סנהדרין לישראל!

התורה מצווה להישמע לפסיקת ההלכה המתקבלת על ידי אותה סמכות:

"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט; בֵּין דָּם לְדָם, בֵּין דִּין לְדִין, וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע, דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ – וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט.

וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה', וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ – תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל.

וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט – וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל. וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד."

ספר דברים, פרק י"ז, פסוקים ח'-י"ג

בתורה שבעל-פה, "המקום אשר יבחר ה'" הוא בית המקדש שבירושלים, והסמכות ההלכתית שהייתה שם בתקופת חז"ל היא הסנהדרין שישבה בלשכת הגזית שבעזרת בית המקדש.
במידה ואחד מן החכמים הסמוכים אינו מקבל את הסמכות העליונה של הסנהדרין, ומורה הלכה למעשה בניגוד לדבריה, הוא נקרא "זקן ממרא" – ומתחייב בנפשו.

מקור השם

מקור המילה ביוונית: συνέδριον (תעתיק: סִינְהֶדְרִיוֹן), ופירושה המקורי "מועצה" או "מקום כינוס" (מילולית: ישיבה ביחד). כך נקראו מועצות ובתי דין שפעלו בשווקים של ערי יוון העתיקה. המילה התקבלה בלשון חז"ל, שהושפעה מהלשון היוונית, ומבחינה דקדוקית נוקטים לגביה לשון נקבה ("הסנהדרין תושבת", "הסנהדרין דנה" וכדומה). בתקופות מאוחרות יותר, נדרש השם כנוטריקון של "שונא הדרת-פנים בדין".

דירוג בתי הדין ותפקידיהם

הסנהדרין היא חלק ממערך בתי הדין, המורכב משלושה סוגי בתי דין, ולכל אחת מהן סמכות שונה:

• בית דין של שלושה דיינים, שרשאי לדון בדיני ממונות (הלוואות, גזלות, חבלות, וכיוצא בהן). בית דין מסוג זה נוהג אף בחוץ לארץ.

• בית דין של עשרים ושלושה דיינים ("סנהדרי קטנה"), אשר רשאי לדון אף בדיני נפשות. בית דין כזה היו מעמידים בכל קהילה יהודית בארץ ישראל שיש בה יותר מ־120 אנשים, ועוד אחד לכל שבט ושבט. בית דין זה נוהג אף הוא בחוץ לארץ, אך לא יותר מאחד בכל מחוז.

• הסנהדרין, שהיא בית דין של שבעים ואחד דיינים ונקראת גם בשם "סנהדרי גדולה". הסנהדרין מוסמכת לדון בדיני נפשות חמורים במיוחד (מיתתו של נביא שקר, אנשי עיר הנידחת ועוד).
  בנוסף, הסנהדרין פוסקת הלכה לכל ישראל בכל המחלוקות המתעוררות בדיני תורה, ועל פי תורת ישראל, חייבים הכול לעשות על־פי הוראתם. עניינים נוספים הנוגעים לעם ישראל היו גם הם בסמכותו של בית הדין הגדול, כגון קידוש החודש, עיבור השנה, מינוי כהן גדול, מינוי "סנהדרי קטנה" בכל עיר ועיר, ועוד.

חברי הסנהדרין

בתלמוד הבבלי, פירט רבי יוחנן מהן התכונות הנדרשות מחברי הסנהדרין:

"דאמר רבי יוחנן: אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי חכמה, בעלי מראה, בעלי קומה, בעלי זקנה, בעלי כשפים ויודעים שבעים לשון, שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן..."

תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ס"ה, עמוד א'

על סמך הנאמר בתלמוד, אפיין הרמב"ם (בספרו משנה תורה) את התכונות הנדרשות מחברי הסנהדרין. עיקרן הוא:

• אין מעמידין בסנהדרין, בין בגדולה בין בקטנה, אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלאין בחכמת התורה, בעלי דעה מרובה, ויודעין קצת משאר חכמות, כגון רפואות, וחשבון תקופות ומזלות, ואיצטגנינות, ודרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים והבלי עבודה זרה וכיוצא באלו, כדי שיהיו יודעין לדון אותם.

• ואין מעמידין בסנהדרין אלא כוהנים ולויים וישראליים מיוחסים, הראויין להשיא לכהונה.

• אין מעמידין בכל סנהדרין לא זקן מופלג בשנים ולא סריס, מפני שיש בהן אכזריות, ולא מי שאין לו בנים, כדי שיהיה רחמן.

• כשם שבית דין מנוקין בצדק, כך צריכין להיות מנוקין מכל מומי הגוף. וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולן בעלי שיבה, בעלי קומה, בעלי מראה, נבוני לחש, ושיהיו יודעין ברוב הלשונות כדי שלא תהיה סנהדרין שומעת מפי התורגמן.

כהנים ולוויים

הכהנים והלוויים שימשו בהיסטוריה גם כדיינים בסנהדרין, ולהלכה נפסק שמצווה (אך לא חובה) למנות אותם בכל הרכב של הסנהדרין.
יש שטענו כי רצוי למנות כהן כנשיא הסנהדרין, שיכהן כסמכות הרוחנית העליונה אליה פונים בשאלות קשות.

הקשר בין כוהנים ולויים לבין הסנהדרין מופיע לראשונה בפסוק מספר דברים: "... וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט." (ספר דברים, פרק י"ז, פסוק ח'.)

קשר זה מופיע במקורות מקראיים נוספים:

• בעד שקר: "כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה' לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם." (ספר דברים, פרק י"ט, פסוק ט"ז.)

• בעגלה ערופה: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ... וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע." (ספר דברים, פרק כ"א, פסוק ה'.)

מקור נוסף להלכה זו נמצא במדרש תנאים, שם כתוב: "כל סנהדרין שהיא משולשת הרי זו משובחת". לפי פירוש המלבי"ם, כוונת המדרש היא שמומלץ לסנהדרין כי שליש מהדיינים בה יהיו כוהנים, שליש – לויים ושליש – ישראלים.

היסטוריה

ייסודה ומיקומה

הסנהדרין, או בשמה המקורי "מועצת הזקנים", הייתה המוסד הדתי העליון ביהודה בימי בית שני, אך שימשה גם כהנהגה מדינית. את הבסיס לסנהדרין נטלו חז"ל מ־70 הזקנים שסייעו ביד משה רבנו במשפט (במדבר, י"א, ט"ז-י"ז).

מקומו של בית דין הגדול (של 71 חכמים) היה בתחילה בלשכת הגזית אשר בבית המקדש; מלבדה, ישבו שתי סנהדריות קטנות (23 חכמים כל אחת) בפתח העזרה ובפתח הר הבית. 40 שנה לפני חורבן בית המקדש השני גלתה הסנהדרין הגדולה ממקומה לשטח החיצוני של הר הבית, ומאותו זמן ואילך בטלה סמכותה להוציא עבריינים להורג, מפני שרשאים בתי־הדין לפסוק גזר־דין מוות רק כשבית־הדין הגדול יושב במקומו בלשכת הגזית.

גלותה וביטולה

לאחר החורבן נדדה הסנהדרין ממקום למקום:

גלתה סנהדרין… מלשכת הגזית לחנות ומחנות לירושלים, ומירושלים ליבנה, ומיבנה לאושא, ומאושה ליבנה, ומיבנה לאושה, ומאושא לשפרעם, ומשפרעם לבית־שערים, ומבית־שערים לציפורי, ומציפורי לטבריא.

— תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"א, עמוד א'-עמוד ב

הדעה הרווחת היא שהסנהדרין הפסיקה לפעול סמוך לזמן ביטול הנשיאות, בשנת ד'קפ"ה (425 למניינם) בהסתמך על חקיקה רומית שביטלה את סמכותה. עם זאת, ישנן ראיות המרמזות על שרידי סנהדרין עד לפחות המאה השמינית.

לאחר חורבן הבית, ישבה הסנהדרין ביבנה עד מרד בר כוכבא (הסתיים ב־ג'תתצ"ה (135 למניינם) לערך), בעקבות המרד והגזרות שגזרו הרומאים בעקבותיו על יהודה, עברה הסנהדרין לגליל. היא ישבה בכפרים קטנים כמו אושא ושפרעם, כדי להרחיק ממנה את עינה של הקיסרות הרומאית. רבי יהודה הנשיא - נשיא הסנהדרין, שישב בבית שערים, העביר לעירו את הסנהדרין, וכאשר חלה ועבר לציפורי, עברה איתו לשם גם הסנהדרין. בימי רבי יהודה נשיאה, עברה הסנהדרין לטבריה למשך תקופה ארוכה.

71 חברי הסנהדרין היו העילית הרוחנית של העם היהודי. רבן גמליאל השני הוא מהבולטים שבחברי הסנהדרין הגדולה, ולפי המסורת מרדכי היהודי היה בין חברי כנסת הגדולה (הסנהדרין בתקופה מסוימת).

חידוש הסנהדרין

לאחר שהסנהדרין ששימשה כמועצה השופטת, בוטלה בעקבות הגלות היו נסיונות שונים במשך השנים לחדש את הסנהדרין החל מימי פולמוס הסמיכה ועד ימינו. הבעיה העיקרית בחידוש הסנהדרין הייתה המחסור בבית דין סמוך. על כן היוזמה הראשונה לחידוש הסנהדרין הייתה בנושא הסמיכה.

פולמוס הסמיכה הראשון

היוזמה הראשונה לחידוש הסנהדרין אחרי ביטולה הייתה בשנת רצ"ח (1538) הסנהדרין הייתה אמורה להסמך בראשות מהר"י בירב, רבה של צפת.

הסיבה המרכזית לרעיון חידוש הסנהדרין הייתה לאפשר כפרה לאנוסי גירוש ספרד על מנת להפטר מעונש כרת, שרבים מהאנוסים חששו לו ממעשיהם שנעשו בעקבות אילוצם לחיות כגוים, על ידי חיוב מלקות.

תהליך הסמיכה

לצורך כך נסמך מהר"י בירב על ידי 25 מתלמידיו - רבני צפת על פי חידושו של הרמב"ם שניתן לחדש את הסמיכה על ידי הסכמת כל חכמי ארץ ישראל (או רובם) לכך. דברי הרמב"ם נמצאים בפרושו למשנה, במסכת סנהדרין - פ"א, מ"א ובמשנה תורה בהלכות סנהדרין: "שאם יסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם, הרי אלו סמוכים ויש להם רשות לדון דיני קנסות ולסמוך חכמים אחרים". ואכן רבנים רבים התכנסו וסמכו את מהר"י בירב.

הפולמוס

היוזמה עוררה התנגדות בעיקר מצד ר' לוי בן חביב, רבה של ירושלים. למרות ההתנגדות הספיק מהר"י בירב לסמוך ארבעה רבנים, ביניהם ר' יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך וכן ר' משה מטראני, (המבי"ט), ר' משה קורדובירו - הרמ"ק, ור' יוסף סאגיס - תלמידיו שהיו ראשי ישיבות בצפת. הפולמוס שהתקיים בין מהר"י בירב למהר"ל בן חביב, התייחס גם בצד העקרוני של חידושו של הרמב"ם בדבר אפשרות חידוש הסמיכה, לעומת החולקים עליו. כמו כן הובאה בחשבון הבעיתיות שתגרור חידוש הסנהדרין (כחובת קידוש החודש על ידי עדים). בנוסף מתוך כתבי הפולמוס ניכר שמהר"ל בן חביב, רבה של ירושלים, התנגד למהלך כיוון שהמהר"י בירב שלא לקח אותו בחשבון, למעשה לא איגד את מכלול הרבנים בארץ ישראל. ביחס ליחסו של ר' יוסף קארו לחידוש הסמיכה, קיימים חילוקי דעות. יש המציינים לקיומם של עדויות על כך שר' יוסף קארו סמך כמה מתלמידיו, ביניהם הרב משה אלשיך שסמך את רבי חיים ויטאל ובכך מוצאים אישור לכך שהוא קיבל את פעולת הסמיכה כלגיטימית; אחרים טוענים שבסוף ימיו חזר בו ר' יוסף קארו מתמיכתו בחידוש הסמיכה, מכך שלא כתב זאת בשלחן ערוך שלו.

הסנהדרין של פריז

בשנת ה'תקס"ז (1806 למניינם), כשהחלה הסתה אנטישמית נגד יהודי צרפת, שנושאה העיקרי היה "חוסר היכולת של היהודים להיות אזרחי מדינה לא יהודית", החליט נפוליאון לכנס את נכבדי היהודים ולהציג בפניהם 12 שאלות, שמטרתן לברר את העניין. האספה הגישה את תשובותיה לקיסר. כדי לתת תוקף לתשובות אלו, כינס נפוליאון "סנהדרין" - אספה בת 71 חברים, רובם מרבני צרפת, אשר תאשר את התשובות. בראש ה"סנהדרין" הועמד רבי דוד זינצהיים משטרסבורג (סטרסבור), מגדולי פוסקי ההלכה שבאותו הדור. החלטות ה"סנהדרין" נוסחו ב-9 עקרונות, שבהן השכילו להשביע את רצון הקיסר בלי לוותר על עיקרי אמונת ישראל. בין העקרונות: האיסור לשאת שתי נשים, גטין וקידושין יקבלו תוקף רק אם אושרו בידי השלטון האזרחי, היהודים ינהגו באזרחים אחרים של מדינת מושבם כבאחיהם, ויראו את הארץ שבה הם יושבים כמולדתם. היו שראו בהחלטות אלו התרפסות של החכמים בפני השלטונות, שהרי מטרת כינוס ה"סנהדרין" הייתה להכפיף את היהודים לחוק האזרחי בצרפת. עם זאת, העקרונות האלה מנחים, גם היום, יהודים דתיים וקהילות יהודיות בכל העולם. אפילו בישראל, שבה ניתנה אוטונומיה לרבנות בענייני נישואין וגירושין, קיים שיתוף פעולה בין הרבנות לשלטון האזרחי, כך שקידושין וגטין מתבצעים רק אם הם עולים בקנה אחד עם מגבלות החוק האזרחי.

יוזמתו של ר' ישראל משקלוב

במסגרת עליית תלמידי הגר"א לארץ, ניסה אחד מבכיריהם, רבי ישראל משקלוב לחדש את ה"סמיכה", כחלק מהתקוות המשיחיות של אותה עת ומאמונתם של תלמידיו הגר"א בכך שיש לפעול להבאת הגאולה באופן מעשי. למוד לקח מ"פולמוס הסמיכה" של מהר"י בירב ומהר"ל בן חביב, החליט ר' ישראל משקלוב (בשנת ה'תקצ"א - 1830 למניינם) לנסות דרך אחרת. בשונה ממהר"י בירב, שהסתמך על חידושו של הרמב"ם בנושא, שיש אפשרות לחדש את הסמיכה על ידי הסכמת רוב חכמי ארץ ישראל, הסתמך ר' ישראל משקלוב על הרדב"ז, שהתנגד לחידושו של הרמב"ם אך הציע כמה דרכים שבהם יוכל להתממש חידוש הסנהדרין בזמן הגאולה - ואחת מהם היא על ידי עשרת השבטים, שגלו שנים רבות לפני שפסקה הסמיכה בארץ ישראל. ר' ישראל משקלוב ניסח איגרת לעשרת השבטים, שבה הביע את ביטחונו שלא רק שהם קיימים ושומרים תורה ומצוות, אלא גם שהם משמרים את מוסד הסמיכה, וביקשם לעזור לחידוש הסמיכה (וכתוצאה מכך - הסנהדרין) בארץ ישראל. משלא נמצאו אנשי השבטים האבודים, כשלה גם יוזמה זו.

הסנהדרין בקהיר

ניסיון נוסף לחידוש הסנהדרין היה בשנת ה'תרס"א (1901 למניינם) על ידי הרב אהרן מנדל הכהן שהיה רב בקהיר. עקב לימוד קונטרס הסמיכה (שנכתב בפולמוס הסמיכה הראשון) חשב לנכון לחדש את הסמיכה ושלח לשם כך מכתבים לרבנים שונים. היו שתמכו ברעיונו והיו שהתנגדו ואחר דין ודברים חזר בו הרב אהרן מהרעיון וההצעה התבטלה.

יוזמת הרב מימון לחידוש הסנהדרין

בשנת ה'תש"י (1950 למניינם) העלה הרב י"ל מימון, שר הדתות הראשון (מטעם המפד"ל), רעיון לחידוש הסנהדרין וניסה לפעול, יחד עם רבנים והוגים נוספים, לטובת הרעיון בשנותיה הראשונות של המדינה. עיקר ההתנגדות לרעיון זה של הרב מימון הייתה מהרב יצחק זאב סולובייצ'יק.

יוזמה לחידוש הסנהדרין בשנים האחרונות

בשנת ה'תשס"ב (2002 למניינם) הוקמה אגודת "השיבה שופטינו - לכינון בית הדין הגדול", אשר ניסתה להחיות שוב את רעיון חידוש הסנהדרין. קבוצת רבנים, ביניהם גם מהעדה החרדית, פתחו ביוזמה לחידוש הסמיכה ולדבריהם אף הצליחו לשכנע את הפוסק החרדי הרב משה הלברשטאם להתחיל את תהליך הסמיכה. כתוצאה מכך "נסמכו" רבנים נוספים, והוקם גוף הכולל עשרות "סמוכים", שממנו נועדה להיבחר ה"סנהדרין". הבולטים בפעילות זו, לאחר הקמת הגוף הראשוני, הם הגאון הרב מאיר מאזוז, הרב ישראל אריאל, העומד בראש "מכון המקדש", ואף רבנים מקרב הזרם המרכזי הרבני, שהבולט בהם הוא הרב עדין אבן ישראל, ומקרב העולם האקדמי-תורני הצטרף פרופ' הלל וייס.

ב-ט"ו באב ה'תשס"ד (2 באוגוסט 2004 למניינם) התכנסה בחשאי בירושלים "מועצה מכוננת" שמנתה כ-90 איש "סמוכים". התכנסות רשמית ראשונה של ה"סנהדרין" בת 71 החברים התקיימה בטבריה בכ"ח בתשרי תשס"ה (13 באוקטובר 2004 למניינם), לאור דברי הרמב"ם כי הסנהדרין העתידה תקום לראשונה דווקא שם.

מאז התכנסו הרבנים המעוררים לחידוש הסנהדרין כמה פעמים ודנו בעניינים הלכתיים ופוליטיים. בכינוס שהתקיים במלאת שנה ליוזמה ב-כ"ט בתשרי תשס"ו, (1 בנובמבר 2005 למניינם) הגיעו רבנים המקובלים בציבור והתומכים בסנהדרין בפועל, כגון הרבנים שבתי סבתו ויואל שוורץ (החבר בה ומעודד באמצעותה יוזמות לשמירת שבע מצוות בני נח בעולם).

היוזמה בעיני פרופ' הלל וייס: "ייעודה של הסנהדרין החדשה הוא להפוך למקור הסמכות של העם היהודי, וזאת בניגוד לעמדה המקובלת על השמאל, שמדינת ישראל היא מקור הסמכות הזה. אני ורבים מחברי רוצים להיות חלק מהמדינה הזאת, אבל לא במחיר השמדתנו הרוחנית והפיזית. הסנהדרין הזאת מרכזת את כל המוגלה והפצעים והצער של האי-צדק והרדיפות שיהודים נרדפים כאן על ידי הבג"ץ, ומי שהולך בעקבות הבג"ץ ומי שמתחזה כאן לשלטון החוק".

היוזמה בעיני הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל: "כדי שנצא מגדר 'נפל' ונהיה רציניים ונוכל לומר 'ילד יולד לנו', אנו זקוקים לזמן רב. עצם העלאת השם סנהדרין אינו דבר של מה בכך... אחרי שהוצאנו את שנתנו ולא התרחשו קטסטרופות, הגם שהיו כמה דברי ליצנות וגיחוכים, אנחנו נעמיק ונחזק את פעולתנו. נעשה דברים בראייה של דורות, לא עם שעון עצר ולוח שנה. הלוח היהודי הוא לוח של אלפי שנים. דרושה הרבה סבלנות והרבה עבודה. הייתי שמח, אם בעוד כמה שנים הכיסאות הללו ייתפסו על ידי גדולים מאתנו ואנו נוכל להגיד: 'חיממנו לכם את הכיסאות'...

"אני לא חושש מהבג"ץ, מהמשטרה או מהיועץ המשפטי. לרב מותר לעסוק גם בענייני ציבור, אבל לשם כך צריך שיהיה לפניו כל החומר הראוי, בין שהוא עוסק בכשרות של עוף ובין שהוא עוסק בהתנתקות. כשיש תוכנית התנתקות כזאת ואין לי מידע מספיק עליה, כשם שיש מצווה לדבר, יש מצווה לשתוק. כאדם פרטי, יש לי ולכל אחד מאתנו הבנה, אבל כרב, העיסוק בעניינים פוליטיים כמו ההתנתקות, הוא ביזוי למהות של המושג סנהדרין. אם אני לא רוצה להיות לחוכא ואיטלולא, אז אני לא אביע דעה על כל דבר. דברי האמת הללו צריכים להיאמר כדי שהסנהדרין הזאת לא תהפוך להיות לא סניף של מועצת יש"ע ולא סניף של המועצה לשלום ולביטחון".