מאמרים ותומכים

הגאון הרב שבתי הכהן סבתו הוא ראש הישיבה התיכונית "נתיבות יוסף" ונשיא הישיבה הגבוהה "מאור טוביה" שבמצפה יריחו, נשיא הישיבה התיכונית "מצפה רחובות" שברחובות ורב בית הכנסת "היכל גבריאל" ביישוב בית אל שבו הוא מתגורר. מייסד מיזם "התלמוד המוקלט".

מעודד וקורא לחידוש הסנהדרין בדורנו.

בשנת תרנ"ח, כתב הרב קוק מאמר "על הציונות" (אוצרות- הראי"ה עמ' 928 ואילך), שם תמך באופן נלהב ברעיון חידוש הסנהדרין, ובין היתר כתב:
"כי עיקר תלונת המתקנים מעולם הייתה שחשבו כי התקנות וההלכות שנאמרו זה מאות ואלפים בשנים ראויות להשתנות לרוח הזמן. והנה כשישיב ה' את שבותנו, אז הלא ישבו סנהדרין בלשכת הגזית. והמה יבחנו על כל דבר, על כל תקנה וכל מנהג, וכתורה יעשו... עלינו להאמין כי באין ספק יהיו היושבים בבית דין הגדול גדולים מאד בתורה וצדיקים אמתיים, גם חכמי לב אשר דעת העולם לא תחסר מהם, למען ידעו עת לכל חפץ וענין תקנות וגזרות, החדשות והישנות, איך צריך הדור להתנהג בהם...
עלינו לדעת שכאשר ישיב ה' אותנו לארצנו, בדרך של בני חורין העומדים ברשות עצמם, הלא ראשית חובתנו תהיה לכונן מרכז הדת. מן דין תורה נהיה מחויבים במצווה הגדולה שבגדולות של מינוי שופטים, וראש לכולם סנהדרין גדולה שממנה תצא תורה והוראה לכל ישראל. להחזיר העמוד הגדול הזה הוא יסוד תורה שבע"פ על מכונו. אז אין לנו להתיירא מפני פרצת הדת,

שמא מתוך שיבואו להקל בדבר אחד עם העם, יפרצו בעוד דברים הרבה, רק ההיפוך. אנו חייבים להשריש בלב כל העם כולו, גדולת ערך השופטים שבימיך... בטוחים אנחנו שלא תצא שום תקלה לישראל ח"ו מכל מצות השי"ת ועל אחת כמה וכמה מהמצווה הגדולה שבמצוות, שהיא השבת הבית דין הגדול אל המקום אשר יבחר ה'.

על הסנהדרין בהכרח יהיה לברר ע"פ רוב דעות הרבה דברים התלויים ברפיון, הרבה מנהגים שמחולקים בהם בני הארצות, ע"פ סיבת הפיזור, שאלו אחזו בדעה אחת ואלה בדעה אחרת מן גדולי הפוסקים. בהכרח יהיו שבים הכל למנהג אחד

אם בית דין הגדול של כל ישראל כן יגזור אומר, לא ניתן פדות בין מהרס ומהרהר אחר ב"ד הגדול, בין אם חלקו עם המהרסים שירע בעיניו סייגים וחומרות שיראו שראוי להעמיד, או אם יהיה מן יראי ה' וחושבי שמו, וירים יד בב"ד הגדול מפני שיקשה בעיניו לפרוש מחומרא ומנהג, או הלכה שנקבעה בארצו ... והממרא ענוש ייענש...

השאיפה להעמדת בתי דינים ע"פ דיני תורתנו הקדושה היא בעצמה הערובה היותר בטוחה בין על מעמד הדת וחיזוק האמונה,

בין על הרחבת ההשכלה ... הרי הב"ד צריך שיהיו מופלגים בחכמת התורה בעלי דעה מרובה, יודעים קצת משאר חכמות כגון רפואה וחשבון ותקופות ומזלות, וידעו הלשונות העיקריות כפי מדת החכמים המצויים בעולם. הרי לך מדת השכלה גדולה שתידרש בהכרח למלאות דבר ה'. לכל אלה אי אפשר בימינו כי אם ע"י ייסוד בתי מדרש גדולים ונעלים, שלבד מדת גדולתם בתורה שהוא העיקר והיסוד, ודאי נלמד מהחכמים והמתוקנים שבכל אומה ולשון, וכן דברי הרמב"ם בסוף פי"ז מהל' קידוש החודש ... בשאר החכמות הנחוצות שבוודאי החובה תהיה מוטלת לדעת הכל לפי המצב של החכמות בזמן ההוא ... ואז בהיות השאיפה מתאמתת לרוח התורה, שהיא תקומת בית דין הגדול והענפים המתייחסים לו, אז בהכרח תיפול תחתיה מלחמת ההשכלה שהרי מראשי חלוצי ההשכלה יהיו מוכרחים להיות חכמי ישראל ... בעלי חכמה, ענוה ויראה, ושנאת ממון, אהבת אמת, ואהבת הבריות להם ובעלי שם טוב, בעלי עין טובה ונפש שפלה, וחברתן טובה ודיבורן ומשאן בנחת עם הבריות, גיבורים במצוות ...

שמא יאמר אדם, הנה כל אותה השאיפה הגדולה משתברת מפני רעש המחלוקת שבין הר"י בירב והרלב"ח שהייתה בענין הסמיכה. ומי גבר בדורותינו ימצא אומץ להכריע בין גדולי עולם הללו ... על זה אענה ... אם יהיה לנו הדין מסופק, נוכל לסמוך שידונו הסנהדרין על כל פנים לענייני מילי דרבנן, שאם יישאר הספק על מקומו, ג"כ ספקו להקל. ועוד, עד כאן לא למדנו מדברי המחלוקת שלהם כי אם לדון דיני קנסות ונפשות, אבל על חובת המצווה לשמוע לכל הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא לא מצינו כלל שיהיה תלוי בסמיכה. אם כן ב"ד הגדול שיהיה יושב במקום אשר יבחר ה' אע"פ שלא יהיה סמוך ולא ידון דיני נפשות עד עת קץ, מכל מקום יהיה הוא עיקר יסוד תורה שבע"פ, ואליו נשמע."

עד כאן לשונו של הרב קוק זצ"ל.

עם עלייתו ארצה ניסה לקדם את עניין חידוש הסנהדרין ביתר שאת, אולם בעקבות הכרתו מקרוב את הלך הרוח של שלטונות המנדט הבריטי, שחששו מגוף שיערער על סמכותם ועל מערכת המשפט, הציע יוזמת ביניים זמנית. כמו כן, הרב ראה קושי גדול לאחד בעת הזאת למקום אחד את ראשי הרבנים, באותה תקופה שררה מחלוקת קשה בארץ בין רבני הישוב הישן לחדש והרב קוק נאלץ להקים גוף ביניים זמני שבמהותו הוא שירותי-טכני ובו שלטונות המנדט לא ראו בעיה. רבני הישוב הישן ברובם לא אהבו את רעיון הקמת הרבנות וראו בה "רבנות מטעם". הרב קוק מתוך רצונו לחדש את הסנהדרין אף קבע שבמועצת הרבנות הראשית ישבו 23 חכמים כנגד סנהדרי קטנה.

הרב קוק ראה שיש בפניו עיכובים מן שמים, נכנע והבין שמאותתים לו בזה שאין ראוי להיות "דוחק את השעה" (עי' ברכות סד, א), וכלשונו באגרות-הראיה אגרת כ (ח"א עמ' כ): "ומניעת היכולת היא לנו לעדה על חפץ ה'; ומניעת החפץ יש לה הרבה דרכים, לפעמים מניעה מעשית ... ולפעמים מניעה רוחנית. שמהם היא ג"כ המצווה שלא לאמר דבר שאינו נשמע. וכשישנן מניעות כאלה, הננו מרוצים מזה, מפני שאנו מכירים שכך הוא רצון ההשגחה העליונה בעתים כאלה."

הרי"ל מיימון העיד מתוך שיחותיו האישיות עם הרב קוק, שגם אחרי הקמת הרבנות הראשית לישראל, עדיין קיווה הרב קוק שעם הזמן יתפתח מוסד זה להיות סנהדרין. בספר "חידוש הסנהדרין" (עמ' נז) ובספרו "מדי חודש בחודשו" (כרך ב עמ' 18) הצהיר: "מעיד אני עלי שמים וארץ, שלכן הרב קוק הרכיב את מועצת הרבנות הראשית מן עשרים ושלושה רבנים, כדי שבכך יהיה בסיס לסנהדרי קטנה."

הגאון הרב צבי עידאן אב"ד ורב שכונת מעלות דפנה מבכירי תלמידי הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל.

חיבר ספרים רבים.
מקורב לתנועת ש"ס.
מעודד נושא חידוש הסנהדרין.

אב"ד 'מחזיקי תורה',
היה קצין בדימוס, רב חטיבת שריון, מומחה בתחומי סטטיסטיקה כלכלה ומחשבים.
היה מיוזמי חידוש הסנהדרין בדורנו.

הרבנות הראשית לא יכולה להיות הגוף שיצמיח את הסנהדרין!
הרבנות הראשית התרחקה מחזונו של הרב קוק.
הרב קוק נאלץ להקים רבנות ראשית במקום סנהדרין שהוא כתב בעדה, ושהיא מחויבת לחזור עם שיבתנו לציון.
אך המציאות המורכבת של שלטון מנדטורי בריטי שהגביל את עצמאות הישוב היהודי והקרע מול הישוב הישן הביאו את הרב קוק לפתרון זמני והוא הרבנות הראשית שבבוא העת נוכל ממנה להקים את הסנהדרין.
כיום לצערנו הרב, חזונו של הרב התרחק מאוד.
הרבנות הראשית במהותה מנציחה את המחלוקת ההלכתית והתרבותית בין ספרדים לאשכנזים בעצם המינויים המוגדרים שלה. רבנים ראשיים ספרדים ואשכנזים.
הרבנות נשלטת בידי אינטרסנטים פוליטיים המשתמשים בה כקרדום לחפור בו. למעלה מ80% מהמינויים בה ב20 השנים האחרונות היו מטעם מפלגה אחת!!!
הרבנים שממונים בעצמם לא סומכים על כשרות הרבנות לא צורכים אותה ומורים לקהל שומעם לנהוג כן.
החלטות הרבנות הראשית נרמסות תחתיה וכל חיבורים לימים המיוחדים שבהם תקנה הרבנות תפילות חגיגיות וכדו'.
הם עושים כמי שכפאם שד ומיד בסיום תפקידם מסבירים שבגלל התפקיד נכחו וכבדו אירועים אלו.

אין להם קהל המזוהה עימם.
המגזר החרדי יש לו את רבותיו,
הציבור הכללי מתעב את הרבנות,
והדתיים-לאומיים מבינים שהם כבר לא משמשים דוגמא ודרך.

הדיינים שממונים בבתי הדין נבחרים ע"י מפתח מפלגות וע"י שרי משפטים שאינם שומרי תורה ומצוות ומתייעצים עם ארגונים ניאו רפורמים ופמיניסטים רדיקלים...

כך קרה שהשרה שקד מינתה דיינים ומיד יצאה בהכרזה שהמינויים הם בשורה טובה לציבור הנשים. - לא לצדק - לא לציבור כולו. - רק לנשים...
כיום כל חברי הכנסת והשרים שמבטיחים שינויים במערכת המשפט - עוסקים בכיבוי שריפות ולא פותרים מהשורש את חוקי הגויים במדינה.

הגאון הרב ישראל אריאל הוא ראש מכון המקדש וראש ישיבת המקדש בעיר העתיקה בירושלים.
בעבר היה הרב של המועצה האזורית עמק יזרעאל, המושב שדה יעקב והעיר ימית.
מבכירי תלמידי הרב צבי יהודה ראש ישיבת מרכז הרב.
כתב ספר יסודי בנושא הסנהדרין.
פעיל בנושא ומעורר את עולם התורה על חובתנו לחדש את הסנהדרין בדורנו.

מאמרו בנושא:

חידוש הסנהדרין בדורנו - שאלה הלכתית או רגשית?

בראש מערכת המשפט העברי עומד לו מוסד הסנהדרין. הרב ישראל אריאל על חיוב ההקמה התמידי ועל הסרת העיכובים והמניעות.

אין מקור לכך שסמיכה מעכבת את הקמת הסנהדרין

רבות עסקו חכמים בהלכה שחידש הרמב"ם בשאלת חידוש הסמיכה בישראל. אחת השאלות שיש לעסוק בה היא רצף הסמיכה. כלומר: מאחר שהרמב"ם כותב בהלכות סנהדרין ד, א. שצריך רציפות בסמיכה מאז משה רבינו, ובלשונו:

"אחד בית דין הגדול ואחד סנהדרין קטנה או בית דין של שלשה, צריך שיהיה אחד מהן סמוך מפי הסמוך. ומשה רבינו סמך יהושע ביד, שנאמר: ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו, וכן השבעים זקנים משה רבינו סמכם ושרתה עליהן שכינה, ואותן הזקנים סמכו לאחרים ואחרים לאחרים, ונמצאו הסמוכין איש מפי איש עד בית דינו של יהושע ועד בית דינו של משה רבנו".

נמצא, לפי דבריו, שאם צריך סמיכה מפי סמוך דווקא, ונותקה השלשלת מפני החורבן והגלות הארוכה, לכאורה, אין כל דרך לחדש את הסמיכה!

עם זאת, כותב הרמב"ם בהמשך אותו פרק בהלכה יא, שאם אין "סמוך מפי סמוך" עד משה, קיימת אפשרות להקים סנהדרין. אלו דבריו שם:

"נראין לי הדברים, שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם, הרי אלו סמוכים, ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים. אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה - כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל? - לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן".

לאור האמור, שצריך סמוך מפי משה, כיצד חידש הרמב"ם הלכה שניתן לחדש את הסמיכה על ידי חכמי ארץ-ישראל, וזאת מסברא בלבד?

אולם שיטת הרמב"ם היא, כי בהעדר מניעה הלכתית בתלמוד בעניין זה, נשארת החובה על עם ישראל לקיים את מצוות הקמת סנהדרין לדורות.

מצוות מינוי הסנהדרין היא מצווה מחייבת לדורות

ראה ספר המצוות לרמב"ם (מצות עשה קעו) הכותב:

"שציונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם, ויצוו לעשות הטוב ויזהירו מן הרע... ויתמנו בירושלם בית דין הגדול משבעים דיינים. ויתמנה אחד על אלו השבעים והוא ראש הישיבה והוא שיקראוהו החכמים נשיא גם כן... והוא אמרו יתברך למשה (בהעלותך יא) אספה לי שבעים איש... כלומר, שהוא דבר מתמיד ואינה מצוה לפי שעה אבל הוא ראוי ומחויב לדורי דורות".

הרמב"ם מציע פתרון להקמת סנהדרין בכל דור ודור, בהסכמת חכמי ישראל - כפי שיבואר להלן, אך נקודת המוצא להצעתו היא, שזו מצווה מחויבת, ואין להעלות על הדעת את ביטולה מסיבה כלשהי. ראה את דבריו בפירושו למשנה בסנהדרין (א, ג) שם כתב: 'שאם לא תאמר כן אי אפשר שתמצא בית דין הגדול לעולם!" באמירה זו קבע, כי יסוד היסודות הוא שמצווה לדורות קיימת ונמשכת ואין לה ביטול.

ראה מה שכתב הרמב"ם בספר המצוות בהקדמה:

"כל המצוות שיכללם ספר התורה אשר נתן לנו האל יתעלה הם שש מאות ושלש עשרה מצוות... אמרו: שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה בסיני: שלש מאות וששים וחמש כנגד ימות החמה, ומאתיים ארבעים ושמונה כנגד אבריו של אדם. ואמרו גם כן (תנחומא תצא ב) על דרך הדרש... כל אבר ואבר אומר לו עשה בי מצוה... כל יום ויום אומר לו לאדם אל תעשה בי עבירה".

יתירה מזו, כותב הרמב"ם בהלכות מלכים (יא, ב) שאין להעלות על הדעת שיתבטל אף לא חלק מן המצווה, וכדבריו שם בעניין הוספת שלוש ערי מקלט על השש שכבר נקבעו משני עברי הירדן:

"בערי מקלט הוא אומר: אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים על הערים האלה, ומעולם לא היה דבר זה, ולא ציוה הקב"ה לתוהו!"

נמצא, שמיסודות התורה לדעת הרמב"ם, הוא קיום תרי"ג מצוות בכל יום ויום, כל עוד קיימים השמים על הארץ. ממילא, אם נתבטלה מצווה כתוצאה מאונס כזה או אחר, וכגון, כשהרומאים גזרו וביטלו את המצווה מישראל, חובה לחדש את המצווה בכל דרך אפשרית.

ראוי להוסיף בעניין זה את דברי בעל ספר החינוך (מצוה תצא) הכותב בעניין הסנהדרין כשיטת הרמב"ם, ומדגיש, שמצווה זו אינה מוטלת על חכמי הדור אלא על הציבור כולו, קטן כגדול - כולם אחראים על קיום המצווה בכל דור ודור, וכלשונו:

"וזאת אחת מן המצוות המוטלות על הציבור כולן שבכל מקום ומקום. וציבור הראוי לקבוע ביניהם בית דין, כמו שמבואר במסכת סנהדרין [ב, ב] ולא קבעו להם - ביטלו עשה זה, וענשן גדול מאד כי המצוה הזאת עמוד חזק בקיום הדת".

לאור האמור, מה שנאמר למשה בתורה: "וסמכת את ידך עליו", נאמר למשה בלבד, ואילו לדורות, אמנם כך ראוי לכתחילה, ואם אפשר שיבוא סמוך ויסמוך את ידיו על ממשיכו - הנה מה טוב, זאת, כדי להמשיך את שלשלת הסמיכה ממשה אל כל הדורות. אך בדיעבד אין זה מעכב!

בשאלת חידוש הסמיכה הלכו ראשונים בעקבות הרמב"ם

המתבונן בדברי הראשונים והאחרונים בשאלת חידוש הסמיכה ימצא, שבעוד שלדעת הראשונים מצוות התורה לחדש את הסמיכה קיימת בזמן הזה, האחרונים הטילו ספק בדבר. לענייננו נביא את דברי בעל "כפתור ופרח", הכותב בתחילת פרק י בספרו:

"כתב הרמב"ם ז"ל: אינו נקרא בית דין שם מוחלט אלא סמוך בארץ. בין שיהיה סמוך מפי סמוך, או הסכימו בני ארץ ישראל למנותו ראש ישיבה. לפי שבני ארץ ישראל הם הנקראים קהל, והקדוש ברוך הוא קראם כל הקהל, ואפילו היו עשרה אנשים. ואין משגיחין לזולתם בחוצה לארץ... מתוך כך נראה, שהסמיכה היא ראויה היום ובארץ ישראל... עוד כתב הרמב"ם ז"ל: בכל ארץ ישראל שהחזיקו עולי מצרים ראויה לסמוך. גם מזה ראיה שהסמיכה היא היום".

לעומת דברי בעל "כפתור ופרח", הקובע בפשטות על-פי הרמב"ם ש"הסמיכה היא היום", האחרונים הטילו ספק בדבר מכמה טעמים. יש שהבינו מדברי הרמב"ם שקבע, כי צריך הסכמת כל חכמי ארץ-ישראל ללא יוצא מן הכלל להכתיר עליהם חכם אחד. מעתה, מאחר שאי-אפשר שיסכימו כל חכמי ארץ-ישראל כיום לסמוך חכם אחד, מכאן שה"סמיכה" בטילה עד בואו של אליהו זכור לטוב.

אולם המעיין ברמב"ם ייווכח, שלא לכך התכוון. להפך! העמיד בפני חכמי הדורות שלוש דרכים שונות לחדש את הסמיכה בארץ-ישראל, ובלבד שתתחדש.

אפשרות א: כינוס כל חכמי ישראל בארץ-ישראל

זו לשון המאירי (סנהדרין יד א):

"כבר בארנו שר' יהודה בן בבא סמך חמשה זקנים בבת אחת... ומכל מקום כתבו גדולי המחברים, שאם היו כל דייני ארץ ישראל וחכמיה במעמד כללי, והסכימו למנות דיינין ולסמכן - עושים. ויש להם אחר כך לסמוך אחרים ולדון דיני קנסות. ולא היו החכמים מצטערים על הסמיכה... אלא מפני שישראל היו מפוזרים ואי אפשר שיסכימו כולם".

נראה מדבריו, שהצער של החכמים, לדעת הרמב"ם, הוא על חוסר היכולת לכנס את החכמים למקום אחד. כך גם נראה מדברי הרדב"ז בהלכות סנהדרין ד, יא. אולם ממקומות אחרים בדברי הרמב"ם נראה, שיש לדחות הסבר זה.

אפשרות ב: הממנים את הסמוך - הם תלמידים וחכמים בישיבה בארץ-ישראל

מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות למסכת סנהדרין (א, ג) עולה, כי מה שכתב ביד החזקה כנ"ל, שיתכנסו כל החכמים כנ"ל, אין זו אלא הצעה ואפשרות אחת מיני רבות.

לדבריו שם, קיימת דרך נוספת לחידוש הסמיכה, ודי בכך שבני ישיבה מסוימת בארץ-ישראל ימנו עליהם אחד מבני הישיבה לראש ולסמוך, אזי "תתקיים לו הישיבה!"

זה לשון הרמב"ם (הבאנו את לשונו כפי שנדפס בדפוסים, ובסוגריים מרובעים הבאנו את תרגום הרב קאפח):

"סמיכת הזקנים - הוא מינוי הדיינין, והרמז על זה מה שנאמר: ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו, ואין אנו צריכין סמיכה בידים, אבל האיש אשר ראוי למנותו יאמרו לו הבית דין הממנים אותו: אתה רבי פלוני [הרי אתה] סמוך ורשאי אתה שתדין דיני קנסות!... ודבר זה לא יהיה כי אם בארץ ישראל... ויראה לי, כי כשתהיה הסכמה מכל החכמים והתלמידים להקדים [למנות] עליהם איש מן הישיבה וישימו אותו לראש, ובלבד שיהא זה בארץ ישראל כמו שזכרנו, הנה האיש ההוא תתקיים לו הישיבה, ויהיה סמוך, ויסמוך הוא אחר כן מי שירצה. שאם לא תאמר כן אי אפשר שתמצא בית דין הגדול לעולם. לפי שנצטרך שיהיה כל אחד מהם סמוך על כל פנים. והקב"ה יעד שישובו, [והרי כבר הבטיח ה' בשיבתם] כמו שנאמר: ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק, וזה יהיה בלא ספק כשיכשיר הבורא יתברך ליבות בני אדם ותרבה זכותם ותשוקתם לשם יתברך ולתורה, ותגדל חכמתם לפני בא המשיח כמו שיתבאר זה בפסוקים הרבה במקרא".

הרי לנו דברים ברורים ברמב"ם: אין צורך שיסכימו "כל חכמי ארץ ישראל במעמד כללי"! לדעתו קיימת אפשרות יותר פשוטה מזו שהציע בהלכותיו, ודי בכך, שיתכנסו בני ישיבה מסוימת בארץ-ישראל - חכמים ותלמידים - ויבחרו מתוכם "איש מן הישיבה" גם אם אינו ראש הישיבה, ויאמרו לו: "אתה רבי פלוני סמוך!" בכך חידשו את הסמיכה.

מדברי רמב"ם אלו עולות כמה מסקנות:

הנחה בסיסית: חובת קיום מצוות הסמיכה עולה על כל השיקולים והמניעות: "שאם לא תאמר כן, אי אפשר שתמצא בית דין הגדול לעולם".

לפיכך, אין צורך בהתכנסות וב"מעמד כללי" - כפי שרצה לומר המאירי., די בבני ישיבה אחת בארץ לחידוש הסמיכה, ואין צורך בכל חכמי ארץ-ישראל. גם תלמידים בישיבה יכולים להסמיך את הסמוך. המתמנה לנשיא אינו צריך להיות החכם שבחבורה.

אפשרות ג: "בני ארץ-ישראל", ואפילו אינם תלמידי חכמים, נקראים "כל הקהל"

מול האמור לעיל מציג הרמב"ם אפשרות שלישית לחידוש הסמיכה (שהציג אותה ככל הנראה כאפשרות נוספת אם לא יתממשו שתי האפשרויות הראשונות) והיא, ש"בני ארץ-ישראל" - ואפילו עשרה - רשאים לחדש את הסמיכה.

ראה את דברי הרמב"ם בפירוש המשנה (בכורות ד, ד) הכותב:

'אינו נקרא 'בית דין' בשם מוחלט, אלא סמוך בארץ ישראל, בין שיהיה סמוך מפי סמוך, או הסכימו בני ארץ ישראל למנות אותו ראש ישיבה. לפי שבני ארץ ישראל הם הנקראים - 'קהל', והקב"ה קרא אותן: 'כל הקהל', ואפילו היו עשרה אנשים. ואין משגיחין לזולתן שבחוצה לארץ - כמו שבארנו בהוריות".

כאן חידש הרמב"ם חידוש גדול: אפילו עשרה "אנשים" (לא כתב "חכמים") מצויים בארץ-ישראל, הם המחליטים על הקמת הסנהדרין, ולהם ניתנה הרשות והסמכות לבחור אדם לבית-דין ולקרוא לו סמוך, כי הם הקרויים "קהל" ולא יושבי חוץ לארץ. הרמב"ם קורא להם "בני ארץ ישראל", ולא הזכיר "חכמים", ולא הזכיר "תלמידים".

הווה אומר: לכתחילה אכן ראוי שכל חכמי ארץ-ישראל יתכנסו ויסמכו את הסמוך הראשון מכוח כל קהל חכמי ארץ-ישראל, וכך הביא בהלכותיו, אך בדיעבד, גם אם עשרה מיושבי ארץ-ישראל הקימו בית-דין, הרי זה בית-דין סמוך. וראה בשו"ת מהרלב"ח (סימן קמ"ז), שאומנם התנגד לסמיכה של חכמי צפת אך עם זאת מסכים עם העיקרון האמור, ובלשונו שם: "ובזמן הרמב"ם לא היה אלא בירושלים עשרה או עשרים בעלי בתים, והיה נקל לסמוך אם היה אי זה חכם ביניהם אם יסכימו בכך".

בכך יובנו דברי בעל ספר החינוך (מצוה תצא) שכתב, שיש עונש על כל יחיד בציבור המבטל את המצווה, ובלשונו: "וזאת אחת מן המצוות המוטלות על הצבור כולן ... וענשן גדול מאד! כי המצוה הזאת עמוד חזק בקיום הדת". לכאורה, למה ייענש אדם מישראל, הרי רק חכמים גדולים בארץ-ישראל יכולים לחדש את הסמיכה ולהקים את הסנהדרין, וממילא עליהם יוטל העונש? אולם כאמור, "יושבי ארץ ישראל" הם החייבים למנות בית-דין סמוך, ואפילו אינם חכמים, לפיכך, אם ביטלו את המצווה - ייענשו, חלילה.

לרמב"ם אין ספק באשר לחובה לחדש את הסמיכה

הוויכוח באחרונים סביב מצווה יסודית זו בתורה מתמקד בשאלה: למה התכוון הרמב"ם, כשכתב: "נראין לי הדברים, שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם - הרי אלו סמוכים". מי הוא המוגדר כחכם? כמו כן, בכמה חכמים מדובר? בעשרות ומאות, או באלפים ורבבות?

נראה להעיר בהקשר לכך, כי הרמב"ם מפריד בין עצם החובה לחדש את הסמיכה בזמן הזה, כנזכר לעיל, לבין השיטה , כלומר: כיצד מחדשים?

הרמב"ם קובע כדבר מוחלט, שחובה לחדש את הסנהדרין, ואין דבר המעכב את המצווה, לא בפסוקים ולא בדברי חז"ל, וכלשונו: "שאם לא תאמר כן, אי אפשר שתמצא בית דין הגדול לעולם". בכך מטיל הרמב"ם אחריות על כל יחיד בארץ-ישראל לחדש את המצווה לבל תתבטל.

זאת באשר לעצם החובה לחדש את המצווה. לא כן באשר לשיטה. שכן לאחר שקבעו חז"ל במסכת סנהדרין יג, ב. שאין צורך לסמוך אדם בידיים אלא די בכך שקוראים לו "רבי", ואומרים לו "הרי אתה סמוך!" מעתה הדבר נתון לחכמי כל דור בארץ-ישראל להחליט כיצד מחדשים את הסמיכה, אם בנוכחות רבים או במעמד עשרה מישראל בלבד - כל דור והתנאים המיוחדים לו.

מכאן מובן מדוע נקט הרמב"ם במצווה כה משמעותית בתורה במילים:"נראין לי הדברים". כך גם בפירוש המשנה כתב:"יראה לי" .

ראה מה שכתב הרמב"ם בתשובתו לרבי פינחס הדיין מאלכסנדריה (תשובות הרמב"ם לפסיא, סימן קמ) בעניין הביטוי "ייראה לי" בספריו:

"דע! שכל הדברים [בחיבור משנה תורה] הסתם שבו - תלמוד ערוך הוא: בבבלי או בירושלמי, או מספרא וספרי, או משנה ערוכה ותוספתא. על אלו סמכתי ומהן חברתי... ודבר שהוא מפלפולי אומר בפירוש: יראה לי שהדבר כך וכך".

תמוה אפוא, שבמצווה כה יסודית סמך הרמב"ם על פלפולו, בלי להסתמך על פסוק, או מקור בבבלי או בירושלמי.

ובהכרח כנ"ל: באשר לעצם החובה לחדש את הסמיכה - דעת הרמב"ם היא שזו מצווה מן התורה באין חולק, וכפי שהביא בהלכותיו - כמובא לעיל. מאידך, באשר לשיטת חידוש הסמיכה, הדבר פתוח לדיון, וכפי שעולה מן הדיון בגמרא סנהדרין יג.

וראה רדב"ז (הלכות סנהדרין ד, יא) האומר, שהרמב"ם היה מסופק בשאלת חידוש הסנהדרין, והסיק מכך מסקנה לדורו, וכלשונו שם: "כיון שהוא עצמו לא פשיטא ליה, איך נעשה אנחנו מעשה!"

אולם כאמור, דברי הרמב"ם בעניין זה נחרצים. יתירה מזו, הרמב"ם מציע שלוש דרכים מעשיות, שכולן תואמות את ההלכה, כיצד ניתן לחדש את המצווה כנ"ל, ללמדך שבעיקרון עצמו אין לו שום ספק. ורצה לומר: לפניכם כמה דרכים שאני מציע "מפלפולי", אך הדרך פתוחה לכל בית-דין בכל דור לבחור שיטה המקובלת עליו, ובלבד שהמצווה תתחדש.

בני ארץ-ישראל הם הקובעים

הרמב"ם היה מודע למציאות העגומה של עולם התורה בתקופתו, ולפיכך הרבה להדגיש את האחריות המוטלת על חכמי ארץ-ישראל, ואת הכוח שנתנה תורה ל"בני ארץ ישראל" - אפילו הם מועטים ודלים בחכמה.

מכוח זה כתב הרמב"ם בספר המצוות (עשה קנג) שלעניין קידוש החודש, יושבי ארץ-ישראל, ואפילו יהיו מועטים, נחשבים כיום הזה - למרות החורבן והגלות - ל"בית דין הגדול" בפועל, ועל סמך קביעתם נקבע קידוש החודש בגולה. נראה שהרמב"ם למד זאת מדברי הירושלמי בסנהדרין א, ב. שם מובא לעניין קידוש החודש ועיבור השנה: "חביבה עלי כת קטנה שבארץ ישראל יותר מסנהדרין גדולה שבחוצה לארץ".

כך גם לעניין פעולת בית-דין כיום בחוץ לארץ, אלו שואבים את כוחם מכוח בית הדין בארץ-ישראל, וכדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין (ה, ח): שאף על פי שאין כיום דיינים סמוכים, הרי הם "דנים בהודאות והלואות וכיוצא בהן בחוצה לארץ... שליחות בית דין של ארץ ישראל עושין!"

כאמור, הרמב"ם כתב הלכות אלה למרות הידיעה, שבארץ ישראל בזמנו היה ציבור דל ומצומצם, ותלמידי החכמים שביניהם מועטים.

ראה מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה לבכורות ד, ה. שיש בארץ-ישראל אנשים המוכתרים בתארים נכבדים בעוד שאינם אלא עמי-ארצות, וזו לשונו:

"וענין ראש ישיבה, שיעשה ישיבה בכל מקום שיהיה, ודן, ומלמד, ושופט... ואל תטעה בכל ענינים האלו שכללתי במאמרי זה אלו השמות הידועים בארץ ישראל ובארץ המערב, שקורין קצת בני אדם: 'ראש ישיבה', ואחרים: 'אב בית דין', ועושין חילוק בין 'ראש ישיבה - גאון יעקב' [בארץ ישראל] ובין 'ראש ישיבה של גולה'. וכותבין לבני אדם שלא ראו אותם: 'ראש ישיבה'!... וכבר ראיתי בארץ ישראל אנשים נקראין 'חברים', ובמקומות אחרים - יש מי שנקרא 'ראש ישיבה' [ומתברר] שאפילו בר בי רב דחד יומא ליתיה"

(כן ראה איגרות הרמב"ם לקהל לוניל, שם מתאר, שלא מצא חכמים בערי ארץ-ישראל כי אם בעיר חאלב שבארם צובא, ובלשונו: "שלא נשארו בזמן הזה אנשים להרים את דגל משה... אתם בעלי בינה וחכמה, אבל בכל המקומות האלה אבדה תורה מבינם... בכל ארץ ישראל ובכל סוריא - מדינה אחת והיא אחלב, שבה מקצת חכמים ועיסקם בתורה").

נמצא, שבתקופת הרמב"ם בתי הדין בארץ היו בשפל, עם זאת, בית הדין בחוץ לארץ פועל מכוחם.

מכאן גם יובן מדוע כתב בהלכותיו, שכדי לחדש את הסנהדרין צריך הסכמת "כל החכמים שבארץ ישראל". אין זה תנאי מעכב לדורות, אלא כתב זאת כדבר ראוי לכתחילה, שלפחות אותם חכמים מועטים המצויים בארץ - כפי שהיה בתקופתו - אלו יביעו את הסכמתם למינוי, אך אין זה תנאי מעכב לדורות.

הוכחה ברורה לכך, שהרמב"ם סבור שלא ניתן להשיג הסכמה על אדם אחד מכל חכמי ארץ-ישראל, הוא מה שאירע לרמב"ם עצמו. ראה מה שכתב באיגרתו לתלמידו, על ההתנגדות לרמב"ם ופסיקותיו, והערעור שיצא על חיבורו "משנה תורה": "כל מה שתיארתי לך על מי שלא יקבלו כראוי, אין זה אלא בדורי, אבל בדורות הבאים, כאשר תסתלק הקנאה ותאות השררה, יסתפקו כל ישראל בו לבדו". נמצא, שהרמב"ם הרגיש על בשרו, כי לא ניתן להגיע להסכמה סביב חכם אחד, זאת מחמת הקנאה ותאוות השררה. לאור האמור, איך קבע הלכה: "שתהיה הסכמה מכל החכמים והתלמידים למנות עליהם איש מן הישיבה וישימו אותו לראש"? הרי אילו היו באים, למשל, בדורו של הרמב"ם, ומציעים לאנשי ארץ-ישראל המועטים למנות אותו ל"סמוך", לא היו יושבי הארץ המועטים מסכימים לכך, מפני הקנאה ותאוות השררה, וכפי שחש על בשרו בקשר לספרו. איך, אם כן, תיתכן מציאות "שיסכימו עליו כל החכמים שבארץ-ישראל" ?

ובהכרח, שהתנאי שכתב הרמב"ם: "שיסכימו הכל" התכוון לומר, שכך ראוי לכתחילה, אך בדיעבד, כל עשרה מישראל בארץ-ישראל רשאים - ואף חייבים - למנות סמוך ולהקים את הסנהדרין. ולכתחילה ראוי שיצרפו אליהם חכמים ותלמידים המסכימים לחדש את המצווה.

כמובא לעיל, בעל "כפתור ופרח" - אשר בימיו היו תנאים דומים בארץ-ישראל, כדוגמת המתואר לעיל בתקופת הרמב"ם - מדגיש אף הוא פעמיים בדבריו: "שהסמיכה היא ראויה היום! "ועיין מה שכתב בהמשך הפרק בעניין הסמיכה, כשהביא את דברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק ד, הביאם בשינוי לשון: "נראין לי הדברים, שאם הסכימו חכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סומכים", ולא כתב "כל החכמים", שכן אין זה דבר אפשרי במציאות שיסכימו הכל, גם לא מצאנו לכך סימוכין בדברי חז"ל.

בכך יובנו דברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין ד, יא. המסיים את דבריו במילים: "והדבר צריך הכרע". כאמור, האחרונים התלבטו בפירוש דבריו. אולם לאור המקורות לעיל בדבריו, כוונתו לומר: מאחר שזו מצווה שחובה לקיימה, והדבר תלוי בחכמי ארץ-ישראל, מעתה לא נותר להם אלא לקום ולעשות! שכן, עליהם מוטלת החובה, והם שצריכים להכריע את הדבר, להחליט ולבצע הלכה למעשה. ראה רמב"ם הלכות תשובה ט, א. הכותב: "כך הוא הכרע של הדברים", ומובנו: כך יש להחליט ! כך גם נראה מדבריו בהלכות מלכים יא, בדברו על "הכרע הפסוקים", כלומר, הפסוקים מביאים לכלל מסקנה ולהחלטה, עיין שם, וממילא, כך לענייננו.

בחידוש הסמיכה אין מניעה הלכתית אלא רגשית

דברי הרמב"ם עוררו פולמוס בין תלמידי החכמים בארץ-ישראל, זאת בתקופת מחבר השולחן ערוך, ר' יוסף קארו. ר' יעקב בירב מצפת נהג בהתאם לדברי הרמב"ם הנ"ל, וכפי שגם פסק הרמב"ם למעשה ב"יד החזקה" בהלכות סנהדרין ד, יא. ולאור הלכה זו חידש מהר"י בירב את הסמיכה. לפי עדויות מאותה תקופה, נסמכו על ידו עשרים וחמישה חכמים. אולם לא היה המשך לפעולת הסמיכה, זאת, עקב התנגדותם של חכמי ירושלים ובראשם הרלב"ח - ר' לוי בן חביב מירושלים - כנזכר לעיל. ר' לוי בן חביב לא שלל את דעת הרמב"ם, אלא סבר ששיטת הסמיכה צריכה להיות שונה מכפי שנהג ר' יעקב בירב.

את השתלשלות המחלוקת והמקורות שעליהם הסתמכו החולקים ראה במאמרו של הרב מנחם כשר זצ"ל: "חידוש הסמיכה בזמן הזה", תורה שלמה חלק חמשה עשר, מילואים עמ' קפ. כן ראה בספר "עשות משפט" מאת ידידי הרב צבי עידן, ועוד. דומה, שבדברים דלעיל יש הארה לכמה נקודות סתומות בפרשה זו, והמעיין בסוגיה זו תוך אמונה שלמה שזו מצווה לדורות, ייווכח כי החובה לחדש את הסמיכה אינה מוטלת בספק.

אם יש בעיה כלשהי בחידוש הסמיכה אין זו מניעה הלכתית אלא מניעה רגשית, ומתברר שהוויכוח ההלכתי יסודו בעכבה נפשית שהיא מורשת דורות הגלות.

העכבה הנפשית מתחלקת לשלוש:

האחת : בעיה שהציג הרמב"ם, כלומר "הקנאה" וכל מה שמתלווה אליה.

דומה, שהיא זו גם שהכשילה את חידוש הסמיכה בדורו של מהר"י בירב. שכן, בירושלים היתה באותם ימים קהילה קטנה. כמו כן, עקב השלטון הרעוע בארץ, היתה ירושלים מנותקת מן הנעשה בצפת שבגליל. לעומת זאת בצפת הלך והתרכז ציבור של תלמידי חכמים חשובים, ביניהם רבים ממגורשי ספרד. מתוך חילופי הקונטרסים שנכתבו באותם ימים בין חכמי ירושלים לחכמי צפת, עולה לא אחת טענת חכמי ירושלים, מדוע לא שיתפו אותם יותר בדיונים ובתהליך חידוש הסמיכה. במהלך הדיון נאמר לא אחת כי הרגישו את עצמם נפגעים. זה אפוא הדבר שעורר אצלם התנגדות לחידוש הסמיכה.

ברור מאליו, שבדור מפולג כדורנו, בו רבו הכיתות, המפלגות, העדות, הקהילות והחסידויות, כשכל עדה, וכל "חצר" או ישיבה נחשבת כ"מלכות" לעצמה, בוודאי שאין לצפות לנפילה פתאומית של המחיצות והחשדות. זה אפוא מקור הקנאה שמדבר עליה הרמב"ם, ולמרבה הצער דורנו אינו משוחרר ממנה.

השנייה : "לא תגורו". אחת המצוות הקשות שבתורה היא המצווה "לא תגורו", המחייבת אדם לומר את דבר ה' ולעשות את מצוותו ללא חשש מה יאמרו אחרים.

בדור שבו מרבית אנשי הציבור מקבלים את פרנסתם ממוסדות ממשלתיים, עירוניים וקהילתיים, אין איש ציבור בן חורין להביע את דעתו באופן חופשי, שכן הוא חשוף לביקורת פנימית וחיצונית. היושר מחייב לומר, כי הבעת דעה חיובית בעניין הקמת הסנהדרין יש בה קריאת תגר על המערכת הרבנית שהתפתחה במהלך הגלות, והתבטאות חיובית בעניין זה עלולה לסכן את מעמדו של תלמיד חכם נושא משרה.

מכאן, שלא הכול יכולים להרשות לעצמם לצאת בהתבטאות המחייבת את חידוש הסמיכה מחדש, או להיות שותפים פעילים בהקמת הסנהדרין, והאריכות בעניין זה אך למותר.

השלישית : כבר עמדה התורה על כך, כי קיימת תכונה באדם, שהוא מפחד משינוי בחייו, ומוכן לשלם על כך אף בשעבוד עצמי לכל ימי חייו. זוהי קריאתו של עבד עברי בתום שש שנות עבודה: "אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני, לא אצא חופשי".

באשר להוראת התורה בישראל, התקבעה בעם המציאות הנוכחית, שבה כל שאלה נפתרת אצל הרב המקומי, או אצל ראש הישיבה, או בפנייה למומחה במקצוע כלשהו בתורה, וכך גם לאדמו"רים. כך התמסדו רבנויות, והכשרים שונים, וכך קנו מעמד מיוחד חכמי ישראל שהתקבלו בציבור כפוסקים וכיועצים בתחומם.

שינוי המערכת הנוכחית - שהיתה מחויבת במצב של פזורה וגלות - והחלטה על המעבר לסדר חדש כדוגמת המסגרת ההלכתית כפי שהיתה בעת שהסנהדרין ישבה בלשכת הגזית, הוא מהפך של ממש בעולם התורני. אך טבעי הדבר שיש בשינוי זה כדי לעורר חששות הן בין תלמידי חכמים והן בציבור הרחב, שהתרגל לסדר הגלותי. אין פלא אפוא, אם המערכת כפי שהיא בנויה היום מגלה חוסר נחת מן השינוי הצפוי, והסדר הנוכחי של מערכת הרבנות הוא הרצוי. במילים אחרות: "אהבתי את אדוני... לא אצא חופשי".

כידוע, קובעת התורה, כי עבד הדבק בשעבוד לאדוניו, הופך לעבד נרצע לעולם.

זו אפוא השאלה העומדת בפני דורנו: האם ממשיכים אנו להידבק בסדרי הרבנות המפולגת של תקופת הגלות? כך גם באשר למשפט הנכרי המעוות, אשר רדף את עם ישראל ועשק אותם במהלך שנות הגלות, ולמרבית הפלא ממשיך את קיומו במדינה היהודית המתחדשת: האם דבקים אנו במשפט מעוקל זה - כאותו עבד הדבק באדוניו, או שמא חפצים אנו לשבור את עולו של משפט זה מעלינו ולקבל על עצמנו את מלכות ה' ומשפט ה' ותורתו כפי שניתנו בסיני?