מיכלי

לא תמיד החיים מחייכים אלינו. אנחנו נאלצים להתמודד עם אסונות, ולהמשיך לחיות עם הכאב והצער, ועם הלב המדמם כל הזמן. מיכל ז"ל הייתה בתם הצעירה של שייקה ונטע, אחותה  הצעירה של אורית, תבדל לחיים ארוכים. הייתה לה ילדות מאושרת, הרבה אהבה ותמיכה בבית, ומכל מי שהכיר אותה. ילדה יפהפיה. שיער בלונדי ועור קטיפה. אבל, היא, לא אהבה את מבנה גופה. הייתה שמנמנה, ולא חטובה. שרתה בצבא, ככל הבנות ואחרי שחרורה החליטה לעשות  מעשה, וללכת לניתוח של קיצור קיבה. אחרי דין ודברים, ההורים הסכימו, ובחרו במנתח הטוב ביותר, ד"ר חרוזי, שעבד בבית החולים, בבאר שבע. היא שמחה, חששה, אבל החליטה בחיוב. לפני הניתוח אמרה "אני אפוצץ את דיזנגוף", כלומר אהיה חטובה ואקנה בגדים חדשים ונעלים ואהיה "חתיכה").

הגיע יום הניתוח, שכנראה הצליח, וד"ר חרוזי נתן הוראות לצוות, ונסע לחופשה. נטע ושייקה לא זזו ממיטתה ולו לרגע. האחים, באו בתורנות להחליף אותם למספר שעות כדי לנוח ולהתרענן. אבל כל הזמן היה מישהו מהמשפחה לשמור על מיכל. ביום ובלילה. הרופא אמר לשייקה, לשים לב שצנצנת הניקוז תהיה מלאה בהפרשות שאחרי ניתוח כדי לוודא שהכול תקין. לצערנו הצנצנת הייתה ריקה. שיקה התריע, בקש מהאחים והאחיות לבדוק מה קורה, אבל הם טענו שהוא "היסטרי" ועושה פניקה ולא התייחסו לדבריו. לא היה אל מי לדבר. מיכל קבלה חום גבוה, והסתבר שכל ההפרשה במקום להיכנס לצנצנת התפזרה בגוף, היא קבלה הרעלת דם וכעבור מספר ימים נפטרה.

כאן תמו חייה הצעירים של מיכל ז"ל, שכל חטאה היה להיראות יפה יותר וחטובה יותר. קברנו אותה והיא בת 24 שנים בלבד. בקושי הספיקה לטעום מהחיים. לא נשואה, וללא צאצאים. השאירה אחריה זוג הורים המומים, אחות שכבר הייתה נשואה ולה בת, לירון, ילדה בת 3, שמיכל אהבה אהבת נפש. משפחה כואבת ושבורה. הפצע הפתוח בליבם לא הגליד אף פעם. שמחת החיים נאלמה. כמובן שלמזלם אורית, ציון ולירון גרמו להם אושר רב, אורית וציון המקסימים הרחיבו את המשפחה, נולדו  עוד נכדים ולימים נינים כך הייתה להם שוב סיבה טובה להמשיך ולחיות.

ההתמודדות עם השכול קשה תמיד. אין זמן, ואין גיל, ואין הקלה. אין דבר שידמה  לצער של הורים כמו לקבור ילדה צעירה אחרי רשלנות פושעת של בית חולים והצוות הרפואי.

כעבור זמן קצר הגיעה לביתם של נטע ושייקה כתבת מעיתון "לאשה" כדי לשמוע ולכתוב ולפרסם את הסיפור הנורא הזה. אולי כוונתה גם הייתה להזהיר אחרים מתוצאה קשה זו ושלא תמיד הכול נגמר בכי טוב.

נטע בגדולתה, לא רצתה לתבוע איש, לא את בית החולים, הרופא או הצוות. היא אמרה שלא תיקח אגורה בגין מותה של מיכל ז"ל ילדתה האהובה והיקרה, ואין לה כוח נפשי להתדיין בבית המשפט.

חשבתי לנכון לשתף את כולכם (אחרי התייעצות עם אורית)

כי גם זה חלק נכבד בתולדות משפחת לדרמן, שהתמודדה עם הכאב והשכול, ולחלוק כבוד להורים היקרים שכבר לא אתנו בין החיים.  יהי זכרם ברוך!

חנה, מאי 2022