חידוש הסמיכה

כידוע, בכדי שתוכל להתקיים מערכת משפטית תורנית מלאה, על הדיינים להיות ‘סמוכים’ איש מפי איש עד משה רבנו. בפועל, החכמים הסמוכים דנו את ישראל מאז מתן תורה ועד כמה מאות שנים לאחר חורבן הבית השני (ישנם ויכוחים על התיארוך המדויק). לאחר מכן, בעקבות הגלות וחמת המציק נפסקה הסמיכה, ופסו הסמוכים מישראל. מאז אין לנו אפשרות לדון דיני נפשות ועונשים בכלל, וישנן מגבלות לא מעטות על אפשרותם של בתי הדין של ישראל לדון על פי דין תורה.

והנה, הרמב”ם בדעתו הרחבה חידש חידוש הלכתי גדול, לפיו ניתן לחדש את הסמיכה יש מאין בהסכמת כל חכמי ארץ ישראל. כידוע, בימי מרן המחבר (של השולחן ערוך. (המאה ה-16 למניינם) בצפת), ר’ יוסף קארו, היה ניסיון לחדש את הסמיכה תוך הסתמכות על חידושו של הרמב”ם. הנסמך הראשון היה ר’ יעקב בירב, רבו של המחבר הנחשב על ידי רבים כגדול הדור ההוא, והוא סמך כמה מתלמידיו, כולל את המחבר עצמו. הסמיכה המשיכה לאורך כמה דורות, אולם כבר בימי המחבר עצמו היה ברור כי הניסיון הזה נכשל. עדות לכך היא דבריו שלו עצמו בספרו בית יוסף, שם הוא כותב ש”אין בימינו סמוכים”, זאת על אף שהוא עצמו היה מן הסמוכים על ידי המהר”י בירב.

גם לאחר הקמת המדינה התעוררה השאלה בדבר חידוש הסנהדרין, אולם היה ברור כי ללא הסכמה רחבה לא ניתן לעשות זאת. הסכמה כזו לא הושגה, והעניין דעך.