לקראת שנת תשפ"ו שבפתח

תחילה הייתה זו הקורונה שפגעה באופן משמעותי במרקם החברתי, ומי שמתבונן בתמונה הגדולה יכול בקלות לזהות את העכבות והעקבות של תקופת הבידודים וההתרחקות החברתית שנכפתה עליהם בשלב כה דרמטי של גיבוש זהותם ואישיותם. נכון, מרבית החבר'ה צלחו את הקשיים, חלק לא מבוטל מהם אף חילץ מאותה תקופה יכולות וכישורים בעלי ערך רב, אבל ההשפעה עודנה כאן, וכמערכת חינוכית אנו נדרשים להתמודד עמה כעת, וככל הנראה גם בשנים הבאות.

אלא שהקורונה היא כאין וכאפס לעומת התהליכים שעוברים על החברה הישראלית בשנתיים האחרונות. הסדקים החברתיים שנִבעו עם תחילת הרפורמה המשפטית (או ההפיכה המשטרית, תלוי את מי שואלים) יצרו בתורם חוסר בהירות של החבר'ה הצעירים ביחס לאופייה של החברה והמדינה שבתוכן הם חיים, ובשלבים משמעותיים בתהליכי צמיחתם הם נחשפו למחלוקת סוערת שעודנה כאן. אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיהם, על שלל מוראותיה – החל באותו יום מר וכלה בחודשי המלחמה הארוכים שסיומה לוט בערפל – כל אלה משפיעים באופן ישיר על נפשותיהם של המתבגרים הצעירים. הם לא תמיד מראים זאת, והם לא תמיד יודעים לבטא את זה במילים, אבל ההשפעה שם – מעצבת אותם, את זהותם, את מחשבתם, את ערכיהם והכרעותיהם לעתיד. הילדים האלה צומחים על פני מים סוערים, וכדרכם של ילדים (ובעצם בני אדם בכלל) הם מסתגלים לכל: לדופק הקבוע של "הותר לפרסום", לאזעקות שמבשרות על טיל שבדרכו אליהם, לעובדה שחיילים ואזרחים נמצאים בעומק המנהרות בעזה, ולקולות ומראות המלחמה שכל הזמן נמצאת ברקע.

וזה לא הכל. החבר'ה שלנו גדלים בתקופה שבה ערך חיי אדם יורד, ולא משנה מאיזה צד של הגדר מתנהלים אותם חיים. הם מתרגלים לראות מבוגרים שלא מצליחים להסכים כמעט על כלום – לא על האופן שבו צריך לנהל את ההווה, לא על תמונת העתיד, ואפילו לא על האופן שבו תופשים את העבר. הם חיים תחת צונאמי של חדשות, מרביתן כאלה שלא מבשרות טובות, שאף אדם, ובטח שלא ילדה או ילד, יכול לעכל ולהכיל. הם גדלים בתנאים של סערה בלתי פוסקת.

ובתוך הסערה הזו יש לנו – למבוגרים שסובבים את ילדי ישראל – תפקיד מכריע במיוחד, ואין זה משנה אם מדובר בהורה, מורה, מדריך, או כל מבוגר משמעותי אחר. התפקיד שלנו בעת הזו היא לספק לחבר'ה שלנו שני דברים: משקולת וכיוון. מעולם לא הייתי ימאי, אבל זה לא סוד שספינה יכולה להיחלץ מסערה אם היא ניחנת בשתי התכונות הללו: היכולת לספק יציבות, והמסוּגלוּת להתקדם בכיוון קבוע.

כדי לספק יציבות לבני הנוער אנו נדרשים לספק להם את הביטחון שאחרי הסערה שוב יהיה פה טוב. הם צריכים לפגוש אותנו אופטימיים. הם צריכים לשמוע אותנו מדברים בשפה של אהבה, חמלה, סולידריות ואמונה באדם – בכל אדם באשר הוא אדם. הם צריכים לפגוש מבוגרים שלא מתייאשים ולא מוותרים, גם כשבסתר לבם הם-עצמם פוחדים ומאוימים. כאשר ילד פוגש מבוגר עם תקווה הוא מניח בקרקעית הכרתו משקולת שמאפשרת לו להתנדנד קצת פחות כאשר גלים מכים בו.

כדי לספק כיוון למתבגרים שלנו, הם צריכים לפגוש רעיונות שיגרמו להם לחשוב. עליהם להיחשף למידע מהימן ולהרבה ממנו (ולא... לא מידע מהסוג של הזבל המגנטי ששוטף את הרשתות החברתיות ומשבש להם את המצפן). בני הנוער שלנו צריכים לנהל שיח עם מבוגרים שיש להם בראש תמונת עתיד – חלופה בריאה ובהירה – לתמונת ההווה העכורה. לדיאלוג של מבוגרים עם ילדים, שבמרכזו עומד חלום מגובש ומפורט, יש ערך שלא יסולא בפז. עלינו לדרבן אותם לדבר על דברים שמעבר ליום קטנות, להשתהות כמה שיותר במקום המופלא שבו בני נוער מגשימים את תפקידם ההיסטורי – התפר שבין חלום ומציאות. עלינו לדרוש מהם להיות צעירים, ולא רק בגופם, ולוודא שיום אחד, והלוואי שבקרוב, יהיה פה טוב יותר.

אסור לנו לוותר על המקום שלנו כמחנכים אקטיביים בחיי הנוער שלנו. הם לא יסלחו לנו, וגם לא לעצמם, אם בתקופה המורכבת הזו הם לא ימלאו אחר התפקיד ההיסטורי ששמור לבני הנוער, כפי שהיטיב לתמצת זאת מרטין בובר הנפלא באומרו "הנוער הוא הסיכוי הנצחי לאושר של האנושות". 

חשוב לציין שהמחשבים לא עומדים להשתלט על הלמידה, וחלקים נכבדים ממנה ימשיכו להתנהל בפלטפורמות לימודיות אחרות. התלמידים לא עומדים "לשרוץ" כל היום במסכים, ואנו נמשיך להקפיד על טיפוח ופיתוח של מיומנויות למידה אישיות וחברתיות שבחשיבותן קשה להפריז. מה שישתנה הוא התמהיל: החבר'ה ילמדו יישומי מחשב חיוניים, ילמדו לחקור וליצור ידע בסביבות עתירות מידע, ישכללו ערוצים של תקשורת דיגיטלית, ויטמיעו שיטות חדשות של חקר וגילוי.

המהלך הזה כרוך כמובן בהרבה אתגרים חדשים: טכניים, לימודיים, חברתיים ורגשיים. אנו ערוכים לכך שחלק מן התלמידים "יעופו על השינוי" בעוד שאחרים יגלו תחילה התנגדות וסלידה. אלה גם אלה ימצאו את הדרך, כל אחד בקצב שלו, להגיע אל האיזונים הנכונים והבריאים, ומן הניסיון שהצטבר בבתי ספר שעשו זאת עולה בבירור שבסופו של דבר המחשבים הופכים לחלק מנוף הלמידה, ובניהול נכון של המהלך זהו שינוי מבורך, גם אם בצדו קשיים ואתגרים חדשים.

כדי להקל על הטמעת השינוי אנו עומדים לקיים "מחנות אימונים" – שורה של שיעורים אשר יוקדשו להטמעת השימוש במחשב: החל בהקניית כלים טכניים, דרך היכרות עם הפלטפורמות הלימודיות השונות, וכלה בהכרת "קודקס הלמידה בסביבה דיגיטלית" שיונגש לתלמידים בתחילת השנה, ונמצא גם באתר בית הספר. בנוסף אנו בונים קבוצה של "שגרירי הטמעה" – תלמידים בעלי אוריינטציה טכנולוגית אשר יעמדו לרשות חבריהם בכל מה שיידרש, ואם יעלה הצורך נדע לספק סיוע ממוקד לתלמידים שיזדקקו לסיוע טכני או לימודי.

אדגיש כי בחודשים האחרונים חברנו, בסיוע של מינהל החינוך במועצה, אל ארגון חינוכי בשם "מהפכת הקשב" אשר פיתח מומחיות בליווי בתי ספר בהתמודדות עם "עולם המסכים" בכלל, והשפעות הטלפונים הניידים על קהילת בתי הספר בפרט. במהלך השנה הקרובה נזכה לליווי שלהם בהטמעת הלמידה באמצעות מחשבים, ובבחינת נושא השימוש בטלפונים הניידים כמובן.

חשוב לציין ששימור המורים לא קשור רק בתהליכי הפיתוח והאקלים בבית הספר. אחד המרכיבים הדומיננטיים שמשמר מורים, ועל כך מעידים שורה ארוכה של מחקרים בארץ ובחו"ל, טמון ביחס שלו זוכים המורים מקהילת ההורים. סטטוס חברתי-מקצועי ותשדורת בריאה שמבטאת הערכה הם מרכיבים בעלי ערך רב (לפי חלק מהמחקרים הם חשובים אף יותר מגובה השכר), והם מספקים למורים סיבות טובות לקום בבוקר ולהגיע לכיתות. אין זה סוד שהכיתה הישראלית הממוצעת היא כיתה מאתגרת במיוחד: הן בגודלה המוגזם; הן באופי ההתנהגות של חלק מהתלמידים שלפעמים קצת "מאבד את זה"; והן בשל התקשורת עם ההורים, שלעתים חורגת מכללי השיח המקובל עם עובדי ציבור, ובמקרי קיצון הופכת לאלימות של ממש. אל מול כל אלה עולה מאוד ערכם של ביטויי הערכה ופרגון מצד ההורים.

אני מספר לכם את כל זה כי נדמה שהדברים צריכים להיות מונחים על השולחן. כדי שיהיו לילדים שלנו מורים טובים כולנו צריכים לשמור עליהם באמצעות שיח וגבולות מכבדים ומכובדים. צוות בית הספר אינו חף כמובן מטעויות, ואנו בהחלט נתרמים מביקורת ומשתפרים בעקבותיה, אבל דברים צריכים להיאמר באופן שהולם יחסי מורה-הורה כפי שמקובל בכל התקשרוּת עם עובד ציבור. אני מזמין אתכם לשלב איתנו זרועות, לפרגן למורים היכן שראוי לפרגן להם, ולהעיר ולהאיר באופן דיאלוגי – כזה שמכבד את שני הצדדים, גם אם לעתים הרוחות קצת לוהטות.