אאידה

הספד של בוקי לאמא אאידה:

אמא מה אומרים על חיים שלמים? 90 שנה של הסטוריה אישית שארוגה בהסטוריה של כולנו. נולדת במרוקו, למדת בבית ספר אליאנס, בשנות העשרים של חייך, שלא כמו רוב האחים שלך שהיגרו לאירופה וקנדה, הגעת לארץ אחרי שהכרת את אבא בהכשרה בצרפת, האמנתם בכל ליבכם שהציונות היא הדרך והתשובה. (איה מז'יאנה- כנסיית השכל) 

הגעתם לקבוץ נתיב הל''ה ואחכ עזבתם כי אבא לא הבין ככ את הרעיון השיתופי ולמה הוא לא יכול לרכוש לעצמו רדיו ולשמוע תכניות בצרפתית. בהמשך עבדת בבי"ס לחינוך מיוחד ולאורך השנים בסיעוד. אלה עובדות שאני יודעת כי היו חלק מילדותי או מספורים שלך שחזרו על עצמם, אבל חלק מהעובדות אני לא יודעת כל כך איך להכניס לפאזל איך ליצור רצף  של הדברים, כמו הלידה של הבת הראשונה, מרים שנלקחה לבית חולים בירושלים בשנות החמישים בשל חום גבוה ובבוקר הודיעו לך שלא שרדה, אחכ התחלת לשאול שאלות אבל לא היה את מי. 

כשהרית עם אורי חזרת למרוקו כי כבר לא סמכת על בתי החולים בארץ, חזרתם לכאן רק אחרי הלידה שלי כשהרגיעו אותך שילדים כבר לא נעלמים בבתי חולים.... אחר כך סיפרת לנו שכשהיית ילדה בת 4 או 5 ההורים שלך נתנו אותך מתנה לדודה שהיתה חשוכת ילדים, כן אנשים היו עושים דברים כאלה, ולא חשבו שזה לא בסדר או שיש לזה השלכות פסיכולוגיות שנחרטות בנשמה.... גם את כשסיפרת לנו את זה, לא הבנת את המשמעות, ורק אמרת שהדודה היתה אשה טובה, אבל שניסית לברוח כמה פעמים חזרה הביתה, אבל לא ממש ידעת את הדרך. 

אנחנו עדיין לא יודעים הכל, היום אני מצטערת שלא שאלתי מספיק, ואולי עוד נצליח לדלות כמה פרטים מהמשפחה שמתקבצת איתנו בימים אלה. חיית את חייך וניסית לעשות טוב לכולם, אך לא תמיד היו הדברים פשוטים ולא תמיד יכולת לראות את המציאות כפי שהיא אלא כמו רובנו כפי שהצטיירה בעינייך, מי יכול להאשים אותך שהיית חשדנית במיוחד ולא האמנת שלפעמים הכוונות יכולות להיות טובות. 

כמה שנים אחרי שהתאלמנת באת לגור איתי במגל והיו לך כמה שנים של נחת, אחר כך באה הדמנציה או האלצהיימר, מי יודע, וככה חיית במשך שמונה השנים האחרונות כשאת בחוסר תודעה מוחלט, אני חושבת שדווקא בזכות המחלה זכית לכמה שנים של חסד יכולת סופ סוף להרפות, לנוח, לא לחשוד בכלום ובאף אחד, לקבל ולא רק לתת, פתאום חיבקת ונישקת והיית רכה ושמחה, וכשהייתי באה אלייך עם המוסיקה של אדית פיאף, ובמבה שוקולד, היית מוחאת כפיים וקופצת בכסא מרוב שמחה, צחקת הרבה והצחקת, היה לך חוש הומור, היית דיירת אהובה ב"בית השמש", מי היה מאמין שדווקא האלצהיימר יתן לך ולנו שנים של חיבוקים ואהבה וחסד שלא ידענו כל חיינו. 

התכונה שייחדה אותך כל השנים היתה נתינה, דאגת לכל ילדייך כל החיים, נתת ונתת, ואפילו כשכבר היית דמנטית, כשהאכלתי אותך, תמיד הפנית את הכף אלי, וכשעוד דיברת אמרת לי תאכלי את תאכלי את...  וכשהפסקת לדבר, כשהנחתי בידייך את במבות השוקולד שככ אהבת תמיד החזרת לי בחזרה, ועשית לי תנועה של 'בשבילך'. אנחנו נפרדים ממך היום בטוב ועם זכרונות של אהבה והרבה געגוע למה שהיה, וגם מחשבות של מה שיכול היה להיות. (אדית פיאף).