המעבר מחומש בראשית לחומש שמות הינו מעבר מעניין; ספר בראשית הוא ספר המספר את סיפורם של אנשים פרטיים, ולעומתו ספר שמות אינו עוסק בדמותו של אדם זה או אחר, אלא בדמות עם ישראל, בתחילה בכור ההיתוך – מצרים, ולאחר מכן במדבר.
כחלק מהסתכלות זו, פרשת שמות עוסקת גם בבחירת המנהיג לעם.
בחירת המנהיג באה גם כהמשך לפרשה הקודמת, בה מסופר על ברכת יעקב לשבטים, ולפי הסבר האברבנאל תכלית יעקב בברכותיו היא למצוא מנהיגות לעם שנבנה: "לא לתכלית הברכה ולא לתכלית התוכחה ולא להגיד עתידות... כי אם להודיע אם הם ראויים למלכות ולשררה אם לא".
ועל זה יש לשאול, מדוע יעקב וכן התורה בפרשתנו מתעסקת בשאלה זו, מיהו המנהיג העתידי, עוד לפני שהעם מתבסס, ועוד לפני שצרכיו הבסיסיים של העם באו לידי ביטוי?
אחרי שאנו מגלים מיהו המנהיג, (משה רבינו, כמובן), צצות ועולות השאלות:
א. האם משה הוא האיש שצריך להיות המנהיג של עם ישראל? הרי אף שאביו של משה עמרם, מופיע בחז"ל כצדיק גדול. משה ,בנו, כלל לא גדל בביתו, ויתירה מזו הוא גם לא גדל כלל ברחוב היהודי, אלא בבית פרעה.
ב. משה גם התחיל את הקריירה שלו כרועה צאן, לא נראה שהיום מישהו היה בוחר רועה צאן להנהיג מדינה?
ג. בנוסף לכל אלה, ההתגלות הראשונה של ה' למשה, שהיינו מצפים שתהיה במקום מיוחד ומכובד, מתבצעת דווקא בסנה – עץ קוצני שעולה באש, ולא במקום מסודר?
ד. גם אחרי שמשה נבחר ניתן לראות כשלים, לכאורה, במנהיגותו. שהרי מיד לאחר שנבחר להיות שליח ה' לפרעה, הוא חוזר לה' ואומר: "למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני"?
נתחיל מהקשר בין העניין שמשה היה רועה צאן ובין עניין מנהיגותו, שמופיע בתהילים: "מאחר עלות הביאו, לרעות ביעקב עמו".
והעניין מוסבר במדרש הקובע ש:
"אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן ואח"כ מעלהו לגדולה".
והמדרש מוסיף ואומר:
"ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן, אמרו רבותינו, כשהיה משרע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית, כיוון שהגיע לחסית נזדמנה לו ברכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיוון שהגיע משה אצלו אמר אני לא היתי יודע שרץ היית מפני הצמא, עיף אתה, הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל".
ממדרש זה ניתן ללמוד כיצד התורה מתייחסת לאישיותו של המנהיג:
המנהיג אינו קופץ ישירות לראש, אלא רוכש נסיון, ונבחן בדברים הקטנים – משה משגיח על צאן, שהוא בחינה טובה, בפרט כשלוקחים בחשבון את דיני צער בעלי חיים, הקובעים קריטריונים גבוהים מאוד לטיפול בבעלי חיים. עד שלעיתים צריך להקדים את בעלי החיים לאדם.
משה רבינו עובר בחינה זו בהצלחה, כמובן, וכתוצאה מזה מגיעה ההתגלות הראשונה דווקא בזמן שהוא רועה את הצאן, כדי להראות לנו שמנהיג נבחן ביחסו הפרטני לכל דבר קטן, ובעייה קטנה, גם אם זאת בעייה של בהמה.
תכונה חשובה נוספת שצריכה לאפיין מנהיג, ואנו מזהים אותה אצל משה היא ההרגשה בצערו של השני כאילו היה זה צערו שלו. את הפסוק "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" מפרשים חז"ל: "שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם... והיה נותן כתפיו ומסיע לכל אחד ואחד מהן... אמר הקב"ה אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל, ונהגת בהן מנהג אחים... לפיכך ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה".
העובדה שיש למנהיג את הכישורים הנדרשים, עדיין אינה אומרת שהוא יוכל להתמודד עם בעיות העם, וכאן מגיע משל הסנה.
הסיבה שה' מתגלה בסנה ולא בגן של ורדים פורחים, היא שבסנה יש הדגמה מוחשית על תנאי עבודת המנהיג בתוך עם ישראל. השיח הקוצני – רומז לשדה הפעולה של המנהיג היהודי; עם ישראל הינו עם קשה עורף, ולעיתים קוצני. בנוסף לכך גם ההיסטוריה של עם ישראל אינה סוגה בשושנים אלא היתה והינה קוצנית.
בשביל להתמודד עם בעיות העם, דרוש מנהיג שצומח דווקא מתוך בית מצרי במצרים, מתוך בית פרעה המייצג כל דבר שהפוך לערכי היהדות, אלא שעבור משה הגדילה במקום כזה מהווה רק דרגש קפיצה, תוך הבחנה וראייה של האפסות והריקנות שקיימת במה שאינו יהודי.
וכך משה, המנהיג, יכול להיות בסביבת עבודה שכזו – בתוך שיח קוצני בוער, אבל 'איננו אוכל', מצליח לגלות כושר עמידות ענקי, שלו מצפים מהמנהיג, דבר שנותן גם את העמידות המובטחת של עם ישראל בתוך שבעים הזאבים שבכל דור ודור...
פרט למידות שהזכרנו חז"ל מאבחנים עוד תכונות של משה כמנהיג, וכמובן שניתן להשליך מהם על כל מנהיג בכל דור, וכך נאמר במדרש בפרשתנו:
”מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה", כל מידות אלו נאמרו במשה; נקי כפים – שנאמר לא חמור אחד מהם נשאתי, ובר לבב – שלא הלך בשליחותו של הקב"ה עד שנתברר על עסקיו, שנאמר 'ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם'. אשר לא נשא לשוא נפשי – זה נפשו של מצרי, שלא הרגו עד שעמד עליו בדין וראה שחיב מיתה והרגו. ולא נשבע למרמה - כשהלך אצל יתרו נשבע לו שלא ילך חוץ לדעתו, וכשהלך בשליחותו של הקב"ה הלך אצל יתרו והתיר שבועתו".
כלומר, לא מספיק שהמנהיג ירצה לטפל בכל בעייה קטנה וירגיש שהיא בעייתו האישית, צריך גם יושר ונקיון כפיים, כדי להנהיג את הציבור בצורה טובה.
תכונה חשובה זו מתבטאת גם בבריחה משליחות כזו של: 'למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני', בניגוד למסעי התעמולה והבחירות של ימינו הקוראים לכל אחד שיתמוך במנהיג 'הטוב ביותר' – 'אני'. משה רבינו לא משווק את עצמו אלא להיפך בורח משליחות זו מתוך יושר אמיתי.
ואף שרש"י רואה את האמירה הזו כהרהור אסור אחר מידותיו של הקב"ה, שמשה רבינו נענש עליה, שלא יכנס לארץ. מהשוואה לפרשת מי מריבה שעליה נאמר במפורש: "לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם", שעל עניין מי מריבה נענש משה, ולא על מה שאמר כאן למה הרעתה.
ולכן נראה שה' איננו מעניש אותו, וכדעות פרשניות אחרות. אלא להפך, ה' נעתר לבקשתו ואומר: "עתה תראה את אשר אעשה לפרעה", כלומר, לטענתך שאני גרמתי רעה, אתה תראה שיהיה טוב, כתשובה על השאלה ולא כעונש. אולי כהערת שוליים
כל מנהיג שיודע את תפקידו, צריך לדעת כי מוטב להפסיד את כל העולמות, ובלבד שיוטב מצבו של העם, הוא מוכן לוותר ברצון על כס המנהיג, אם אך יוטב לעם ישראל בלעדיו.
אלה ועוד הן התכונות הנדרשות מההנהגה היהודית, וזאת כיוון שעליה להיות דוגמא ומקור לחיקוי לעולם כולו.
ואנו עם ישראל צריכים לשאוף להיות עם שיודע להתמודד עם כל הבעירות ולא להתאכל. יודע לצמוח גם בבית פרעה, ויודע גם להגיד למה הרעתה.
המעבר מחומש בראשית לחומש שמות הינו מעבר מעניין; ספר בראשית הוא ספר המספר את סיפורם של אנשים פרטיים, ולעומתו ספר שמות אינו עוסק בדמותו של אדם זה או אחר, אלא בדמות עם ישראל, בתחילה בכור ההיתוך – מצרים, ולאחר מכן במדבר.
כחלק מהסתכלות זו, פרשת שמות עוסקת גם בבחירת המנהיג לעם.
בחירת המנהיג באה גם כהמשך לפרשה הקודמת, בה מסופר על ברכת יעקב לשבטים, ולפי הסבר האברבנאל תכלית יעקב בברכותיו היא למצוא מנהיגות לעם שנבנה: "לא לתכלית הברכה ולא לתכלית התוכחה ולא להגיד עתידות... כי אם להודיע אם הם ראויים למלכות ולשררה אם לא".
ועל זה יש לשאול, מדוע יעקב וכן התורה בפרשתנו מתעסקת בשאלה זו, מיהו המנהיג העתידי, עוד לפני שהעם מתבסס, ועוד לפני שצרכיו הבסיסיים של העם באו לידי ביטוי?
אחרי שאנו מגלים מיהו המנהיג, (משה רבינו, כמובן), צצות ועולות השאלות:
א. האם משה הוא האיש שצריך להיות המנהיג של עם ישראל? הרי אף שאביו של משה עמרם, מופיע בחז"ל כצדיק גדול. משה ,בנו, כלל לא גדל בביתו, ויתירה מזו הוא גם לא גדל כלל ברחוב היהודי, אלא בבית פרעה.
ב. משה גם התחיל את הקריירה שלו כרועה צאן, לא נראה שהיום מישהו היה בוחר רועה צאן להנהיג מדינה?
ג. בנוסף לכל אלה, ההתגלות הראשונה של ה' למשה, שהיינו מצפים שתהיה במקום מיוחד ומכובד, מתבצעת דווקא בסנה – עץ קוצני שעולה באש, ולא במקום מסודר?
ד. גם אחרי שמשה נבחר ניתן לראות כשלים, לכאורה, במנהיגותו. שהרי מיד לאחר שנבחר להיות שליח ה' לפרעה, הוא חוזר לה' ואומר: "למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני"?
נתחיל מהקשר בין העניין שמשה היה רועה צאן ובין עניין מנהיגותו, שמופיע בתהילים: "מאחר עלות הביאו, לרעות ביעקב עמו".
והעניין מוסבר במדרש הקובע ש:
"אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן ואח"כ מעלהו לגדולה".
והמדרש מוסיף ואומר:
"ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן, אמרו רבותינו, כשהיה משרע"ה רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית, כיוון שהגיע לחסית נזדמנה לו ברכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיוון שהגיע משה אצלו אמר אני לא היתי יודע שרץ היית מפני הצמא, עיף אתה, הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל".
ממדרש זה ניתן ללמוד כיצד התורה מתייחסת לאישיותו של המנהיג:
המנהיג אינו קופץ ישירות לראש, אלא רוכש נסיון, ונבחן בדברים הקטנים – משה משגיח על צאן, שהוא בחינה טובה, בפרט כשלוקחים בחשבון את דיני צער בעלי חיים, הקובעים קריטריונים גבוהים מאוד לטיפול בבעלי חיים. עד שלעיתים צריך להקדים את בעלי החיים לאדם.
משה רבינו עובר בחינה זו בהצלחה, כמובן, וכתוצאה מזה מגיעה ההתגלות הראשונה דווקא בזמן שהוא רועה את הצאן, כדי להראות לנו שמנהיג נבחן ביחסו הפרטני לכל דבר קטן, ובעייה קטנה, גם אם זאת בעייה של בהמה.
תכונה חשובה נוספת שצריכה לאפיין מנהיג, ואנו מזהים אותה אצל משה היא ההרגשה בצערו של השני כאילו היה זה צערו שלו. את הפסוק "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" מפרשים חז"ל: "שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם... והיה נותן כתפיו ומסיע לכל אחד ואחד מהן... אמר הקב"ה אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל, ונהגת בהן מנהג אחים... לפיכך ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה".
העובדה שיש למנהיג את הכישורים הנדרשים, עדיין אינה אומרת שהוא יוכל להתמודד עם בעיות העם, וכאן מגיע משל הסנה.
הסיבה שה' מתגלה בסנה ולא בגן של ורדים פורחים, היא שבסנה יש הדגמה מוחשית על תנאי עבודת המנהיג בתוך עם ישראל. השיח הקוצני – רומז לשדה הפעולה של המנהיג היהודי; עם ישראל הינו עם קשה עורף, ולעיתים קוצני. בנוסף לכך גם ההיסטוריה של עם ישראל אינה סוגה בשושנים אלא היתה והינה קוצנית.
בשביל להתמודד עם בעיות העם, דרוש מנהיג שצומח דווקא מתוך בית מצרי במצרים, מתוך בית פרעה המייצג כל דבר שהפוך לערכי היהדות, אלא שעבור משה הגדילה במקום כזה מהווה רק דרגש קפיצה, תוך הבחנה וראייה של האפסות והריקנות שקיימת במה שאינו יהודי.
וכך משה, המנהיג, יכול להיות בסביבת עבודה שכזו – בתוך שיח קוצני בוער, אבל 'איננו אוכל', מצליח לגלות כושר עמידות ענקי, שלו מצפים מהמנהיג, דבר שנותן גם את העמידות המובטחת של עם ישראל בתוך שבעים הזאבים שבכל דור ודור...
פרט למידות שהזכרנו חז"ל מאבחנים עוד תכונות של משה כמנהיג, וכמובן שניתן להשליך מהם על כל מנהיג בכל דור, וכך נאמר במדרש בפרשתנו:
”מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה", כל מידות אלו נאמרו במשה; נקי כפים – שנאמר לא חמור אחד מהם נשאתי, ובר לבב – שלא הלך בשליחותו של הקב"ה עד שנתברר על עסקיו, שנאמר 'ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם'. אשר לא נשא לשוא נפשי – זה נפשו של מצרי, שלא הרגו עד שעמד עליו בדין וראה שחיב מיתה והרגו. ולא נשבע למרמה - כשהלך אצל יתרו נשבע לו שלא ילך חוץ לדעתו, וכשהלך בשליחותו של הקב"ה הלך אצל יתרו והתיר שבועתו".
כלומר, לא מספיק שהמנהיג ירצה לטפל בכל בעייה קטנה וירגיש שהיא בעייתו האישית, צריך גם יושר ונקיון כפיים, כדי להנהיג את הציבור בצורה טובה.
תכונה חשובה זו מתבטאת גם בבריחה משליחות כזו של: 'למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני', בניגוד למסעי התעמולה והבחירות של ימינו הקוראים לכל אחד שיתמוך במנהיג 'הטוב ביותר' – 'אני'. משה רבינו לא משווק את עצמו אלא להיפך בורח משליחות זו מתוך יושר אמיתי.
ואף שרש"י רואה את האמירה הזו כהרהור אסור אחר מידותיו של הקב"ה, שמשה רבינו נענש עליה, שלא יכנס לארץ. מהשוואה לפרשת מי מריבה שעליה נאמר במפורש: "לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם", שעל עניין מי מריבה נענש משה, ולא על מה שאמר כאן למה הרעתה.
ולכן נראה שה' איננו מעניש אותו, וכדעות פרשניות אחרות. אלא להפך, ה' נעתר לבקשתו ואומר: "עתה תראה את אשר אעשה לפרעה", כלומר, לטענתך שאני גרמתי רעה, אתה תראה שיהיה טוב, כתשובה על השאלה ולא כעונש. אולי כהערת שוליים
כל מנהיג שיודע את תפקידו, צריך לדעת כי מוטב להפסיד את כל העולמות, ובלבד שיוטב מצבו של העם, הוא מוכן לוותר ברצון על כס המנהיג, אם אך יוטב לעם ישראל בלעדיו.
אלה ועוד הן התכונות הנדרשות מההנהגה היהודית, וזאת כיוון שעליה להיות דוגמא ומקור לחיקוי לעולם כולו.
ואנו עם ישראל צריכים לשאוף להיות עם שיודע להתמודד עם כל הבעירות ולא להתאכל. יודע לצמוח גם בבית פרעה, ויודע גם להגיד למה הרעתה.
בפרשתנו, פרשת בא, מתוארת המצווה הראשונה שמצווה בה עם ישראל – מצוות קידוש החודש.
קידוש החודש, וכפועל יוצא - קביעת המועדות, נמסרו לעם ישראל ולנציגיהם בבית הדין הגדול באורח החלטי, וכפי שמבארת הגמרא: "אתם אפילו מוטעים, שוגגים או מזידין", כלומר, אף אם בית הדין טועה, או משנה בכוונה את יום החודש, בכל זאת יש לדבר תוקף.
בכך הוענק לעם ישראל עוצמה רבה של שליטה על המציאות, למשל, על ידי החלטה של בית הדין שהשנה תהיה מעוברת, דוחים חיובם במצוות של בני מצווה בחודש שלם. דבר זה גם מתבטא בתפילות המועדים שאת ברכתה אנו חותמים: מקדש ישראל והזמנים – הזמנים מקודשים על ידי עם ישראל.
ועל כך עולות מספר שאלות:
מדוע ניתנה לבני האדם עוצמה כזו?
מצוה זו, משום מה, נבחרה להיות הראשונה שנאמרה לעם ישראל. מהי המשמעות של דבר זה?
מדוע "החדש הזה" – ניסן, הוא ראש לחדשים, ולא חודש תשרי, שבו נברא העולם?
אלא שבמצוה חשובה זו טמון עקרון מרכזי, בעל חשיבות עליונה בהנהגת העולם. הקב"ה, הוא "פועל המציאות" – מנהיג ומפעיל את העולם, והוא שהעניק, מתוך כוונה מיוחדת, כח עצום, לחיוב ולשלילה, ליצירי כפיו, ובייחוד לבחירים שבהם - עם ישראל. על ידי מעשינו ביכולתנו לבנות עולמות, לשנות ולתקן את העולם, ולקרב את הגאולה שתשנה את העולם ותעלה אותו לרמות גבוהות ביותר.
ולכן כך תוכנן גם העולם, שעל ידי הכרזת בית הדין הגדול "מקודש" תחול קדושת הזמן על המועדות, ממש כשם שהקב"ה הוא מקדש השבת. כי למעשה, כך הוא סדרו של עולם, שלא רק במצוות "החדש הזה..", אלא בכל מקרי העולם, הכל נתון לבחירה חפשית. ומצד שני, לכל מעשינו יש השפעה, גם ברמה האישית, ולעם ישראל כולו, וגם ברמה של ארועים כלל עולמיים.
מסיבה זאת, מצווה זו היא הראשונה שנצטווה עם ישראל, כיוון שבמצווה זו יותר מבכל מצווה, מומחש, בהלכותיה ובמעמדה הכללי, העוצמה שהוענקה לכל אדם, ובעיקר ליהודי לשנות את העולם.
לפי זה, ניתן גם לענות על השאלה מדוע דווקא על ניסן נאמר: "החודש הזה לכם – ראש חדשים", ולא על חודש תשרי. כי על פי פירוש הספורנו אף שבחודש תשרי נברא העולם, בחודש ניסן "התחיל מציאותכם הבחירי". כיוון שגם לבריאת העולם הגשמית, יש משמעות רק כשהעולם מגיע למימוש מסויים, ולכן רק ברגע התהוותו של עם ישראל – ביציאת מצרים, שהיא גם תחילת הדרך למתן תורה, מאז ראוי למנות את חדשי השנה, וכמו שנאמר במדרש: התנה הקב"ה עם מעשה בראשית שאם אין מקבלים ישראל את התורה מחזיר את העולם לתוהו ובוהו.
צאו וראו איזו מתנה העניק הקב"ה בידי עם ישראל.
בפרשתנו, פרשת בא, מתוארת המצווה הראשונה שמצווה בה עם ישראל – מצוות קידוש החודש.
קידוש החודש, וכפועל יוצא - קביעת המועדות, נמסרו לעם ישראל ולנציגיהם בבית הדין הגדול באורח החלטי, וכפי שמבארת הגמרא: "אתם אפילו מוטעים, שוגגים או מזידין", כלומר, אף אם בית הדין טועה, או משנה בכוונה את יום החודש, בכל זאת יש לדבר תוקף.
בכך הוענק לעם ישראל עוצמה רבה של שליטה על המציאות, למשל, על ידי החלטה של בית הדין שהשנה תהיה מעוברת, דוחים חיובם במצוות של בני מצווה בחודש שלם. דבר זה גם מתבטא בתפילות המועדים שאת ברכתה אנו חותמים: מקדש ישראל והזמנים – הזמנים מקודשים על ידי עם ישראל.
ועל כך עולות מספר שאלות:
מדוע ניתנה לבני האדם עוצמה כזו?
מצוה זו, משום מה, נבחרה להיות הראשונה שנאמרה לעם ישראל. מהי המשמעות של דבר זה?
מדוע "החדש הזה" – ניסן, הוא ראש לחדשים, ולא חודש תשרי, שבו נברא העולם?
אלא שבמצוה חשובה זו טמון עקרון מרכזי, בעל חשיבות עליונה בהנהגת העולם. הקב"ה, הוא "פועל המציאות" – מנהיג ומפעיל את העולם, והוא שהעניק, מתוך כוונה מיוחדת, כח עצום, לחיוב ולשלילה, ליצירי כפיו, ובייחוד לבחירים שבהם - עם ישראל. על ידי מעשינו ביכולתנו לבנות עולמות, לשנות ולתקן את העולם, ולקרב את הגאולה שתשנה את העולם ותעלה אותו לרמות גבוהות ביותר.
ולכן כך תוכנן גם העולם, שעל ידי הכרזת בית הדין הגדול "מקודש" תחול קדושת הזמן על המועדות, ממש כשם שהקב"ה הוא מקדש השבת. כי למעשה, כך הוא סדרו של עולם, שלא רק במצוות "החדש הזה..", אלא בכל מקרי העולם, הכל נתון לבחירה חפשית. ומצד שני, לכל מעשינו יש השפעה, גם ברמה האישית, ולעם ישראל כולו, וגם ברמה של ארועים כלל עולמיים.
מסיבה זאת, מצווה זו היא הראשונה שנצטווה עם ישראל, כיוון שבמצווה זו יותר מבכל מצווה, מומחש, בהלכותיה ובמעמדה הכללי, העוצמה שהוענקה לכל אדם, ובעיקר ליהודי לשנות את העולם.
לפי זה, ניתן גם לענות על השאלה מדוע דווקא על ניסן נאמר: "החודש הזה לכם – ראש חדשים", ולא על חודש תשרי. כי על פי פירוש הספורנו אף שבחודש תשרי נברא העולם, בחודש ניסן "התחיל מציאותכם הבחירי". כיוון שגם לבריאת העולם הגשמית, יש משמעות רק כשהעולם מגיע למימוש מסויים, ולכן רק ברגע התהוותו של עם ישראל – ביציאת מצרים, שהיא גם תחילת הדרך למתן תורה, מאז ראוי למנות את חדשי השנה, וכמו שנאמר במדרש: התנה הקב"ה עם מעשה בראשית שאם אין מקבלים ישראל את התורה מחזיר את העולם לתוהו ובוהו.
צאו וראו איזו מתנה העניק הקב"ה בידי עם ישראל.
במרכז פרשתנו מופיע מעמד הר סיני כמרכזה של היהדות כולה, והאירוע הגדול והמשמעותי ביותר עלי אדמות. באירוע שכזה מן הראוי להתבונן היטב, ואנחנו בחרנו להתבונן בפרטים ובכתובים שמסביב לו.
מהתבוננות בפרשה זו של מעמד הר סיני עולות מספר שאלות:
1. כיצד קורה הבלתי יאמן: אירוע חד פעמי מכוון היסטוריה בת אלפי שנים (למרות הזכרון האנושי הקצר...). וגם כעת, לאחר יותר משלשת אלפי שנים מהדהד בתוכנו ומכתיב לנו אורחות חיים בכל רגע?
2. בפסוקים א –ב נכפלת מספר פעמים, ההגעה של בני ישראל לסיני: "ביום הזה באו מדבר סיני", "ויבאו מדבר סיני... ויחנו במדבר" מה פשר החזרות הרבות הללו[2]?
3. בהמשך הפסוקים: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים..." מדוע יש צורך להזכיר זאת כעת? הרי זה לא קרה לפני אלף שנים, כי אם ממש עתה, לפני ששה שבועות, ואין ספק שאירועים אלה חרוטים היטב בזכרון כל העם!
4. "כל אשר דבר ה' נעשה", איך העם יכול לומר זאת, ואיך הוא מתפתה לעשות כל מה שיאמרו לו, בלי לשמוע ולהשתכנע, בלי הסברים והוכחות?
5. לאחר מכן אנו מתוודעים להגבלות ולעונשים בזמן נתינת התורה: "והגבלת את העם סביב... השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו.. כל הנוגע בהר מות יומת... לא תגע בו יד... סקול יסקל... ירה ייירה.. לא יחיה... פן יהרסו... הגבל את ההר... והכהנים אל יהרסו לעלות". על אזהרות רבות אלו של התורה עולה הקושיה: האם כך יאה ליצור אוירה של הפחדות ושל איומים? כך יש לגשת למתן תורה, מתוך הפחדות?
6. חלק מהתגלות ה' בעשרת הדברות היתה בצורה של: "וכל העם רואים את הקולות" לשם מה זה טוב?
בימינו, אנשים מתפעלים מאלתור, הפתעה וספונטניות, וניתן לקחת כדוגמא את מסיבות ההפתעה, מומנט ההפתעה זוכה באופן כללי להערצה. גישה זאת אינה מתאימה לגישה אל דברים של קדושה, ואף לא עולה בקנה אחד איתם.
בעל המסילת ישרים[3] מתאר את ההכנה הנצרכת לתפילה ולמצוות:
"ההזמנה לדברי העבודה והמצוות, והיינו, שלא יכנס בקיום המצוה בפתע פתאום, שאין דעתו עדין מיושבת עליו, ויכולה להתבונן במה שהוא עושה, אלא יזמין עצמו לדבר ויכין לבו במיתון עד שיכנס בהתבוננות... ותראה שהחסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם תפלתם, ואחר-כך מתפללים, כדי שיכוונו לבם למקום... ואומר: אם אתה הכינות לבך ופרשת אליו כפיך".
והנה, לאירוע זה של מתן תורה, שהוא האירוע הגדול עלי אדמות כפי שהתורה עצמה[4] מכנה אותו: "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמהו, השמע עם קול אלקים מדבר מתוך האש". מבוצעת סדרה ארוכה של הכנות.
התורה, שהיא מטרת בריאתו של העולם, וכדברי הפסוק[5]: "אם לא בריתי יומם ולילה, חקות שמים וארץ לא שמתי", אינה ניתנת מיד עם בריאת העולם, אלא רק לאחר הכנת הדורות לכך, משך למעלה מאלפים שנה, אחרי מאות שנות שעבוד במצרים, וגם לאחר יציאת מצרים, עם ישראל עובר עוד סדרה של הכנות, חמישים ימים של הכנה, שבסופם שיא ההכנה - ששת הימים האחרונים מראש חודש סיון, שעליהם מדבר כל פרק י"ט בפרשתנו.
זאת ועוד, קבלת התורה על ידי עם ישראל לא התקימה כאירוע חד פעמי חולף, אלא כדוגמא שצריכה להוביל אותנו בכל עת, וכמו שאומר המדרש[6]: "כל יום שאתה עוסק בתורה, הוי אומר כאילו ביום הזה קבלתיה מסיני", באותו ענין, ידועה גם אמרתו של הרבי מקוצק: שהסיבה שחג השבועות קרוי זמן מתן תורה ולא זמן קבלת התורה, היא משום שמתן תורה היה אירוע חד פעמי וכללי, אך קבלת התורה היא מצידו של האדם, וזה דבר אינדיווידואלי ומתמיד.
את ההכנות הללו התורה באה להדגיש לנו בפרשה זו, ההכנה הראשונה והאלמנטרית טמונה בהדגשה החוזרת של ההגעה למקום האירוע - מדבר סיני, יש חשיבות מרובה לכך שהתורה ניתנה במדבר, כפי שמבאר המדרש[7]:
"ולמה ניתנה במדבר? אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר - הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה",כיון שרק על ידי ענווה ופתיחות ניתן לקבל תורה[8].
לאור זה ניתן גם להבין את האמירה של: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים..." תפקידה של אמירה זו היא לפתח את התכונה של הכרת הטובה כלפי ה', כל זאת כהכנה למתן תורה, שכן, ההתבוננות המתמדת בטוב ה' כלפנו היא מתכון לאמונה, לענווה כלפי ה', ולקבלת עול מלכות שמים, שבלעדיהם לא ניתן לגשת למתן תורה, וכמו שנאמר במכילתא[9]: "קבלתם מלכותי, קבלו גזרותי".
כמו כן האמירה: "נעשה ונשמע", היא אמירה מתבקשת, כיון שרק כך ניתן לקבל תורה, שהגיונה הוא אלוקי, על אנושי, שאינו ניתן להשגה על ידי השכל האנושי, לכן רק על ידי הבנת גדלות הבורא, ניתן לקבל את התורה. זהו הפירוש גם למה שאנו אומרים בתפילה בברכת "אהבה רבה": "בעבור אבותינו שבטחו בך, ותלמדם חוקי חיים".
לגבי ההגבלות והאיסורים, לדעת אבן עזרא[10] הם נועדו לרסן התלהבות שנובעת מאנשים ש"חושבים כי לכבודי יעשו כן, מרוב תאוותם לראות כבודי" אפילו התלהבות חיובית, צריך לרסן, וכמו כן יש גם מטרה להביא ליראת חטא, והבנת הסמכות ביהדות.
עם כל הכנות אלו לא פלא שעם ישראל הגיע למדרגה הגבוהה של "וכל העם רואים את הקולות" – שהבנתו לפי חז"ל[11] השגה וראייה שכלית, שאליה ניתן להגיע רק אחרי הכנות[12].
רק על ידי הכנות שכאלה למעמד כזה ניטעה בנו האמונה, וזכינו ונשתלה בנו נצחיות התורה. וכך הפכנו לעם סגולה, לממלכת כהנים וגוי קדוש – לעולם ועד.
ומרשם זה של הכנות חייב ללוותנו בכל חיינו, במצוות, בתפילה בשבת ומועדים, ואפילו במילי דחולין, בשיעור סתם של יומיום, ובעתיד האישי, כל דבר דורש הכנה.
בספר שמות עסקנו עד עתה בנושאים גדולים: בגלות עם ישראל במצרים, ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף, בפרשתנו, אנחנו מדלגים לפיסגה הגבוהה של מעמד הר סיני - מתן תורה.
אירועים אלה הם הגדולים ביותר בתולדות עמנו, הן בהתגלות החד פעמית של השכינה שהשתיתה את יסודות האמונה בקרבנו – [13]"וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, ויראו העם את ה', ויאמינו בה'" והן בהולדת עם ישראל על ידי הקב"ה בהענקתו לנו תורה ומצוות.
וכפי שמסופר בגמרא בפסחים[14] על רב יוסף שב"יומא דעצרתא (שבועות שהוא חג מתן תורה), אמר: עבדי לי עגלא תילתא, (שחטו לי עגל טוב כדי לאוכלו), אמר: אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא (אם לא יום מתן תורה זה יש עוד הרבה יוסף בשוק)".
והנה, נראה מוזר שבין שתי פסגות אלו - יציאת מצרים ומעמד הר סיני, הכניסה התורה סיפור על איזה גוי שמגיע לבקר – יתרו. ואף שיתרו היה חותן משה, הרי ברור כי התורה אינה עושה פרוטקציה למקורבים, ואינה נושאת פנים לאיש.
אמנם, ישנה מחלוקת בפרשנים, ויש האומרים[15] שיתרו בא לאחר מתן תורה, אבל פרשה זו נכתבה כאן, על פי הכלל ש'אין מוקדם ומאוחר בתורה', אף שסיפור זה לא קורה בין שני מאורעות אלו.
ועדיין קשה, מדוע התורה מביאה לנו את הסיפור עם יתרו, דווקא כאן[16]. שהרי ברור שהתורה בכל הקדמה של סיפור למשנהו באה ללמדנו משהו מסויים ואינה עושה דברים סתם.
אך כדי שננסה להבין, נביא עוד שתי שאלות, אשר דומה שמוליכות אותנו לתשובה:
הגמרא במסכת שבת[17] מביאה סיפור:
"ההוא צדוקי דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא, (=צדוקי ראה את רבא שלומד בעיון את מה שלמד)
ויתבא אצבעתא דידיה תותי כרעיה, (=ואצבעו של רבא היתה מתחת לרגלו)
וקא מייץ בהו, וקא מבען אצבעתיה דמא, (=נמעכו אצבעותיו ברגלו, עד שנפצעה ידו, ויצא לו דם מהאצבע)
אמר ליה: עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, (=אמר הצדוקי לרבא שהם עם פזיז שהקדימו פה לאוזן)
אכתי בפחזותייכו קיימתו, ברישא איבעיא לכו למשמע, אי מצית קבילתו, ואי לא לא קבילתו" (אתם עדיין במהירותכם, קודם הייתם צריכים לשמוע, ואם יכולים אתם לקבל תקבלו)
לכאורה צודק הצדוקי בטענתו?! מדוע ישראל אומרים נעשה ואחר כך רק נשמע?
שאלה נוספת עולה מהגמרא בזבחים[18] ורש"י כאן ששואלים על הפסוק[19] "וישמע יתרו" - מה שמועה שמע ובא? ומשיבים ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. ולכאורה קשה מה שאלה היא זו, והרי כתוב בתורה בפירוש בהמשך הפסוק מה הוא שמע: "את כל אשר עשה אלקים למשה, ולישראל עמו, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים"? כלומר, יתרו שמע על יציאת מצרים וזה מה שהביא אותו להגיע לעם ישראל, ולא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק?
אלא, שניתן לחלק את תגובות העולם לאירועים שעברו על עם ישראל לשלושה חלקים:
ישראל, כל העולם ויתרו.
תגובת בני ישראל לניסים שקרו להם היא:
[20]"וירא ישראל את היד הגדולה, אשר עשה ה' במצרים, ויראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה..." מתוך אמונה גדולה בבורא עולם, טבעי והגיוני להגיע להכרה של: [21]"נעשה ונשמע", ולהאמין שכל מה שיאמר ה' לעשות זה הדבר הטוב.
וניתן להסביר זאת על פי תשובת רבא לצדוקי בגמרא בשבת[22]: "אנן דסגינן בשלמותא כתיב בן תומת ישרים תנחם" (אנחנו שאנחנו שומעים ועושים בתמימות את המצוות, כתוב עלינו –תומת ישרים תנחם) ומבאר שם רש"י: "התהלכנו עמו בתום לב, כדרך העושים מאהבה, וסמכנו עליו שלא יטענו, בדבר שלא נוכל לעמוד בו".
וזה יוסבר על פי משל, שהרי אדם רגיל על פי נסיונו לתת אמון מלא ברופא מומחה, או בעורך דין דגול, ואינו שואל שאלות על מה שאומר לו לעשות. כמו כן אדם בדרך כלל סומך על הוריו, שכל מה שעושים, לטובתו הם עושים. ניתן להגיע לאמון מלא ולקיים מצוות האב או העו"ד, לא משום שאין האדם חושב, אלא דווקא משום שלאחר מחשבה עמוקה האדם מגיע למסקנה, שאביו או איש המקצוע יודע טוב יותר ממנו, מה טוב לו באמת. באותה מידה עם ישראל הגיע לדרגת אמונה כזו בבורא, עד שיכל להבין שכל מצווה שיטיל עליו הבורא היא לטובתו, גם אם לא נראית כזו.
מכאן נגיע לתגובת יתרו ביחס לתגובת העולם כולו:
כל העולם כולו היה עד לנס קריעת ים סוף, שהרי לפי המדרש[23] "כל מימות שבעולם נבקעו עם ים סוף". ואכן כך גם אמרו ישראל אחר כך בשירת הים: "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען".
גם בעת מתן תורה כל העולם הרגיש את שינויי הטבע כמו שכתוב בשופטים[24]:
"ארץ רעשה גם שמים, נטפו גם עבים נזלו מים, הרים נזלו מפני ה'".
דבורה בשירתה מתארת את ההתרגשות הגדולה שאחזה באנשי העולם בזמן מתן תורה, אבל, הבה נשאל עצמנו מה קרה בהמשך? לאף אחד זה "לא הזיז".
בעצם, היה אחד שכן הזיז לו – יתרו. אך ורק הוא, מכל העולם רק לו "זה הזיז".
ועל זה תמהה הגמרא ורש"י: "מה שמועה שמע ובא" כלומר, איזו שמועה מיוחדת שמע הוא שדווקא הוא בא? והתשובה לפי רש"י: "קריעת ים סוף, ומלחמת עמלק".
כי אמנם על כל אנשי העולם נאמר: "שמעו עמים ירגזון", אבל, כנראה, שהדברים נכנסו מאוזן אחת ויצא מאוזן שנייה. ורק יתרו אמר[25] "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים" ורש"י ביאר שאמירתו התבססה על כך שניסה כל אלוהות שבעולם. רק הוא ניחן בפתיחות של אמת להאזין, לעכל, וגם, וזו הנקודה החשובה: ליישם הלכה למעשה את המסקנות.
הוא שמע על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, שמורים על ההשגחה בשכר ועונש השורר בעולם, קריעת ים סוף שמבטאת שכר טוב לישראל , מלחמת עמלק שמבטאת עונש[26] לעם ישראל על כך שאמרו[27]: "היש ה' בקרבנו אם אין, ויבא עמלק וילחם עם ישראל". כך גם במשנה[28] במסכת ראש השנה נאמר גם כן שמלחמת עמלק נועדה לחזק את ההבנה שהכל בהשגחה מה': "וכי ידיו של משה עושות מלחמה... אלא לומר לך, כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את ליבן לאביהן שבשמים, היו נוצחין, ואם לאו היו נימוקים"
לפי כל זה, ברור לנו מקומו של יתרו כאן: אצל עם ישראל מובן באופן טבעי שיתרחש תהליך של קבלת מצוות, שהרי לגביו כוונו כל הניסים שנעשו, ועל ידי זה האמינו בה' וכתוצאה ישירה קבלו עליהם מצוות. אמנם, אצל יתרו התורה אינה מובנת מאליה, אלא הוא בא והתאמץ לשמוע את מה שקרה לעם ישראל, וגם הפנים ויישם הלכה למעשה.
ועל כן ניתן להבין מדוע פרשת בואו של יתרו מובאת לפני מעמד הר סיני, כדי להראות לנו שלמרות היות התורה הקדושה "תורת ה' תמימה" ו"משפטי ה' אמת". יש אנשים שזה לא נוגע להם (וכמו שדרשו חז"ל[29] "הופיע מהר פארן מלמד שחיזר ה' על כל הגויים ולא רצו לקבל התורה), כמו כל הגויים ששמעו ולא באו. אמנם, יתרו שמע ובא, וזה בא לומר לנו, שכדי להגיע גם לאמת הברורה מעל לכל ספק, חובה לבוא עם נכונות להאזין, לקלוט וליישם לאחר הפנמת ערכי נצח.
זו היתה גם המדרגה אליה הגיעו בני ישראל במעמד הר סיני – של נעשה ונשמע, הסכמה לעשות כל מה שישמעו מכח האמונה, ולכן זכו לנבואה ולמעמד שבו[30] "כל העם רואים את הקולות".
וזה מלמד אותנו, שגם אדם שרחוק ככהן מדיין שעובד עבודה זרה, עדיין, כשירצה לקבל ולשמוע באופן אמיתי יוכל לזכות לתורה כאדם אחר מישראל.
פרשת משפטים מהווה את השלד של משפטי הממונות היהודיים, ושל החוקים העוסקים ביחסים שבין אדם לחבירו.
על פרשתנו עולות מספר שאלות:
המשפט העברי היא בסיס למספר מסכתות עבות כרס בש"ס, שעליהם נכתבו ספרים רבים בפוסקים. אמנם, בעולם מקובל שהעיסוק בתורת המשפט היא נחלת המעונין להתמחות בו בלבד, ואילו אצלנו, כמעט כל אחד, כבר בגיל צעיר מתעסק בפרשה זו ובמסכתות הרלבנטיות למשפט העברי, מדוע?
הפרשה הראשונה שאחרי מתן תורה, אחרי המעמד הגדול הזה, היא: 'כי תקנה עבד עברי, אחריה, 'וגונב איש ומכרו', 'כי יגנב איש שור או שה', 'מכה איש ומת',
זה מה שיש לתורה לומר אחרי מעמד הר סיני? גניבות, הכאות, עבדות ועוד רעות חולות? איך אדם אחרי מעמד הר סיני מגיע אדם למדרגה שכזו?
שאלה נוספת היא מה עניין פרשת החגים, וכיבוש ארץ ישראל שמופיעים בסוף פרשתנו? ומה הקשר למשפטי נזיקין וממונות?
ניתן להראות, כי המשפט האזרחי, אין מטרתו לעסוק בעיצוב אישיותו של הפרט, לפי ערך עליון קבוע, אלא מטרתו רק, לאפשר לכל פרט לחיות בתוך החברה. ונאמר יותר, במשפט האזרחי - אישיות הפרטים, כמות שהיא במציאות, מהווה נתון בסיסי, שלפיו הולך ומותאם מדי זמן החוק והמשפט. ואילו במשפטי הממונות שבתורה, החוק קבוע על פי הקריטריון המוחלט של בורא העולם, והאדם והפרט נקרא להתחנך על פיו, ולהתאים את אישיותו אליו.
מהמדרש ניתן לראות גם כן את הצד החינוכי שבדיני הממונות שמתבטאת במצוות עזרה לחבר, שחמורו רובץ תחת משאו:
"אמר רבי אלכסנדרי: שני חמרים היו מהלכין בדרך, והיו שונאין זה את זה,
רבץ לו חמורו של אחד מהם, ראה אותו חבירו, ועבר, משעבר אמר: כתיב בתורה 'כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו... עזב תעזב עמו' (שמות כג).
מיד חזר וטען עמו, התחיל מסיח עמו: 'עזוב קימעא מכאן', 'העלת מכאן', 'ערוק מכאן'. עד שיטעון עמו, נמצאו עושין שלום ביניהם.
וחבירו אומר: לא הייתי סבור שהוא שונאי?! ראה היאך ריחם עלי, כשראה אותי ואת חמורי בדוחק, מתוך כך נכנסו לפונדק אכלו ושתו ביחד, ונתאהבו זה לזה. הוי אתה כוננת מישרים משפט וצדקה"[34].
הבדלי תפיסה אלו, בין מצוות התורה לבין המשפט האזרחי, מובעות גם במדרש רבה[35]:
"יש לעכו"ם שופטים, ויש לישראל שופטים, ואין אתה יודע מה ביניהם.
משל לחולה, שנכנס הרופא אצלו לבקרו, אמר לבני ביתו: האכילוהו כל מה שהוא מבקש, נכנס אצל אחר, אמר להם: הזהרו בו, שלא יאכל דבר פלוני .
אמרו לו: לראשון אמרת שיאכל מה שירצה, ולשני אמרת שלא יאכל דבר פלוני?
אמר להן: הראשון אינו לחיים, לפיכך אמרתי שיאכל כל מה שירצה, אבל זה שהוא לחיים אמרתי הזהרו בו.
כך, לגויים שנפרשים ואינן עוסקים בתורה, ואינן עושים אותה. שנאמר (יחזקאל כ): וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם, אבל המצוות כתיב בהן (ויקרא יח): אשר יעשה אותם האדם וחי בהם".
ובתהילים מבואר, שלא רק משפטי הממון, אלא כל המצוות עניינם הוא חינוך בין אדם לחבירו:
"מזמור לדוד, ה' מי יגור באהלך, מי ישכן בהר קדשך, הולך תמים ופעל צדק, ודבר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו, נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימיר, כספו לא נתן בנשך, ושוחד על נקי לא לקח, עושה אלה לא ימוט לעולם"
מפסוקים אלו עולה, כי התנאי לשכון בהר ה' הוא המצוות שבין אדם לחבירו, והפן החברתי שבמצוות.
מכיון שעניינם של מצוות התורה הוא, כמו שאמרנו, תוכנית ומערכת כללית לחיים, ולא אידיאליים מקומיים וזמניים, לכן התורה לא יכולה להתעלם משום יצר ותאווה, יתרה מזו, היא אינה קוראת לדיכוים של יצרים אלו הקיימים באדם באופן טבעי, אלא דואגת לעדנם ולרסנם לטובת בני האדם.
היה ברור לתורה שגם אדם שנמצא כרגע על הר סיני, לא יחיה שם כל ימי חייו, גם גנב יהודי אפשרי, וגם מכה איש קיים, אין להתעלם משום יצר, גם אם כרגע הוא לא נמצא, החוקים אינם הוראות לפי מצב העם הזמני, אלא להיפך נועדו להורות כיוון לחיים.
לכן מתחנכים אנחנו מגיל צעיר ללמוד את דיני הממונות שהם כהגדרת התורה: "חוקים ומשפטים צדיקים", כי אינם רק סידור החברה, אלא שבהם טמונים: מוסרנו , מידותינו, וכל אורחות חיינו.
ולכן, לא במקרה, עוסקת הפרשה הראשונה לאחר מתן תורה בעבד עברי. משום, שתכלית המצוות להיטיב את האדם. וכפי שאומר המדרש[39] "לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהם את הבריות", וברור שצריך לחנך את האדם יותר, בהקשר של היחס שלו לרובד הנמוך שבחברה, לעבד העברי. זו הבחינה הגדולה יותר.
על פי גישה זו למצוות, ניתן להמשיך ולהסביר גם את הסמיכות של פרשיות דיני ממונות, לפרשת החגים.
החגים, שבתפיסה החילונית הכללית נתפסים כְיום שבו כל אדם חוגג לעצמו. נתפסים על ידי התורה כזמנים שיש לשתף בהם גם את האנשים שאין להם, ולשמוח בצורה כזו שתיטיב גם לאנשים אחרים.
חובה זו המוטלת בחגים מובעת בחומש דברים: "ושמחת בחגך, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך, והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך".
הרמב"ם בהלכות יום טוב מבאר ומרחיב חובה זו שהטילה התורה: "וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה, עם שאר העניים האומללים. אבל, מי שנועל דלתות חצרו, ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה ולעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה, אלא שמחת כרסו! ועל אלו נאמר (הושע ט): 'זבחיכם כלֶחם אונים להם, כל אכליו יטמאו כי לחמם לנפשם'. ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר (מלאכי ב): 'וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם'".
הנה כי כן, גם פרשית החגים שנראית מנותקת מהמישור שבין אדם לחבירו, גם היא על פי התורה מחוברת למישור זה, ושמחת החג מחוברת מאוד לשמחת העניים.
וכך פרשתנו מסיימת גם בנושא כיבוש ארץ ישראל
"הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך... כי ילך מלאכי לפניך והביאך אל האמורי... והכחדתיו"
כאן מגלה לנו הקב"ה, כי כיבושה של ארץ ישראל מידי הכנעני השולט בה, אינו בדרך הטבע, ואינו יכול גם להתפס על ידי גישה מוסרית – אנושית, כאן אי אפשר להמשיך בהקבלה למה שלמדנו עד עכשו, אלא בקשר של ניגוד, בכיבושה של ארץ ישראל צריך מלאך, משהו עליון. שהרי, נישול האמורי מהארץ והריגתו, נראה עניין מאוד לא מוסרי.
ופה בא ה' ומודיע, ששייכותה של ארץ ישראל לעם ישראל נובע מהמוסר האלוקי, ולא מובן על פי מוסר אנושי. וכפי שרש"י מפרש בתחילת פירושו לתורה: אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא מהחדש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? משום כח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גוים. שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.
כיון שיתכן שזכותו של עם ישראל אינה מובנת מוסרית במובן האנושי שלה, אך היא מוסרית במובן אלוקי, ולכן מובן שסוף הפרשה הוא בקשר של ניגודיות, כאן זהו מוסר אחר, מוסר אלוקי, ומלאכי.