מאת הוריו

איגור עצמו היה אישיות מבריקה ובלתי נשכחת. אחרי מותו, מארה"ב התקשר לנחם פרופסור אוניברסיטה בטומסק, אצלו בבית הספר למד איגור לפני כ-20 שנה שיעורי מטמטיקה ופיזיקה. בבית הספר למדו תלמידים רבים מאוד, ולא ניתן, מטבע הדברים, לזכור את כולם. זוכרים רק את המבריקים שבתלמידים. איגור היה כזה. בשנים האחרונות של לימודיו האקדמיים, עבד איגור כרופא בקייטנה של בית הספר הזה. כולם זכרו אותו ואהבו, ולכן היו מזמינים לעבוד.

מלבד הרפואה והספרות איגור מאוד התעניין במוזיקה, הייתה לו ספריה ותקליטיה טובה ורצינית. איגור אף היה בכושר טוב, הוא שחה, למד אמנות לחימה וידע להגן על עצמו.

איגור היה אינטליגנטי מאוד, בן שיחה מעניין, שמח ובעל חוש הומור, האנשים נמשכו עליו, אהבו להיות עמו בקשר. הוא היה חבר נאמן, טוב לב ומוכן לעזור. תמיד היו לו הרבה חברים. בונה האתר, אילון פדינובסקי, היה אחד מהם.

ב- 1997 איגור עם אשתו יוליה (אלונה) ולב, ובנו התינוק בן 10 חודשים עלו ארצה. ההחלטה לעזוב את טומסק היתה קשה מאוד עבור איגור, אולם הוא חש אחריות כלפי משפחתו. בהתחלה הם התגוררו בקיבוץ גשר, אחר כך במרכז הקליטה בקרית ים. איגור התכונן לבחינת רשיון רפואה ישראלי ועבר אותה בהצלחה. לאחר מכן התנדב לעבוד בבתי החולים השונים (רמב"ם, כרמיאל וכו'), אך התקשה למצוא משרה קבועה, אם כי כולם התרשמו וציינו את מקצוענותו כרופא. עדיין אנחנו חשים אשמה כואבת על כך שלא היינו שם אז בשבילו.

ב- 2000 איגור התנדב להתגייס לצבא בתור רופא, שירת שירות סדיר ונשאר לשרת עוד 3 שנים בקבע. בתקופה האחרונה של שירותו שירת בפיקוד הדרום, השתתף במשימות קרביות, הציל חיילים פצועים. איגור השתחרר משירותו ב- 2004 בדרגת סרן. בפיקוד ציינו כי מילא את תפקידו בשקידה ובהצטיינות, עמיתיו הלוחמים רכשו כלפיו כבוד.

בסתיו 2004 התחיל איגור לעבוד בבית החולים "פוריה" (בטבריה) במחלקה האורטופדית. הוא התחבר מהר מאוד לצוות, יחסיו עם עמיתיו היו מצוינים. בהתחלה איגור עבד בתור מתנדב. הוכיח את עצמו כמנתח מקצועי ובעל ידע. עם הזמן התקבל למשרה מלאה. הוא ביצע הרבה ניתוחים, עשה תמיד המון תורנויות ועמיתיו אמרו כי איגור הפך להיות מי שאין לו תחליף. עמיתיו חשו בחסרונו במהלך המלחמה וכל הזמן שמרו עמו על קשר.

לעתים קרובות כתב איגור עבודות אקדמיות אותן הציג בכנסים והשתלמויות, הוא השאיר בדירתו הרבה מאמרים באורטופדיה בהם התכוון להשתמש בעבודותיו העתידיות. היו לאיגור, ללא ספק, כישורים להיות איש אקדמיה.

איגור היה עדין ורך מאוד כלפי קרוביו, יחסו היה נוגע ללב, הוא היה מאוד נאמן להם. הוא טלפן לעיתים קרובות, התעניין בשלומנו ומצב בריאותנו, היה מעביר תרופות. כדי לא להדאיג אותנו, מיעט לספר על שירותו הצבאי.

ביום 13.07.06 הייתה הפעם האחרונה כשאיגור הצליח להגיע מבית החולים פוריה לבאר-שבא לבקר את אמו ואחותו, רופא כירורגית בבית החולים "סורוקה", הוא בילה אתם יום אחד בלבד. עם אביו נתראה איגור בפעם האחרונה בקיץ 2005, מאז היה עמו רק בקשר הטלפוני.

ב- 24 ליולי 2006 גויס איגור בהתנדבות למלחמת לבנון השניה. זמן קצר לפני כן אמר איגור בשיחה טלפונית לאביו כי ילך רק ליחידה קרבית, באם יגויס, שם, סבר, הוא נחוץ ביותר. הוא גויס כרופא של גדוד גולני.

בלילה שבין 3 ל- 4 באוגוסט 2006 באזור כפר מרכבה בדרום לבנון נהרג איגור בקרב תוך כדי ניסיון להציל את החייל הפצוע דניאל שירן. במעשה זה איגור כולו - הרופא, החייל, גבר שבגברים. אביו של דניאל, גם רופא, התקשר אלינו והביע את התפעלותו ממעשהו של איגור. במהלך חודש האבל ביקרו אותנו קרובינו, חבריו של איגור וחברינו, וכן אנשים רבים נוספים, ביניהם נשיא ישראל מ. קצב, מנהיגי מפלגות שונות, כולם ניסו לעודד אותנו במידת מה. באו חבריו של איגור משירותו הצבאי, חיילים שהיו עם איגור בקרב האחרון. אביו של אחד מהם, יוחאי, אמר בעת הפרידה: "כולם רוצים להרוג אותנו, אולם כל עוד ויש אנשים כמו הבן שלכם, אנחנו נחיה".

ביום 18.10.06, במוסקבה, בפגישה שקיים ראש הממשלה של ישראל א. אולמרט עם ההורים השכולים שבניהם נספו במערכה, הוא ניגש אלינו ואמר: "אני יודע הכל על בנכם".

לזכרו הקימה הר"י קרן מלגות על שמו לרופאים צעירים, בבאר-שבע תיקרא אחת הכיכרות על שמו, בביה"ח "פוריה" תוקם אנדרטה לזכרו.

בטומסק, היכן שאיגור למד ועבד לפני עלייתו ארצה, נותרו הוריו, קרובי משפחתו והרבה חברים. זיכרונות חבריו ועמיתיו פורסמו בעיתון "טומסק ערב" מתאריך 16.08.06 ובעיתונים אחרים.

איגור נטמן בבית העלמין הצבאי בבאר-שבע, שם מתגוררת אחותו. על המצבה כתוב ברוסית: "איגור'לה היקר, אתה תמיד אתנו, אנחנו זוכרים ואוהבים אותך".