחוץ (כמו כולם באותו קורס) לא יכול היה שלא להעלות חיוך על פני.

כשחזרתי לגדוד, רופא הגדוד, טל, בישר לי על כך שהוא עובר תפקיד, ורופא "צעיר" בא להחליף אותו – אחד רוסי בשם איגור. די התבעסתי בהתחלה... פירוש הבשורה הייתה שבא רופא, שאמור להיות המפקד שלי, כלומר הכתובת הראשונה בכל נושא, שאין לו מושג במערכת הצבאית, "צעיר" שכל אחד יוכל לעבוד עליו וכל התאג"ד הולך לסבול, שלא לדבר עלי... אך לא כך היה הדבר.

איגור למד מהר. הרבה יותר מהר ממה שחשבתי. למרות שהוא גם בקושי ידע עברית, הוא השתלט די מהר על העניינים. לאחר פרק זמן קצר מאוד, כל הגדוד כבר הכיר את איגור, ואיגור הכיר את כולם. במיוחד את צוות המטבח – מהם בזכותו כל יום קיבלנו חלב טרי לקפה, שוקו, כל מה שאחרים לא קיבלו. החיילים היו מתים עליו, במשך כל השירות, בניגוד לרופאים אחרים שהיו בגדוד, איגור לעולם לא קיבל קבילות. וזה לא כי הוא התפשר על הכל – אלא גם כשהוא אמר "לא" לחייל – הוא עשה את זה עם סגנון.

היינו אז בקו בחברון. על ההתחלה קלטתי על איגור חיבה מיוחדת לנשק, סכינים וכל מה שקשור לאקשן. הרבה בזכותו, התאג"ד הפך לעוד כוח לוחם בשטח – פתאום נהייה כיף ומעניין לשרת. פתאום היה אקשן. אני לעולם לא אשכח את הדיווח בקשר על יריות באיזה כפר שלידו היינו, וצוות הקומנדו "תאגד" נכנס באמצע הלילה לכפר לברר מי ומאיפה יורים. אם המג"ד היה יודע מזה היה שוחט אותנו...

יש המון זיכרונות וסיפורים, כאלה שהוזכרו בשיחות טלפון איתו הרבה אחרי שהשתחררתי. ההקפצה למלון "סיוון" ברמאללה, האבירבולנס שנסע על שתי גלגלים, הקצינה שחטפה כדור ריקושט 2 סנטימטר מהאיבר הכי חשוב ואינטימי בגופה ("אילון, הגשמת את החלום של פלוגה שלמה"), ההתערבות על החדרת עירוי עם עיניים מכוסות, האלכוהול בקריות – כל זה היה מעלה חיוך רחב על פניו אילו היה קורא שורות אלו.

אחרי שהשתחררתי, בקושי התראינו, אך שמרנו על קשר טלפוני (אותם שיחות שנמשכו קרוב לשעה). עם הזמן איגור עבר לעזה, השתחרר, שוב התגייס, שוב השתחרר, התחיל לעבוד בקפלן, עבר צפונה.. כל שיחה איתו הייתה על הצבא, שם הוא הרגיש הכי בבית שאפשר.

את אותו יום לא אשכח לעולם. זה היה היום השלישי שלי במילואים – צו 8, אימון לפני כניסה ללבנון. באותו בוקר, מדריך חובשים עדכן אותנו בנוהל כניסה חדש ללבנון לכוחות הרפואה, ובאותה הזדמנות סיפר לנו שנהרג רופא בלבנון. אז, עוד לא ידעתי מי היה הרופא, כמה כבר רופאים יש בצבא? בצהריים קיבלתי טלפון מטל, אותו רופא שאיגור החליף אותו. לאחר השיחה התחלתי לחייג לטלפון של איגור מתוך טמטום כניראה... בהלוויה לא הייתי – לא יכולתי לעזוב. לא יודע, אולי אפילו טוב שלא הייתי... לקברו של איגור נסעתי יום למחרת שחזרתי הביתה מהמילואים.

אני כותב שורות אלה יותר מחודשיים מאותו לילה ערור. אני עדיין לא מצליח להוציא את איגור מהראש, ולא מצליח לתפוס שאיגור כבר לא בין החיים. אני בונה לו עכשיו אתר זיכרון באינטרנט, ותמיד עוברת לי מחשבה בראש – האם איגור היה אוהב את מה שעשיתי, ומה הוא היה רוצה שאני אשנה או אוסיף.

איגור נהרג בקרב כגיבור, והוא גיבור לא בגלל שהוא נהרג. כמו שאשתו לשעבר של איגור אמרה – אנחנו נהיה זקנים וחולים – איגור יישאר צעיר לנצח. הוא היה חבר טוב, מפקד טוב ובן אדם הגון, ומבחינתי הוא נישאר כזה – רק שינה את כתובתו: בית קברות ישן בבאר שבע, החלקה הצבאית...

פדינובסקי אילון