"ושלמו ימי אבלך"
ביום השביעי בבוקר האבלים יושבים באבלותם זמן קצר, ולאחר מכן 'מקימים' אותם מן השבעה. להלן מתואר מעין 'טקס' של 'קימה משבה'. אחד האלמנטים הוא שמישהו שאיננו אבל, הוא זה שמנחם ו'מקים' את האבלים - רמז לתפקיד החשוב של המשפחה הרחבה והידידים בתהליך היציאה מהאבל. בנוסף, ה'מקים' מלווה את האבלים להליכה קצרה אל מחוץ לבית כאות לכך שהחיים ממשיכים.
אם האבלות מסתיימת בשבת בבוקר - לא מקיימים את הטקס. יש אולי מקום לעשות משהו סמלי - אישי, של האבל עם עצמו, לאות שהסתיים שלב 'השבעה'. אך בשל העובדה שבשבת לא מחצינים את האבל ('אין אבלות בפרהסיה'), לא עושים טקס ששותפים בו אחרים.
טקס הקימה מהשבעה:
האבלים יושבים. לידם או מולם יושב המקים. מדברים מעט על הנפטר או הנפטרת, אולי מסכמים (עד כמה שניתן) את תקופת השבעה.
המקים ניגש לכל אחד מהאבלים ואומר: "המקום ינחם אותך בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיף/תוסיפי לדאבה עוד".
"מן השמים תנוחמו".
"קום / קומי מאבלותך".
האבל קם מכסאו ונעמד.
המקים: "לא יבוא עוד שמשך, וירחך לא יאסף. כי א-דוני יהיה לך לאור עולם, ושלמו ימי אבלך".
לאחר שכל האבלים קמו -
המקים אומר לכל האבלים יחד: ""כאיש אשר אימו תנחמנו, כן אנוכי אנחמכם, ובירושלים תנוחמו".
האבלים: אמן.
האבלים הולכים עם המקים לאורך הרחוב, וחוזרים לבית, ובכך מסתיימת השיבעה.
לאחר סיום ה'שבעה' האבלים מסירים את סימני האבלות – הם יכולים להחליף את הבגדים בהם נעשתה ה'קריעה', ללבוש בגדים רגילים ולא חדשים, להתקלח וכו'. נוהגים שהמשפחה פוקדת את קבר יקירה ביום השביעי.
תהליך האבלות בעם ישראל הוא בשלבים: שלושה ימים לבכי, שבעה ימים למספד, שלושים יום לגילוח ותספורת ושנה לאביו ולאימו בהימנעות מהשתתפות בשמחות ומקניית בגדים חדשים. תהליך זה מקביל לתהליך הנפשי של האבל וההשלמה עם האובדן. במהלך כל השנה אומרים האבלים קדיש לעילוי נשמת הנפטר או הנפטרת. באמירת הקדיש אנו ממלאים את חסרונו של הנפטר בעולם ומוסיפים תפילה ובקשה שיתגדל שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם. כל יהודי מגלה את אור ה' בעולם. עם פטירתו אנו ממלאים את חסרונו ומוסיפים בגדולת ה' בעולם.
ניתן לבוא לומר קדיש בבית הכנסת הקרוב. תפילת שחרית בימי חול בד"כ בסביבות 6:30, ותפילות מנחה וערבית בשעת הדלקת נרות של השבת שעברה. תפילת מנחה קבלת שבת בשישי בערב כעשר דקות אחרי זמן הדלקת נרות. שחרית של שבת בסביבות 8:00 בבוקר.