הטור נפלא שנכתב על ידי עינת נתן מדריכת הורים, ומתייחס לירידה בצורך ובשמירה על קשרים חברתיים:
הילד מאבד עניין בחברים שלו בכיתה. לא שיחות זום אחד על אחד, לא טלפונים. אנחנו מרגישים שהוא לקח את ההנאה מה והלבד קצת רחוק מדי. החברים ממש לא מייצרים אצלו שום עניין. זה בסדר? זה עלול לעכב אותו כשדברים יחזרו לשגרה
לכל אחד מאיתנו ישנה בימים אלה חוויה של משהו שהיינו מורגלים אליו בשגרה, עשה לנו ממש נעים - עזבו נעים, באמת משהו שחשבנו שאנחנו לא יכולים בלעדיו, נוהג שלא וויתרנו עליו מעולם: בית קפה עם חברה, מכון כושר, פרלמנט שנפגש פעם ב, סיבוב קניות, ריצה משוחררת של בוקר ללא מגבלות, יציאות בערבים, הופעות, מסעדות. לא מדברת על משהו שנהגנו לעשות מדי פעם אלא הרגל שנכח באופן קבוע בחיינו טרום משבר הקורונה, שאין לנו ספק שנחזור אליו דבר ראשון כשיפתח הסגר, אבל בינתיים, הוא עבר לגור במקום מודחק ולא נגיש פשוט כי הוא לא זמין לנו וביום יום למרבה הפלא, אנחנו פשוט מסתדרים ממש בסדר גם בלעדיו .
ילדים צעירים נאלצו בשבועות האחרונים להתמודד עם המון פרידות: פרידה מהשגרה, מהמסגרות, מהאנשים שבמסגרות: מורים אהובים, גננות וסייעות נפלאות, פרידה מהחברים, מסבא וסבתא, מחוגים או סתם יציאות לגינה. תחשבו על זה שבעולם של ילדים, מספיק פרידה אחת מכל אלו שמניתי בכדי להצדיק תקופה של משבר.
אני חושבת שלא יהיה מוגזם להגיד שאנחנו כולנו מתמודדים עכשיו עם סוג של אבל, אולי זמני, אבל מכולנו נלקחו ביום אחד כל כך הרבה אהובים, הרגלים, חברים, שותפים לעבודה, מקומות עבודה, בני משפחה.
עכשיו דמיינו את ברי המזל, אלו שעוד יש להם עבודה, עושים מעבר לעבודה מהבית. מנסיעה בבוקר, ריטואל של כניסה למשרד, ישיבות משותפות, שיחות מסדרון, צהריים ביחד, הליכה לחדר אחר להתייעץ עם קולגה או סתם לשתף בשלומכם, אנחנו כלואים עם הילדים עם משימות תחזוקת הבית, עם החיים. אנחנו אמורים להיות מחוברים למסך שנותן לנו אפשרות להמשיך ולעבוד מהבית, לכאורה אפשרות שאנחנו אמורים לברך עליה, אבל בואו נודה באמת: מה זה? ומה בין זה לבין חווית העבודה שאנחנו מכירים? ואם היינו חיים בעולם של בחירה, העדפה, בעולם של ילדים ללא אחריות כלכלית, האם היינו רצים להתחבר לחוויה המזוייפת הזו שאין בינה לבין העבודה שאנחנו מכירים וזוכרים דבר?
התשובה היא סביר להניח שלא, ולא רק כי החוויה כל כך רחוקה מהדבר האמיתי, אלא כי היא גם נוגעת לנו במקום הכואב של האבל. מזכירה לנו יום יום מה נלקח מאיתנו, מה איננו, ומצריכה מאיתנו גיוס בדיוני של כוחות הסתגלות, התגמשות והתאמה שאנחנו מגרדים אותם מתחתית החבית רק משום שאנחנו מבוגרים שצריכים להאכיל פיות של ילדים חמודים.
אז בחזרה לילדים שלנו. למה שהוא ירצה להתחבר לחברים מזוייפים? למה שהוא יגייס את כל הכוחות האלה דווקא כשהוא מתחיל להסתגל להדחקה? אם באופן ממש יעיל הוא נהנה ממה שיש ולא חושב על עתידו בשדה החברתי ומחשב חישובי ״מה יהיה כשאני אחזור לגן או לביה"ס?״ האם הוא לא יותר יעיל רגשית עבור עצמו? האם לא היינו עושים בדיוק, אבל בדיוק את אותו הדבר אם היינו נטולי דאגות ופחדים?
אני קצת מקנאה בילדים שאחרי כמה ימים הבינו. הבינו שזה מה שיש, שמה שהיה פעם (כן, בעולם של ילדים שבוע זה נצח) כבר איננו, זה אולי יחזור אבל כרגע הם אפילו לא יודעים מתי, אז הם נכנעו. נכנעו בקטע טוב, בקטע שהם לא מבזבזים מאגרים רגשיים על דברים לא מוחשיים. הם בכאן ועכשיו. עושים הכי כיף והכי טוב ממה ועם מה שיש. מתמודדים עם המציאות, אולי הרבה יותר טוב מאיתנו.
אז מי אתם מבוגרים טרודים עם הקמט הדואג בין הגבות שתגידו?
כשהשגרה תחזור, אולי יקח קצת זמן להסתגל מחדש, להתרגל שוב לשדה החברתי, אבל הילדים שהוריהם הקפידו להתעקש על שיחות זום עם חברים לא יהיו במצב שונה מהילדים שהוריהם שחררו וראו באמת את הצורך או את אי-הצורך הזמני.
תזכרו שברוב המקרים הם, הילדים שלנו, יודעים הכי טוב למה הם זקוקים. לפעמים אנחנו נצטרך תרגומון כי הם יביעו את הצרכים שלהם לא בהכרח במילים, .אבל בשורה התחתונה: הילד הוא המומחה הכי גדול לענייני עצמו.
נכתב ע״י גליה אלכסנדר, אחת המנחות הבכירות במכון אדלר.
אמא טובה דיה, גרסת ימי קורונה
הרשת וקבוצות הוואטספ מוצפות המלצות, טיפים, קישורים, אתרי ניסויים לילדים, פודקסטים בכל התחומים, פאזלים שיצמיחו זוכרי פרס נובל, דפי עבודה שלא יתנו לילד רגע להשתעמם, טבלאות עם רשימת זמנים, שעות מוגדרות , פעילות גופנית ושלל המלצות ואני...
איך בכל סחרור הקורונה ורגע אחרי שנפלה ההחלטה לסגור את מסגרות החינוך, איך ברגע הפכנו אנחנו מהורים גם למורים, מאמנים ומעבירי סדנאות.
אני לא יודעת להיות מורה או גננת אבל דבר אחד אני יודעת וזה שלהסתגל למצבים חדשים לוקח זמן, כל אחד בקצב שלו. התמודדות עם מציאות לא רצויה והרבה חוסר וודאות זה לא איזור הנוחות של אף אחד מאיתנו.
השיעור החשוב ביותר שהילדים שלנו לומדים עכשיו הוא שיעור בהסתגלות ובהרבה גמישות, שיעור בלהיות ביחד או פשוט, להיות.
כמובן שמי שטבלאות ומערכת שעות עוזרת לו אז אני בעד שכל אחד יעשה מה שנכון לו.
מה שעוזר לי, זה לקחת רגע ללמוד את המצב, להקפיד פחות כי עוד לא החלטתי ביני לבין עצמי על מה חשוב לי להקפיד.
זה הזמן להיזכר שכמו במטוס ההורה זקוק ראשון לחמצן כדי לעזור לילד שלו. אז אני חושבת, איפה אני מטעינה מצברים, איפה ואיך אני לוקחת אוויר, איך אני לא נותנת לעצמי להרגיש אמא פחות טובה אם אוכלים יותר ממתקים ויש הרבה יותר שעות מסכים.
זה הזמן לאט לאט ללמד את הילדים להצטרף למטלות הבית ולא כי אנחנו במירוץ להשגת עצמאות אלא כי אנחנו חיים יחד, זהו, כזה פשוט.
זה הזמן להחליף יחד מצעים, להתעורר מאוחר כי יכולים, לרבוץ יחד בחוסר מעש, להכין ארוחות יחד כי יותר יעיל ונחמד.
זה הזמן לעשות מקום לריק, לשעמום ולא, לא צריך מיד לקפוץ עם פיתרון או איזה רעיון, גם שיעור בלא לרוץ לשומקום או להיות רגע אחד עמוק בשיעמום הוא שיעור שהילדים שלנו כנראה עד היום לא למדו.
כשהחיים הם על 1000 קמ״ש והשגרה פתאום מתערערת יש לנו צורך למלא אותה בפעילות נון סטופ רק אחרת. זה הרגע לזכור שילדים הם יצירתיים ובעלי העדפות אישיות אז אם הילד לא אוהב לצייר זה בסדר גמור תנו לו את הזמן לברר ולמצוא לאיזו פעילות הוא זקוק, תנו לו את הזמן להיות.
שגרה זה דבר חשוב לילדים וגם לנו המבוגרים אבל גם היא נבנת לאט לאט מתוך הצרכים.
השגרה השתנתה ובמקום לכפות את הקודמת על החדשה אפשר רגע לללמוד אותה, לזרום ולבנות אותה תוך כדי תנועה, למה?
כי במקום שיש הרבה צפויות יש הרבה אכזבות.
אם לרה״מ לוקח עוד חצי שעה לקבל החלטה ולצאת בהצהרה גם אנחנו יכולים לשניה לנוח ולא להיכנס למירוץ העכברים הבא.
אני לא אספיק גם אם ארצה מאוד לעשות עם ילדי את שלל הניסויים, השיעורים, על ספורט אין מה לדבר, בספרים חלשים פה אבל ברשת קוראים הרבה יותר.
אני יכולה להיות אני, אמא שלהם מסתגלת ובשאיפה גם גמישה