רחל מזרחי

סבתא רחל (אמא של לילי, יוסף ואביבה)

אמא של סבתא רחל

אבא של סבתא רחל

אחים: קלאנץ' (מיפו) , גאמילה (מנתניה), יוסף (מניו יורק)

הקבר של סבתא רשל

ביד אליהו, בחצר הפנימית של בניין עובדי העירייה שבו גרו המשםחות של יוסף ואביבה. בתמונה: שורה ראשונה: ענת דורון, רונית, רונן, אירית, אורית. עומדים: משה, סבתא רשל, לילי, ישראל, מלי ליאור (קורדובה)

סבתא רחל וילדיה: אביבה, יוסף, לילי

המראה של סבתא ראשל

משה לדרמן

סבתא ראשל הייתה מעין הגדרה של המילה טרגדיה. בגיל צעיר מאד עזב אותה בעלה, סבא מוריס התימני וברח הכי רחוק שאפשר, מיד אליהו המדכאת של שנות החמישים לסן דיאגו בקליפורניה הקסומה.

סבתא, שהייתה לה כבר מזמן בעיית ראייה, הלכה והתעוורה מבכי בלתי פוסק. התימני חסר האחריות השאיר אותה נכה עם שלושה ילדים צעירים, אביבה, סוסו ולילי הבכורה שלימים נעשתה אמי.

סבתא לא קיבלה את גזר הדין של האהבה החד צדדית... "הוא יחזור" היה המשפט שנשמע בבית כמה פעמים ביום. לא עזר גם כשנאמר לה שהוא התחתן שם עם נוצרייה בשם הלן ולמעשה הותיר אותה עגונה.

עד גיל שש גרנו אבא, אמא, סבתא, דודה, דוד ומושיק הקטן בדירת שני חדרים. סבתא ואביבה ומושיק ישנו במיטה אחת, אבא ואמא בחדר אחד ועד היום אני לא יודע איפה ישן סוסו, כי בדירה לא היה עוד מקום לעוד סיכה...

מהבוקר עד שכולם חזרו מהעבודה סבתא טיפלה במושיק בסדר יום קבוע פחות או יותר: שעה בכי על התימני שהלך, שעה תקווה שהוא יחזור, שעה תסכית רדיו בערבית שתמיד הסתיים בבכי, שעה הכנת אוכל למשפחה והמון המון שעות שהוקדשו לאמונות טפלות של סבתא. אם התעטשתי הייתי חייב למשוך בתנוך האזן, אם שיחקתי במפתחות הייתי חייב להיזהר כי יהיה ריב בבית. אחד הדברים הכי גרועים שיכול מישהו לעשות לסבתא ראשל היה לענות לשאלה "מה השעה", פשוט "חמישה לחמש" זה היה סימן שטני מובהק שהבנאדם עושה לה עין הרע. כילד אף פעם לא הבנתי ותמיד שאלתי: "סבתא, מה את רוצה, אולי באמת חמישה לחמש?" ועל זה קיבלתי מבט זועם מלווה בהוכחה "למה הוא משתמש בחמש?"

סבתא ראשל האמינה בסמליותם של חפצים ושבירתם. אם משהו יקר נשבר, העולם לא יעבור על זה בשקט, ברוב המקרים הייתה לזה השלכה לתימני: "הוא שלח סימן", "הוא מתחרט", "סימן שאני צודקת" או אולי "טועה"

פעם נתנה לי סבתא ראשל מראה בצורה מיוחדת (טוב, אני הבכור ולסבתא לא היו אמצעים לחלק מתנות), קצת דומה ללב והשביעה אותי שאשמור עליה. כמובן שמרתי עליה ודאגתי לה והיא הזכירה לי את סבתא ראשל וחוויות המשפחה הצפופה בשני החדרים במרגולין שביד אליהו, בראשית שנות החמישים.

עשרות שנים אחר כך, בחדר של רכז הקניות של הקיבוץ, הגעתי עם המראה העטופה מכל פגע, ובחרדת קודש הסברתי לרכז הקניות כמה היא חשובה לי ולכן אני רוצה למסגר אותה.

אחרי שבוע קיבלתי פתק מהמזכירות שהמראה הגיעה. כדי שלא תיפגע חס ושלום או תרגיש מוזנחת, מיהרתי לקחת את המראה של סבתא ראשל ולתלות אותה במקום שייעדתי לה. פתחתי את הקרטון בזהירות וחשכו עיני, לא צורת לב ולא הדר. הנגר חתך את המראה המיוחדת כל כך לזכוכית אליפטית כשהוא מוותר על הקימורים היפים וסביב האליפסה הצמיד מסגרת.

רכז הקניות לא יודע עד היום על הטראומה שגרם לי, לא סיפרתי לו כי בתוך תוכי חשבתי שאולי זה עוד כישוף או עין הרע של התימני.

שנים רבות עברו מאז, המראה האליפטית תלויה במקלחת, אני מביט בה יומיום ונזכר בסבתא ראשל, במראה המקורית ובמשמעויות שהיו באמת או אולי רק בראש?