אביב

ב- 21/7/06 גויסתי בצו 8 לחזית בצפון. הייתי באמצע תקופת מבחנים ודווקא שמחתי שיש לי תירוץ טוב לעזוב את הכל כדי ללכת להגן על המולדת. בתפקידי הייתי קש"א (קצין שיתוף ארטילרי) בחטיבה 401 – חטיבת שריון סדירה. תפקידו של הקש"א הוא לחבר בין רצונותיו של המג"ד בחזית לבין יכולות סוללות הארטילריה המרוחקות, בכל הנוגע להפעלת אש מסיבית על יעדים, מסכי עשן לחילוץ ועוד. את התפקיד עשיתי בתקופת הקבע שלי בגדוד 13 בגולני ובמילואים הוכפפתי בתוך החטיבה לגדוד 603 (הנדסה קרבית). אהבתי את התפקיד והרגשתי גאווה גדולה כשהפכתי מחייל בתותחנים לקצין שנלחם לצד היחידות הקדמיות, תוך שימוש בידע וביכולת העוצמתית של חיל התותחנים.

כשהגעתי לרמת הגולן, שם החלה החטיבה להתארגן, גיליתי בלאגן גדול כאשר כולם מתכוננים לפקודת מבצע שבה החטיבה אמורה לקחת חלק בימים שלאחר מכן. בנוסף, גיליתי שהגדוד שלי, 603, כלל לא נמצא בגזרת החטיבה וניסיתי להבין איך אני חובר אליו. באותו הזמן שמתי לב לכוח נוסף בבסיס, שלא צריך להיות גאון גדול כדי לראות ממרחק של קילומטרים שאין מדובר בשריונרים. כשהתקרבתי אפילו זיהיתי פרצופים מוכרים, היו אלה של חבריי המ"ממים מגדוד 13 של גולני, שמאז הפכו להיות מ"פים וגם הם צורפו לחטיבה כגדוד חי"ר לטובת המבצע.

כאשר גיליתי שהקש"א של גולני לא מגיע הצלחתי לשכנע את המפקד שלי ואת המג"ד של גולני שמקומי איתם, וכך – הפכתי שוב לקש"א גדוד 13. הרגשתי בבית, אפילו האפסנאים לא התחלפו ודאגו לי לציוד טוב, כך שלא הייתי שותף לקולות של אחרי המלחמה בנוגע לציוד הלקוי. הכל זכור לי כתוהו ובוהו שלם – יומם וליל היינו עסוקים בפקודה: ניתוח מטרות, צירים, הכנת מפות, מטווחים, אישורי תכניות, שינויים מקצה לקצה, שוב אישורי תוכניות וחוזר חלילה. היו מספר מבצעים שכללו כניסות ללבנון וחזרה לארץ, בהם לא הורגש שלגדוד ניתנה התייחסות רצינית ואף לא פעולה אחת הניבה תוצאות או הפיקה תועלת מיוחדת. היה רצון עז אצל כולם להוכיח שהגדוד מסוגל ורוצה לתרום למאמץ, בעיקר לאור המקרים הקשים שפקדו את חיילינו בכל הגזרות. על אף ההתרוצציות, המבצעים שנדחו מפעם לפעם וחוסר שינה משווע הדברים התנהלו על מי מנוחות מבחינת הגדוד. ואז נכנסנו למרכבה.

כבר במוצאי שבת התגלגלו במפקדת הגדוד שמועות על כך שהגדוד הולך להיכנס לכפר. מצאתי את עצמי עם יואב המג"ד בשבת ב- 2:00 בלילה מקבל פקודה מנומנמת מהחטיבה – הגדוד יכנס רגלית מישראל לכפר מרכבה ויתפוס בתים בחלקו המזרחי של הכפר במשך 48 שעות, על מנת לאבטח תנועת כוחותינו ממזרחה לו. המוטיבציה הייתה בשיאה ואכן הגדוד השתלט על הבתים ללא כל התנגדות. כאן החלו הבעיות. הפעילות התאפיינה ברביצה חסרת כל מעש בבתים במשך היום, בעוד בלילה מצאה החטיבה לנייד את הגדוד מצד אל צד ללא כל מטרה ברורה. אני באופן אישי חשתי תסכול גדול נוכח העובדה שידענו שיש ריכוז מחבלים באזור מסויים בכפר שלשם לא ניתן אישור לירות ארטילריה, ומצאתי עצמי מטווח מרגמות ותותחים כל יום על גרוטאה שבעבר מישהו קרא לה אוטו. סיבה נוספת לתסכול שלי היתה האסטמה.

התגייסתי לצבא עם פרופיל 72 – סעיף אסטמה. אף פעם לא סבלתי מזה כל-כך ולמדתי לחיות עם המחלה הארורה. גיליתי שאצלי מדובר בתופעה אלגרנית, כלומר- כאשר אני נחשף בעיקר לצמחיית עשבים שוטים (כמו ברמת הגולן, למשל) ישר נסתם לי קנה הנשימה ואני זקוק למשאף. מאחר ובחיזבאללה שמעו על המוטיב הקריפוניטי הזה אצלי, מיהרו לפני המלחמה לשתול כמויות מוגזמות של עשבים שוטים בכל דרום לבנון והתוצאה היתה שכבר בשלב זה בלחימה הייתי עם משאף צמוד ואחרי אינהלציה במחנה גיבור. אחרי הטיפוס לכפר הרגשתי שהמשאף לא עוזר לי וכשנשמתי נשמעתי כמו הצגת יחיד של התזמורת לכלי נשיפה רעננה. במקרה כזה עוזר לי רק נשק יום הדין – סטרואידים (זריקה או כדורים), מה שלא היה לי איתי באופן סדיר. אחרי ההתמקמות בלילה השני באחד הבתים הרגשתי תשוש לגמרי וקראו לרופא – כך הכרתי את ד"ר איגור רוטשטיין.

זכרתי אותו, למרות התשישות והחיפוש הנואש אחר כל גרם של חמצן. הזיכרון המוקדם הכי חזק שלי היה כשחלפתי על פני אולם הכדורסל ברמת הגולן (שהוסב למחנה אוהלים של אחת הפלוגות), ראיתי אותו מסדר את הציוד שלו בדבקות. אני זוכר שחייכתי אז, כאילו אמרתי לעצמי: "תראו את המורעל הזה, הוא נראה לא שייך לפה". איגור התחיל לדובב אותי, עזר לי להוריד את העול הכבד של השכפ"ץ והווסט עם מכשיר הקשר. שנאתי את הרגע הזה – היינו עשרות חיילים בסלון ערבי טיפוסי, שעונים על הקירות בישיבה על מעין זולות – וכל העיניים מופנות אלי, המסכן שלא מצליח לנשום. רציתי שזה יגמר כמה שיותר מהר ואיגור יניח לי. "יש לך סטרואידים ?" שאלתי אותו בנחרצות. "לא, היינו אמורים להיות פה רק 48 שעות אז הבאתי רק ציוד לחירום", הוא ענה לי בטון מתנצל. אני זוכר שהוא היה נחמד אלי למרות חוסר שיתוף הפעולה שלי. בשלב מסוים הוא אמר לי: "מחר אני אנסה לארגן שתרד מפה, כשתגיע אספקה, אתה לא צריך להיות פה ככה". ואני רתחתי מזעם: "מה פתאום! אל תעשה דבר כזה, תן לי מה שיש לך ואני אהיה בסדר, אני מכיר את עצמי לא מהיום" כעסתי, רציתי שהסצנה הזאת תיגמר כמה שיותר מהר, שנאתי להרגיש מסכן. לאיגור לא היו סטרואידים אבל הוא אמר שהוא ינסה להשיג לי, תוך שהוא חוזר על כך שאני צריך להתפנות משם. למרות שלא היו לו סטרואידים הוא נתן לי זריקה של חומר דומה שעשה פעולה לא פחות טובה – תוך דקות יכלתי לנשום נורמלי ושקעתי אט אט בשינה מעלפת, לא לפני שהספקתי לסנן לעברו "תודה" בלחש.

בבוקר כבר הרגשתי יותר טוב, היינו בתוך הבית והעברנו זמן כדי לפנות מקום לעוד זמן, כמאמר "כוורת". בלילה תכננה לנו החטיבה עוד "משימת איכות" שכללה דילוג לבתים בחלק אחר בכפר, אז גיליתי שהמצב שלי רחוק מלהיות בסדר. נכנסו לאחד הבתים, הפעם לוילה ענקית ומושקעת. הלכתי בחושך אחרי החבר'ה של החפ"ק מג"ד ומצאתי עצמי בחדר הילדים. לא עניין אותי כלום מלבד לשבת ולהסדיר את הנשימה שהלכה ונהייתה כבדה. נשכבתי על אחת ממיטות הילדים, בבית היה שקט וידעתי אז שאנחנו בסוף חוזרים לבית שממנו יצאנו ויש עוד דרך לחזור. פתאום, לא ברור לי מאיפה, שמעתי את הקול שלו, של איגור: "איפה הקש"א? איפה קצין השיתוף הארטילרי?". הזדקפתי בבהלה, "איך הוא מצא אותי פה?", תהיתי, מאחר והוא לא היה קשור לכוח שלנו בתנועות. אני עדיין לא יודע איך הוא מצא אותי בכל הבית הענק הזה, אבל הרגשתי הקלה עצומה. "אני פה", הרמתי את הראש וראיתי אותו – הגוף המוצק הזה שלו, כבר הרגשתי יותר טוב. "יש לי סטרואידים בשבילך", הוא אמר בחגיגיות כאילו מדובר לא פחות בסוכרייה על מקל בשביל ילד קטן. אולי בגלל האווירה היותר אינטימית הרשיתי לעצמי קצת להיות יותר נחמד. בזמן שהוא מזריק לי תרופת הפלא היתה לנו שיחה קצרה. "אתה מילואימניק?" הוא שאל אותי בהתלהבות. "כן, אז מה?" שאלתי. "גם אני! אנחנו המילואימניקים היחידים בגדוד ידעת את זה?". ככה דיברנו כמה דקות, חבל שאני לא זוכר את הכל, חבל שלא דיברנו עוד קצת...

גם הפעם הזריקה השפיעה לטובה ומייד נאלצנו לחזור חזרה לבית הקודם, אך הפעם עשיתי את זה עם חמצן וקיוויתי שלמחרת כולנו כבר נחזור לארץ. זה לא קרה.

עדיין חיכינו לאספקה שהסתיימה לנו אחרי 48 שעות בכפר. היינו כמעט 24 שעות בלי אוכל, שותים מי כלור מהברזים בבתים – פחות מ- 3 ק"מ מהגבול עם ישראל. המצב הרפואי שלי לא השתפר ועזיבת הכפר לא נראתה באופק. בבוקר של היום הרביעי, אחרי הרבה התלבטויות עם עצמי, ניגשתי ליואב המג"ד וביקשתי ממנו לרדת עם האספקה שהייתה אמורה להגיע בלילה, איתה יעלה הקש"א המחליף שלי מגולני. באחר הצהריים של אותו היום הופרה הדממה בכפר. טיל נ"ט נורה לעבר אחד הבתים בו שהתה פלוגה שלנו ובנס איש לא נפגע, מלבד פגיעות רסיסים. בלילה הוחלט שהגדוד יכנס אל לוע הארי – קבוצת בתים במרכז הכפר, שם ידוע היה שמרוכזים המחבלים היחידים במרכבה (המקום שלא קיבלנו אישור לירות אליו בטענה שיש שם "בית-ספר"). המטרה, שנשמעת הזויה גם היום, הייתה "להיכנס, לעשות רעש במספר בתים ולצאת חזרה לבתים מהימים הראשונים בפאתי הכפר". הוחלט שהפלוגה המסייעת תיכנס ביחד עם חפ"ק המג"ד למשימה. אני הצטרפתי לפלוגה שתפסה את הבתים אליהם יצטרף הכוח, לשם הגיעה האספקה והמחליף שלי.

הפעולה החלה ונראה שהכל הולך חלק. אני בינתיים הגעתי לבית והתחלתי להעביר חפיפה למחליף שלי במרתף, שם הוא שם את הציוד שלו. מסתבר שלא היתה קליטה למכשיר הקשר הגדודי במרתף ולפתע קיבלתי טלפון מקש"א מגדוד אחר ששואל אותי: "תגיד הכוח שנתקל זה החבר'ה שלך ?". "איזה נתקל? על מה אתה מדבר? אצלנו הכל שקט", עניתי לו בביטחון. משהו פתאום לא הסתדר לי, שמתי לב שמזה כמה דקות לא שמעתי כלום בקשר, ואז הבנתי – אין קליטה במרתף! עליתי מהר לאחד החדרים בקומת הכניסה שם מספר חיילים הצטופפו סביב אחד ממכשירי הקשר הגדודיים. לפתע הגיעו הקולות גם אלי לקשר – זה נשמע כמו גיהינום. לקח לי זמן להבין מה אני שומע. בעיקר זיהיתי את יואב, המג"ד, מבקש דחוף מסוק לפנות את הפצועים. תחושת חוסר האונים אכלה אותי – איך עד שקורה משהו אני לא שם? מה אני עושה בבית הארור הזה?

ישבתי דקות ארוכות עם השפורפרת עמוק באוזן, מנסה להבין מה בדיוק קרה. הבנתי שהייתה היתקלות וכל הזמן נשמעו יריות ברקע, וגם מבחוץ. יואב נשאל למצב הפצועים והאם צריך כוח נוסף לעזור לרופא. ואז שמעתי אותו אומר: "התורן הרדוף". הרגשתי את האדמה נפערת מתחת לרגלי. הרופא מת? איגור? איך זה יכול להיות? התפללתי שמדובר בטעות.

מכאן הכל זכור לי כמו סצינות מקוטעות של סרט רע. התלבטתי אם לרדת או להישאר, כשלבסוף אחד הקצינים הוביל אותי לטנק שירד חזרה לארץ, תוך שאני מחזיק ערימה של רובים שנלקחו שלל מהשהייה בכפר. איך שיצאתי מהטנק בחלק הישראלי של הגדר חיכו לנו כוחות גדולים. המסוק לא יכל לקחת את כולם ואיתנו הורידו שתי גופות. מרחוק זיהיתי אותו, את הגוף המוצק שלו שוכב על האלונקה. הקול בראשי צעק לי: "שלא תעז להתקרב לשם! אתה לא רוצה לראות את זה!". אבל אני התקרבתי ונעמדתי מולו - לא מאמין למראה עיניי. הנה שוכב המלאך השומר שלי, הרופא שהציל אותי – מוטל ללא רוח חיים. המראה לא עוזב אותי עד היום.

3 שנים עברו ורק עכשיו אני מצליח לכתוב את מה שעבר עלי שם, במרכבה. עם כל הקושי האישי, חשוב לי שאנשים שמכירים אותו ולא היו לצידו בימיו האחרונים יכירו פן נוסף של איגור. בשבילי הוא תמיד יהיה שם, מתעקש שאני אצא ועושה הכל כדי להביא לי את הסטרואידים, שאוכל לנשום. כל הזמן הזה הייתי אכול רגשות אשם על היחס שלי לאיגור, על הכפיות טובה, על זה שאני הלכתי והוא נשאר – ומת. הייתי רוצה שידע שאני אסיר תודה ואין יום שאני לא פונה אליו ומבקש ממנו שיסלח לי על היחס כלפיו.

תודה איגור על כל מה שעשית בשבילי – אתה המלאך שלי,

אביב