בסוף הפרשה מובאים הפסוקים "וירא ה' כי רעה רבת האדם, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל לבו, ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים, כי נחמתי כי עשיתם" (ו, ה-ז)
הקב"ה מחליט לכלות דור שלם, ומתחרט על כך שיצר אותם, והסיבה המתוארת בפסוק היא מחשבות רעות. נשאלת השאלה ממתי ה' מעניש על מחשבות רעות, האם מחשבות מספיקות בשביל להעניש בעונש קיצוני כזה של "אמחה את האדם"?!
ננסה להסביר זאת, על ידי הסבר של שלבי החוטא ביחס לחטא:
השלב הראשון: בדרך כלל החטא הראשון הוא תוצר של מעידה חד-פעמית, הנוצרת כתוצאה מחוסר זהירות.
שלב זה מסתיים על-פי רוב בחרטה והתיסרות עצמית, כיוון שעדיין היצר הטוב פועם בלב החוטא בעוז. אך לפעמים נוצר אחר-כך מצב של "ותרא.. כי טוב העץ למאכל", דהינו נוצרת תאווה לשוב על החטא. אז מתהווה שלב שני:
השלב השני הוא שיבה אל החטא עוד מספר פעמים, אמנם, עדיין בעת מעשה העבירה, קיימים בלב התלבטויות ודיונים עצמיים.
חזרה מספר פעמים רבות על החטא מולידה שלב שלישי:
השלב השלישי: כמו שחז"ל במסכת מועד - קטן תיארו לנו: "עבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר", דהיינו עכשיו אין לאדם התלבטויות, והוא שקוע כולו בעבירה, ו"הרגל נעשה טבע", מעתה זהו טבעו, ואף הסתכלותו על החטא כעת אינה כעל דבר גרוע.
אך יש אפשרות לשלב רביעי ואחרון:
השלב הרביעי הוא של "תרבות אנשים חטאים" - החטא נהפך לתרבות, דהיינו נוצר מצב שבו החטא הוא ערך ואידיאל מקודש, בשלב זה, למשל, במקום מתירנות יכנו זאת כ"ליברליזם", "קידמה" "חופש האמנות" וכיו"ב.
זהו השלב שמכונה בתורה "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום", הרע נהפך להיות אידיאל.
לכן נוכל להבין את תגובת ה': "אמחה את האדם", שהרי שלב זה בחטא הוא שלב שממנו אין אפשרות לשוב בחזרה, שהרי החטא הוא האידיאל העליון, והתגובה היחידה האפשרית היא מחייה מהעולם.
מעגל היסטורי שכזה חזר גם בסדום, גם שם הרע הפך לאידיאל וכדברי המדרש שהפסוק "הכצעקתה הבאה אלי עשו" מדבר על צעקת נערה בסדום שנתנה צדקה לעני, ואנשי סדום המיתוה במיתה משונה, רק בגלל שהיא הלכה נגד האידיאל המקודש - הרוע כלפי עניים, וגם שם התוצאה היא שה' הופך את סדום.
נח איש צדיק תמים – בדור המבול, הכיצד?
פרשתנו עוסקת בחלקה הגדול בנח, ועל כן נתרכז בדמותו. כדי להבינו ולהעריכו הערכה אוביקטיבית, חובה עלינו לראותו על רקע התמונה האמיתית של דורו - דור המבול.
מתוך הפסוקים הרבים בפרשתנו, ומדרשי חז"ל השונים, עולה תמונה עגומה של דור זה שמגיע לדיוטות המוסר התחתונות ביותר.
ראשית, טורחים חז"ל להוקיע את כפיות הטובה של דור זה כלפי הקב"ה, וכפי שמציינת הגמרא בסנהדרין: "תנו רבנן: דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא". ותוצאת כפיות טובה זו; ביצוע העבירות החמורות ביותר באורח הפרוע ביותר: גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. מעבר לכך, הגיעו לזלזול ואי הכרה בקיום הזולת, הבאים לידי ביטוי בחטא הגזל, וכלשון הגמרא "דור המבול עברו על הכל, ולא נחתם עליהם גזר דינם, עד שפשטו ידיהם בגזל".
לאור תיאורים אלו, מובן מדוע הקב"ה שבמקומות אחרים נראה שאינו רוצה במיתת רשעים אלא בתשובתם, כאן הורג ומכלה דור שלם.
השאלה שעולה היא, איך נח מצליח לשרוד בדורו כצדיק לאור הניגוד בין דמותו, שזוכה לשבחים גדולים מפי ה' - "ונח מצא חן בעיני ה'", וכן: "איש צדיק תמים היה בדורותיו", לבין דורו המושחת?
תמיהותינו אלה מתחזקות מדברי הרמב"ם: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, נוהג כמנהג אנשי מדינתו".
ננסה לדלות מדברי חז"ל, ולרקום רקמה כלשהי, שתהווה פשרה של תעלומה קשה זו ולראות שהשרדותו הרוחנית של נח הינה תוצאה טבעית הנובעת מרצף של פעולות אקטיביות ופסיביות.
ראשית, נח עוסק ומתעמק בסוגיה יסודית ביותר של שאלת מהות החיים, תוך חתירה להסתכלות והבנה אמיתית של העולם, וזאת בניגוד לאנשי דורו. וכפי שעולה מהמדרש: "דהוה אמר להון (שהיה אומר להם): ריקים, אתם מניחים מי שקולו שובר ארזים, ומשתחווים לעץ יבש?!" במילים קצרות אלה שאמר נח לדורו, מקופלת התבוננות והבנה אמיתית של הפורפורציות בחיים עלי אדמות – איבחון אמיתי של האמת והשקר בעולם.
שנית, נח הבין שאם יישאר חברתית עם דורו, לא יוכל להנצל מההשפעה השלילית הזורמת מסיבית מהאנשים, וכפי שאמר הרמב"ם שהזכרנו, ולכן החביא עצמו. וכפי שמסופר בזוהר הקדוש: "נח ראה מעשה בני אדם שהם מקולקלים, היה מתחבא עצמו, כדי לא להיתפס בדרכיהם, ועסק בעבודת ה', עסק בספרו של אדם הראשון ובספרו של חנוך ולומד מזה איך לעבוד את ה', כי מאין היה נח יודע להקריב קרבן לבוראו" למעשה העניק לו ה' זמן רב ללימוד, שהרי נח הוליד רק בגיל חמש מאות, בעוד שכל הדורות עד נח הולידו עד גיל מאתיים.
נח, בעומק אמונתו, אפילו הצליח להגיע לרמה שהוא ניסה להוכיח את דורו, כמו שאומרת הגמרא בסנהדרין: "שהיה נח הצדיק מוכיח בהם ואומר להם עשו תשובה, ואם לאו הקב"ה מביא עליכם את המבול, ומקפה נבלתכם על המים כזיקין... מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם ואמר להם דברים שהם קשים כלפידים, היו מבזין אותו..." וזו גם הסיבה שנתנו לנח מאה ועשרים שנה לבנות תיבה, כדי לתת לנח זמן להוכיח את דורו, ולנסות להשיבם בתשובה.
אשר על כן מובן לחלוטין מדוע נח "מצא חן בעיני ה'", ויותר מזה אומר מדרש תהלים שזכה לתואר צדיק יסוד עולם, תואר לו זכו רק עוד שניים: אדם הראשון ואברהם.
חשובים לנו הלקחים שאנחנו יכולים להפיק מנח ומעלילות דורו. אנחנו חיים בדור בו אנו נתונים להשפעות של קטעים מפשעי דור המבול, דורנו שבו הגבולות הטשטשו, והמתירנות והפריצות הפכו בו לנורמה מקובלת, השפעות אלה זורמות לבתינו ברצון ושלא ברצון, בכוונה וללא כוונה. ולצערנו, חלקים מתיאורי חז"ל על קלקולם נראה כאילו נטול מימינו.
ראשית, עלינו להסיק מסקנה ברורה - גם בדור שכזה ניתן לנו לצמוח כנח ובניו. אך וודאי שלשם כך עלינו לאמץ את גישותיו: העמקה והתבוננות אמיתיים על החיים תוך חיזוק מטעננו היהודי – התורה, שהיא המתכון היחיד לחיים של אמת, מתכון שהוענק לנו על-ידי בורא העולם יתברך.
חשוב לא פחות מכך, לזכור את בריחתו של נח, ולהבין שיש עיתים שיש לברוח כשיש חשש להידבקות מהרע.
ידועים דברי רש"י הראשון בפרשת בראשית שמקשה: "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם...", שהרי היא המצווה הראשונה שעליה אנו מצווים בתורה? ותשובת רש"י: "שאם יאמרו גויים לישראל: ליסטים אתם שכבשתם ארץ ז' אומות, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו". כלומר, ספר בראשית בא ללמד, את זכותנו האלוקית על הארץ.
אך, לכאורה תשובה זו אינה מספיקה, כי לפי תשובה זו לשם מה נכתבו יתר ספורי ספר בראשית; הנה, למשל, מעשי אברהם אבינו מתוארים כאן ביותר משתי פרשיות בפרוטרוט. לעומת המצוות שבהם לעיתים התורה מקצרת.
התשובה טמונה בכך, שסיפורי התורה אינם רק בשביל להראות שהארץ היא שלנו, אלא נועדו גם ללמדנו את המידות והערכים, שעלינו ללמוד מהאבות:
אברהם אבינו מפורסם במידתו מידת החסד – "חסד לאברהם" ובדבקותו האינסופית בגמילות חסדים, מידת הכנסת האורחים באה לידי ביטוי בפרשה הבאה, ועוד חסדים רבים שמפורטים בתורה: התפילה על סדום, והצלת לוט.
אולם אין להתעלם מכך שאברהם אבינו הוא אבי האמונה, והגיע אליה בכוחות עצמו בלבד, וכדברי המדרש: "בן ג' הכיר את בוראו", יותר מכך, אברהם אבינו שמר גם את כל המצוות, וכמו שנאמר עליו: "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי, מצותי, חוקתי ותורתי" וביארה הגמרא במסכת יומא שאברהם אבינו הקפיד על מצווה קלה כבחמורה, ואפילו על איסורי דרבנן של 'שְבוּת לשבת', ואין צריך לומר שקיים מצוות שהם חוקות (בלי טעם ידוע) כשעטנז ודומיו. כל תורה שבע"פ והלכה למשה מסיני, ורב אשי שם אומר אף יותר מכך: שאברהם הקפיד: "אפילו על ערובי תבשילין" שהיא מצווה דרבנן שתלויה בחיבור שבין יום טוב לשבת.
למעשה, ניתן לראות עוד שתי תכונות מיוחדות וחשובות שניבטות אלינו מהפסוקים:
האחת – ההתבטלות לרצון ה': בפסוקי העקידה, ה' פונה אל אברהם בפנייה: "ויאמר אליו: אברהם" ותשובת אברהם: "הנני" מבוארת במדרש: "הנני למלכות, הנני לשחוט, הנני ליהרג"!! כלומר, אברהם אבינו, שומע את קריאת ה' אליו, ועוד לפני שה' מצווה אותו במשהו הוא מבין שיש דרישה מסויימת ממנו, ולכן הוא עונה באמירה 'הנני' שהיא מביעה נכונות אינסופית לציית לה' בכל מה שיאמר לו, 'ליהרג' או 'למלכות'.
והשניה : "אברם העברי – ר' יהודה אומר כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחר", היכולת להיות אדם שונה מכל העולם, היא יכולת מיוחדת במינה, ועל תכונה זו אפילו קיבל את כנויו - העברי.
לכינוי זה שאנו משתמשים בו עד ימינו אנו, משמעות בכל דור, אבל בדורנו רכש משמעות כפולה ומכופלת כשעל כל צעד ושעל ישנם שידורים של אנטי עבריות, אנטי יהודיות ואנטי אברהם אבינו.
לפיכך ברורה הרכבתם של ספורי אאע"ה (והאבות בכלל), בחומש בראשית שהרי רק ע"י רכישת תכונותיהם של האבות והפנמתם, ניתן להגיע לקיומה של תורה; לגרום לכך שיהיה לה קיום – עמידה והמשכיות, ולכן עלינו להביט אל "אברהם אביכם, ואל שרה תחוללכם".
במדרש רבה בפרשתנו מבאר את פעולתה של העקידה על אברהם, ועל יחסו לה':
"אמר ר' חנין: 'כי יען אשר עשית את הדבר הזה' נסיון עשירי הוא, ואתה אומר 'כי יען אשר עשית את הדבר הזה?! אלא, זה נסיון האחרון שהוא שקול כנגד הכל, שאלולי לא קבלו עליו, אבד את הכל"
והדברים מתמיהים, אברהם אבינו שעומד בתשעה נסיונות קשים, בכל זאת אם לא היה עומד אברהם בנסיון העקידה, לא היה זוכה למדרגתו המיוחדת. וכי כל תשעת הנסיונות שעבר, שוים כקליפת השום?
שאלה דומה עולה גם בסיומה של הפרשה, כאשר ה' אומר לאברהם בסיום מעשה העקידה: "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה…" רק עתה?! ובכל הליכתו אחר ה' עד עתה, לא ראו את יראת האלוקים שלו?!
ננסה להבין את ההבדל העקרוני שבין נסיון העקידה לבין הנסיונות האחרים, על פי גמרא המבחינה הבחנה דקה ברמות עבודת השם של אנשים שונים:
"אמר ליה בר הי הי להלל: מאי דכתיב: 'ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלקים לאשר לא עבדו'. היינו צדיק היינו עובד אלוקים?...
אמר ליה: עבדו ולא עבדו תרוויהו צדיקי גמורי נינהו (שניהם צדיקים גמורים) ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת.
אמר ליה: ומשום חד זימנא קרי ליה 'לא עבדו'?
אמר ליה: אין, צא ולמד משוק של חמרין כעשר פרסי בזוזא, חד עשר פרסי בתרי זוזי"
הלל הניח כאן יסוד חשוב, כדי להיות במדרגה של עובד אלוקים ישנם תנאים מסוימים, שעשויים להיות דקים ביותר. לעיתים, בעטיים, גם אדם שנקרא צדיק, לא יקרא: 'עובד אלוקים'!
ומסתבר, שגם לגבי אברהם אבינו יש הבדל מהותי בין תשעת הנסיונות שעבר עד עכשו לבין הנסיון העשירי שבו הוא עובר רף, שלא היה צריך לעוברו בנסיונות קודמים, זאת ניתן להבין משתי סיבות:
ראשית, כל תשעת הנסיונות התיחסו לאברהם עצמו, אברהם הצטווה ללכת או לבצע דברים, רק נסיון העקידה התיחס לבנו, לזרעו, ובעצם לכל עתידו והמשכיותו של אברהם אבינו ושל עם ישראל כולו, המונח על כף המאזניים. טבעו של כל בן אנוש נורמלי שמגן יותר על צאצאיו, ופחות על עצמו. על אחת כמה וכמה - אברהם, שלפי ההבטחות האלוקיות, נושא על גבו את עתידו של עם ה', שעלול היה לרדת לטמיון בנסיון זה.
שנית, ישנו הבדל יסודי בין נסיון העקידה, לבין הנסיונות האחרים, כל תשעת הנסיונות נעשו כפקודות בלשון ציווי, ולדוגמא: 'לך לך מארצך', ו'נמלתם את בשר ערלתכם', 'גרש האמה הזאת ואת בנה', 'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה', אך בעקידה הציווי לא היה בלשון פקודה.
וכן כותב הר"ן בדרשותיו:
"כי לא היה נמשך לו עונש כלל אם לא עקדו, כי לא ציווהו השם בזה, והוא הבטיחו כי יצחק יקרא לו זרעו... וכאשר נודע שזה המאמר אינו לשון ציווי, אלא בקשה, שהראה לו שייטב בעיניו אם ימחול אברהם על הבטחתו, ויעקוד בנו.
ולו היה אברהם משיבו: הן לי לא נתתה זרע כי אם זה, ואיך אעשה זה, לא היה נחשב לו עוון ולא השיגהו עונש מזה. ואף על פי כן, לגודל אהבתו את ה', מצא לבבו לעקדו כדי שיעשה חפץ ה', וזה עניין העקידה ויסודו".
הניסיון הגדול בעקידת יצחק, היה שלמעשה לא היה מצד ה' ציווי, אלא בקשה בלבד "קח נא".
ואכן, לגבי אברהם שהגיע במו ידיו לאמונה בה', טבעי הוא שימלא פקודות וציווים שניתנים בהתגלות של ה' אליו, אבל משאלות ובקשות, שניתן לחמוק מהן בצדק, זו הבחינה האמיתית לאברהם אבינו, ולמהות הקשר בינו לבין ה'.
בתשעת הנסיונות באה לידי ביטוי יראת ה' של אברהם, וציותו לציווי השם ופקודותיו, אך בניסיון העשירי, העקידה, מתבטאת מדרגה אחרת, גבוהה ביותר של אהבת ה', ורצון לקיים מצוותיו, אף כשאפשר להתחמק מהם.
לכאורה, לפי הדברים דלעיל, היה הפסוק צריך לומר אחר העקידה, שאברהם הוא אוהב אלקים? אמנם הפסוק מתאר את מידת היראה של אברהם: 'עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה'. כלומר, בעקידה נראתה באברהם מידת יראת ה'.
אלא שהגמרא מבארת שכאן מדובר על מדרגה גבוהה יותר מיראת ה' רגילה, הדומה לפחד, כאן זו מדרגה עליונה של יראה, שבאה מתוך אהבה:
"תניא ר' מאיר אומר, נאמר ירא אלקים באיוב ונאמר ירא אלקים באברהם, מה ירא אלקים האמור באברהם מאהבה, אף ירא אלקים באיוב מאהבה, ואברהם גופיה מנא ליה? דכתיב (ישעיהו מא) "זרע אברהם אוהבי"
בנסיון העקידה מעלה אברהם על נס את דברי ירמיה (ז) "כי אם את הדבר הזה ציותי אותם לאמר: שמעו בקולי" – הערך העליון ביותר, האידיאל הגבוה הוא - "שמעו בקולי", לשמוע בקול ה', שבניסיון העקידה מקבל מימד מיוחד של אהבת ה', ועשיית חפצו גם כשאין חובה לעשות כן.
ולכן מובן מדוע רק "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", ולא בתשעת הנסיונות הקודמים.
רק אחרי נסיון זה יכולה לבוא ההכרה המיוחדת של בחירת אברהם (נחמיה ט) "אתה הוא ה' האלקים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים... ומצאת את לבבו נאמן לפניך", ואולי זו גם כוונת מיכה (ז) באומרו 'תתן אמת ליעקב - חסד לאברהם' – ההתחסדות של אברהם עם הבורא, לעשות רצונו גם כאשר הוא לא דורש זאת במפורש.
בימינו אלה, כשאנחנו צוללים בים של ספיקות ומבוכות נפנה לאבינו אברהם, ונלמד ממנו לתור אחר קול ה', ואחר רצון ה' שמעבר למצוות – לצווים, להיות עובדי ה' אמיתיים.
בפרשתנו פרשת חיי שרה מתוארת בפרוטרוט פרשת בחירת האשה ליצחק, ושליחת אליעזר לחרן לשם כך. בתהליך בחירת בת הזוג ליצחק, אליעזר בודק בעיקר את מידותיה של הנערה המיועדת, ובוחן האם תשקה אותו ואת גמליו מים. אלא שהוא כלל לא בודק האם המיועדת רכשה יראת שמים, או לא, ולכאורה, מה יועילו מידות טובות ללא יראת השם? הרי היא בת בתואל ואחות לבן, ואולי היא עובדת עבודה זרה כמותם. כך בוחרים אשה ליצחק אבינו? בלי לבדוק את מידת האמונה של הכלה המיועדת?
מכאן ניתן ללמוד דבר חשוב: שלמרות שעיקר עבודתנו היא על יראת ה', כפי שאצל אברהם לאחר נסיונו הגדול אמר לו הקב"ה 'עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה'! אולם, עדינות נפש ומידות טובות מהוות לבנים חשובות בבנייה זו, ומאידך שחיתות המידות גורמות לאדם שכל יגיעתו ביראת השם תהיה לריק ולשוא.
וכך כותב ר' חיים ויטאל ב'שערי קדושה (ב, ב)
"והנה ענין המידות הרעות קשים מן העבירות עצמן מאוד… ולכן כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, וכן מי שיש בו גסות רוח ככופר בעיקר וראוי לגדעו כאשרה והבן זה מאוד, כי להיותם עיקרים ויסודות לא נמנו בכלל תרי"ג מצוות התלויות בנפש השכלית. ונמצא, כי יותר צריך ליזהר ממידות הרעות יותר מן קיום מצוות עשה ולא תעשה, כי הענווה והשפלות מביאין לידי רוח הקדש, ושורה עליו...' ובהמשך מצוין שם, כי מי שהוא בעל מידות רעות קשה לו לקיים המצוות ואפילו יקיימם יעשה אותם שלא לשמה, כיון שהוא מקולקל במידותיו.
ענין זה משתקף יפה ביחס בתורה לעמים שונים: על עמלק נאמר תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים, וכן "מלחמה לה' בעמלק", יחס חמור ביותר, אולם, למרות יחס זה אם יבוא עמלקי להתגייר, מקבלים אותו, והוא מותר להתחתן עם בת ישראל ככל הגרים. ברם, על עמוני ומואבי יש הסתייגות, גם אחרי הגיור, לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' עד עולם?!
ולכאורה, לפי ההגיון היחס היה צריך להיות הפוך, שהרי מה פשעם של עמון ומואב? – "על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים" בסך הכל לא נתנו לנו אוכל, ואילו עמלק היא אומה שמסמלת את הרוע והכפירה בה'.
אולם הסוד מתגלה על ידי הכתוב שמייחס לעמלק את התכונה: "ולא ירא אלקים" – כלומר, כל אשר עשה עמלק עשה מתוך חוסר יראת השם. ולכן כאשר אדם מאומת עמלק פורש מדרכם, ומגלה כנות בקבלת עול מלכות שמים, דינו ככל הגרים, אבל עמוני ומואבי שמידותיהם היו מושחתות, גם כאשר אחד מהם מתגייר אינו יכול להכנס לקהל ישראל ככל הגרים.
עניין נוסף לגבי כפיות הטובה של מואב מובא במדרש רבה: "וגם ללוט ההולך את אברם וגו' ד' דברים טובים היו ללוט בעבור אברם: א) וילך אברם כאשר דבר אליו ה', וילך אִתו לוט. (יב, ד) ב) וגם ללוט ההולך את אברם, היה צאן ובקר ואהלים (יג, ה) ג) וישב את כל הרכוש וגם את לוט. (יד, טז) ד) ויהי בשחת אלהים את ערי הככר, ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפיכה (יט, כט). וכנגדו היו בניו צריכים לפרוע לנו טובות, לא דיין שלא פרעו לנו טובות אלא רעות. הדא הוא דכתיב: (במדבר כב) "וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור... ועתה לכה נא ארה לי את העם". בלק מלך מואב, מצאצאיו של לוט, לא רק שאינו גומל טובה לעם ישראל, צאצאי אברהם, אלא שוכר את בלעם כדי לקלל את עם ישראל. ומידות רעות אלה עברו בירושה לכל בני עמון ומואב, ולכן מובן הריחוק שהתורה מצווה אותנו להתרחק מבני עמון, בגלל מידותיהם הרעות.
תיקון המידות משרשן, מסובך ביותר, כפי שמצינו בגמרא בבבא בתרא "אמר רבא ביקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין, אמר לפניו: רבונו של עולם, בראת שור- פרסותיו סדוקות, בראת חמור - פרסותיו קלוטות, בראת גן עדן - בראת גיהנם, בראת צדיקים - בראת רשעים, מי מעכב על ידך"?
והסביר שם רש"י את הגמרא שאיוב רצה לפטור את העולם מהדין מהסיבה "שאנוסין הן על ידי הקב"ה שברא יצר הרע...". ולכאורה מהי ההשוואה של איוב בין בעלי חיים לבין האדם, הרי בעלי החיים אינם יכולים לשנות את טבעם, ואילו לאדם יש שכל לשנות טבעו ומידותיו?
אלא שגם השכל לא מועיל לעקור מידות רעות משורשן, אלא שהשכל רק מעכב מידה רעה מלפרוץ ולהתגלות באופן חיצוני, ומכאן מגיעה ההשוואה של איוב בין אנשים לבעלי החיים, שהרי מי שנברא עם מידה רעה, אינו יכול לעוקרה מהשורש, ובכך הוא דומה לבהמה.
אמנם, באותה גמרא מופיעה גם התרופה ליצר הרע: "בראתי לו תורה תבלין", כלומר, לימוד התורה יכול להציל מנטייה אחרי המידות הרעות.
הרב ישראל סלנטר טוען שגם בלימוד התורה ישנם שתי פעולות, האחת: שבכל לימוד שהוא, גם ללא קשר למידות, גם בלימוד עיוני: שנים אוחזין, שור שנגח וכיוצא בהם יש בו תרופה כדי להתמודד עם מידות רעות, אבל למעלה מדרך הטבע, באופן סגולי. והשנייה: לימוד תורה בנושאים ישירים העוסקים בגנות הכעס וכיו"ב – יש בו תבלין טבעי שאיתו ניתן להתמודד עם המידות הרעות.
בכל בית יהודי שבו יש שני ילדים לפחות. אחת הבעיות העיקריות והשגרתיות שעומדת בפני ההורים היא: 'אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד', המלחמות הקרות והחמות בין הילדים. ולכל הורה נדמה כי רק אצלו כך, ואצלו התופעה היא הגרועה ביותר.
והנה, בספר בראשית העוסק בראשית הבריאה, התורה מכניסה למודעותנו לפחות ארבעה בתים עם קונפליקטים שונים ומשונים: קין והבל, ישמעאל ויצחק, יעקב ועשו, יוסף ואחיו.
אך, למרות זאת, אין ספק, שבפרשתנו מוצג השוני הגדול ביותר בין שני ילדים. והוא מתבטא בצער גידול בנים שמתחיל כבר מן ההריון.
וכך מובא במדרש רבה:
"בשעה שהיתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות, יעקב מפרכס לצאת. ובשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים, עשו רץ ומפרכס לצאת" וכמו כן מיד בלידתם כבר ניכרו ההבדלים ביניהם, אפילו במראה גופם, עשו יוצא אדמוני, כולו כאדרת שער, לעומת יעקב.
וכדאי לציין כאן שני דרכים בטיפול בבעייה זו בין אחים:
פרט למקרה החריג של קין והבל, הפתרון המתגבש הוא 'הפרדת כוחות', כאשר הילדים יחד, אין פתרון לבעיה. ומעודד להיווכח כי בכל המקרים כאשר הילדים מתבגרים, הקונפליקטים כמו נעלמים, כל אחד מוותר ואז בעצם נחשפת האמת, כי ילדים קטנים נתונים יותר לקנאה, ופחות לפשרות – וכאשר מתבגרים בדרך כלל נחשף המצב האמיתי והאובייקטיבי יותר, ואז היחסים מסתדרים.
המקרה היחיד בו נעשה נסיון לחנך – לטפל במצב, הוא המקרה שבפרשתנו, נראה שיצחק ורבקה מנסים לחנך את עשו. בחינוך, תמיד קשה לשפוט לפי התוצאות, כיון שאין קבוצת ביקורת של ילדים באותו מצב התחלתי, ותמיד ניתן לומר, שאי אפשר לדעת מה היה אלמלא החינוך, אולי היה גרוע יותר. במקרה שלנו אין ניסיון להפרדה בין יעקב לעשו, אלא רק כשקיימת סכנה מוחשית - עשו זומם לרצוח את יעקב.
שני עקרונות מעניינים בחינוך, עולים מסיפור זה:
א. חנוך לנער על פי דרכו - אחת השגיאות השכיחות בחינוך היא הנסיון לכוון ילד לכיוון שאינו מתאים לו, רק משום שלהורים נראה כך, ואילו כאן יצחק מנסה לעודד את עשו בדרך הציד, לבקש ממנו שיביא לו ציד, ואוהב את עשו בדרכו, וזאת על אף שכנראה היה מעדיף שיהיה כיעקב "איש תם ישב אהלים".
ב. הפרדה בין ההורים בטיפול: גם להורים מוצע כאן לא להתיימר להתאים לכל תפקיד שהוא, ואנחנו מוצאים כאן את הפרדת התפקידים בקיצוניות ובהתמדה: יצחק מתמחה בעשו, תוך טיפול חמים וקרוב ולא מרחיק. ורבקה מתמחה בחינוך יעקב.
מכאן אנו באים להשוות את התמודדויות העבר עם בעיות דורנו -
בעבר – היחסים בין ההורים לילדים היו טובים; נראה מהפסוקים בבירור שאפילו עשו או ישמעאל, כיבדו את הוריהם. עשו מפקיד את בגדיו היקרים אצל אמו, וכן בכמה מקומות נראה יחס הכבוד שישמעאל רוחש לאביו, אברהם אבינו.
בדור הקודם ראינו את המרידות והניתוק, את הבעיטה הגדולה של דור החלוצים בדור הוריהם, וכל זה גרר בעקבותיו מתירנות, כאשר נפרצו המסגרות המשפחתיות, ולא היוו עוד מודל לחיקוי. לעומת זאת, כיום אנו רואים פחות מתח בין ההורים לילדים, אך במקום זה צצה לה ליברליות של ההורים כלפי הילדים, ההורים לא מתערבים, ונותנים לילדים לעשות מה שהם חושבים, אין קונפליקטים גלויים בין הילדים להוריהם, וההתנפצות אם תקרה, תקרה רק כשיקרה משהו גדול, שעובר את גבולות הליברליות מצד ההורים, בעצם נקיטה בגישה של: 'ולא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית' ובכך לא מאפשרים לנוער ליהנות מנסיון החיים של ההורים והמורים. זאת לעומת המעורבות הרבה של ההורים בחיי ילדיהם בימי קדם, עד, אפילו, לבחירת בת הזוג - "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו... ולקחת אשה לבני ליצחק", 'קום לך פדנה ארם… וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך'.
בסיפור פגישתם של יעקב ועשו ניתן להבחין במספר פרטים שמשמעותם אינה ברורה:
יעקב שולח מלאכים, שליחים לאחיו, שימסרו לו את דבר יעקב: "כה אמר עבדך יעקב: עם לבן גרתי". וחז"ל מפרשים שבדיבור זה רמוזה האמירה שלמרות שחי יחד עם לבן בכל זאת "תרי"ג מצוות שמרתי" לשם מה זקוק עשו למידע זה?
חז"ל מפרשים את דברי יעקב בהמשך דבריו: "ויהי לי שור וחמור, צאן, ועבד ושפחה": "שור - זה יוסף, שנאמר 'בכור שורו הדר לו', חמור - זה יששכר, דכתיב 'יששכר חמור גרם', ובן בנו של יוסף עומד לכלות את עמלק... צאן - אלו ישראל שנאמר 'ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם', ועבד - זה דוד שנאמר 'אני עבדך בן אמתך', ושפחה - זו אביגיל שנאמר 'הנה אמתך לשפחה'" גם כאן חז"ל מתארים כוונה שמסתתרת מאחורי דבריו של יעקב, ולא מובן מדוע יעקב מעניין את עשו בכך שיוסף דומה לשור, או שיששכר דומה לחמור, ולשם מה הוא מספר לו את כל זה?
בנוסף לכך, בהמשך הפרשה אנו רואים את מאבקו של יעקב עם המלאך, כשבסיומו של המאבק, יעקב שואל אותו, מה שמך, אך המלאך אינו מסכים לומר את שמו. מהי המשמעות של המעשה הזה?
הגמרא מביאה שתי דעות מהי צורת ההופעה של המלאך בזמן המאבק בינו לבין יעקב:
"ר' שמואל בר נחמני אמר: כעובד כוכבים נדמה לו,
משמיה דרבא בר עולא אמר: כתלמיד חכם נדמה לו".
נראה, שגמרא זו מאירה ומעוררת כיוון חשוב בפרשיה זו: המאבק בין יעקב לעשו, הוא מאבק, שבו טמונים המאבקים הקשים ביותר בחייו של כל יהודי, ובתולדות עם ישראל בכלל. המאבק והמלחמה כנגד הגוי העומד עלינו מחד, ומאידך גיסא, כנגד היהודי המופיע באיצטלא של תלמיד חכם, ומנסה להסיתנו.
רעיון זה גם מקופל בתפלתו של יעקב: "הצילני נא מיד אחי, מיד עשו", תפילה על הצלה לא רק מידיו של אדם שנראה כ'עשו', אלא גם מידיו של "אחי", של אדם המחופש לתלמיד חכם.
בראי היסטורי, אלו הן הבעיות הקשות ביותר, מצד הגוי - האנטישמיות והשנאה החולנית של יהודים, ומצד אחינו בני ישראל שדוגלים בסיסמאות המופיעות ביחזקאל: "נהיה כגויים, כמשפחות הארצות". שבזמן יחזקאל לבשה אמנם, צורה של עבודת אלילים, אך בכל דור ודור הדעות פושטות צורה ולובשות צורה, בהתאמה לרוחות שנושבות באותו הדור, ותמיד בסיסמא של 'נהיה כגויים'.
יעקב אבינו כשהוא מודע למאבקים קשים אלו, שנלחמו בנו בכל דור, ואכלו נתחים עצומים מאתנו, מבקש למצוא מתכון להצלה, ולהתמודד עם התופעה, ולכן שואל את המלאך "הגידה נא מה שמך".
תשובת המלאך היא: "למה זה תשאל לשמי". ולכאורה אמירתו זו של המלאך כלל אינה תשובה? אמנם רש"י מסביר לנו שהתשובה היא: "אין לנו שם קבוע, משתנין שמותינו", כלומר: במאבקים אלו עִם עַם ישראל, אין לנו הופעה קבועה, האנטישמיות והשנאה כנגד עם ישראל, פורחות בין כשאנו שונים ומיוחדים, ובין כשאנו שווים לגויים. מאידך, לעיתים גם ה'תלמיד חכם' בא אלינו בתווים חדשנים מודרנים, יעקב אבינו מסיק מכאן שאין פתרון קבוע, או קל כנגד האויבים המתמידים, שהרי המתווה משתנה תמיד כפונקציה של מה שהיהודי יעשה.
על רקע זה, מתבהרת התייחסותו של יעקב לסכנת ההתקרבות של מחנה עשו. בשעה שכזו עולים במטכ"ל של יעקב אבינו מספר פירושים אפשריים להערכותו של עשו (מטוב ועד רע), אשר על כן, מכין עצמו יעקב לכל: לדורון, לתפילה ולמלחמה.
ברם, כמו שהגמרא כותבת: גם 'טובתם של רשעים, רעה היא אצל הצדיקים", יעקב אבינו נכנס לנעליו של עשו, ולמהלך מחשבותיו. ונראה לו שעשו עשוי לסבור שהוא, לאחר עשרים שנות שהות במחיצת הדוד, גדול הרמאים שבכל דור, ודאי אינו עוד "איש תם יושב אהלים", ובודאי נעשה גם הוא לעשו השני, ועל כן ציפה לנסיון של 'חיבוק דב' מצדו, לרצון עשו להקים עמו גוש מאוחד. לפיכך מובנת אריכות דבריו של יעקב ותכנם, עם שליחת הדורון הוא מבהיר: "עם לבן גרתי", כשמתחת לפני הדברים מסתתרת האמירה: דע לך אחי עשו, אמנם 'עם לבן גרתי' אך 'ותרי"ג מצוות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים', בקיצור - נשארתי אותו יעקב.
וכפי שראינו קודם, חז"ל במדרש מזהים את השור והחמור שמוזכרים בדברי יעקב, עם בניו, יוסף ויששכר, אך צצה השאלה מדוע דווקא את בניו אלו יעקב מזכיר?
אלא, שעשו מבין שיעקב לא הושפע מלבן, אולם שהוא חושב שאולי בניו – הדור הצעיר – ודאי 'התקלקל' – מתוך הפיתויים שהיו לו אצל לבן, לכן מזכיר יעקב אבינו את הבולטים בבניו; יוסף הצדיק, שלמרות כל התלאות, שעבר גם בהמשך הדרך, כמו יעקב בבית לבן התעלה ועמד בצדקותו, יששכר שנאמר עליו 'חמור גרם', ובתרגום יונתן מסביר: 'חמיר באורייתא' – שר התורה, וכן צאן – כלל ישראל – כלל צאצאיו – שנמשלו לצאן, מבטא את מעלת עם ישראל, בכך שהם הולכים כצאן, אחר רועי התורה, וכמו שמבוטא בתהילים: 'נָחִיתָ כצאן עמך ביד משה ואהרן'.
ובכך מספר יעקב אבינו לעשו את המתכון להמשכיות של העם היהודי, בלתי מסויגת ובלתי מתפשרת: יוסף – עקשות ועקביות, יששכר – עסוק בתורה, צאן – ציות בלתי מעורער לרועי ישראל. ואומר: דע לך, עשו, לא רק שאיני כמוך, אלא אפילו זרעי וזרע זרעי נאמנים לדרכי, ואף ביתר תוקף.
דברים דומים, עולים גם מהגמרא בבבא קמא אשר מזהה את שני שבטים אלו: יששכר ויוסף, כשבטים מרכזיים, שמבטאים את שכרו של העוסק בתורה: "מאי דכתיב: 'אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור'? כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים, זוכה לנחלת שני שבטים: אויבים נופלים לפניו כיוסף... וזוכה לבינה כיששכר".
אולם, יתכן שפני עשו למלחמה, להלחם כדי להעביר את יעקב על דתו, ולכן על יעקב להערך בכל הכחות ובכל החזיתות, אך בלא תפילה לא ניתן במקרה זה לנצח, שכן לגבי המלחמה כנגד היצר, הגמרא בסוכה מבארת: "אמר ריש לקיש יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו... ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו", ולכן מתפלל יעקב אבינו על סיעתא דשמיא, במלחמתו הדתית שכנגד רוחו של עשו. ומשום שמאבקים אלה בנפשנו הם – גופנית ורוחנית, לכן גם צריך להערך למלחמה תוך הכרה שחובה לנצח.
בתחילת פרשתנו מסופר על הסכסוך שבין יוסף לאחיו, סכסוך שמגיע עד למכירתו של יוסף ולירידתו למצרים, על פרשיה זו צריך לשאול מספר שאלות:
1. איך יוסף הצדיק מסוגל לספר דיבה על אחיו, והרי לדבר לשון הרע זהו עוון חמור?
2.ר' עובדיה ספורנו מתאר את אחי יוסף שהם "כלם צדיקים גמורים, עד שהיו שמותם לפני ה' לזכרון" ומיד הוא שואל בהמשך דבריו: "איך נועדו לב יחדו להרוג את אחיהם".
3.בחומש בראשית אנו רואים חטאים רבים, כשעל רובם, אנו רואים גם שהחוטא נענש: אדם, חוה והנחש, קין, דור המבול, ועוד דוגמאות רבות. אך כאן אין כל אזכור של עונש לאחים על חטאים אלו.לפיכך, נראה לומר כי אין לנו ענין כאן בחטאים שחטאו יוסף ואחיו, אלא בסדרה של טעויות, ובשרשרת של כוונות בלתי מובנות של כל צד כלפי הצד שכנגדו.
ונפרט:
יוסף כשרואה אצל אחיו התנהגות שלדעתו אינה הולמת, מבין שעליו מוטלת חובה מוסרית להוכיחם, שהרי התורה עצמה מצווה: "הוכח תוכיח את עמיתך" ודווקא מתוך אהבתו לאחיו, רואה צורך להראות להם את הדרך הישרה, וכפי שמובא במשלי: "את אשר יאהב ה' יוכיח" וגם במשנה מזוהה התוכחה דווקא עם חברות טובה: "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם... רבי יהושע אומר חבר טוב" ומסביר הברטנורא שהכוונה: "שמוכיחו כשעושה דבר שאינו הגון", כלומר, יוסף רואה את מעשיו כחלק מחברותו לאחיו.
אמנם, עקב גילו הצעיר של יוסף, התוצאה שיצאה ממעשיו היא הוצאת דיבה, לא במובן של הפצת הדיבה בשוק לאנשים, אלא אך ורק סיפור לאבא: "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם", וכל זאת מתוך רצון טוב כלפי האחים.
גם העובדה שיוסף סיפר את חלומותיו לאחיו, אף שמן הסתם ידע שאחיו ישנאוהו, אינה מגלה על שנאה או שחצנות כלפי האחים, אלא תחושת שליחות שהרגיש יוסף, כיון שידע שחלום הוא אחד מדרכי ההתגלות של הקב"ה לנביאיו, ומתוך הבנתו כי אלו דברי נבואה, שצריך לפעול לפיהם, הולך לספר לאחיו, ואינו פוחד גם לספר להם שוב ושוב.
לעומת זאת אצל האחים נבנה פסיפס על פי פרשנותם למעשיו של יוסף, שהצטרף לתמונה ברורה יותר ויותר, שהרי את כוונות יוסף לא ידעו, והתמונה שהתקבלה אצלם היא שיוסף מתנכל להם, כדי לזכות במנהיגות לאחר מות אביהם.
יתר על כן, לפי השקפת האחים, יוסף החל בסיפורי דיבה על עברות חמורות ביותר, והמשיך בסיפור חלומות שלדעתם משקפים את הרהוריו, שהרי גם אם באמת חלם חלומות אלו, מכל מקום אדם חולם בלילה על פי הרהוריו ביום, תובנה זו הכריעתם סופית, ולכן האחים מחליטים שיש ליוסף דין של רודף.
ומובן שלפי פסיקתם, היו רשאים גם לשנוא את יוסף, כמו שהפסוק אומר: "ויוסיפו עוד שנוא אותו", שהרי גם לפי ההלכה מותר לשנוא במקרה כזה. הגמרא שואלת על מה נאמר בתורה שאדם שרואה חמור שונאו צריך לעזור לו, איך מותר לשנוא אדם מישראל? ומתרצת: "דחזיא ביה מידי דבר ערוה, ר' נחמן בר יצחק אמר: מצוה לשנאתו. שנאמר: יראת ה' שונאי רע", וכך נפסק בשולחן ערוך: "ראהו לבדו שעבר עברה, והתרה בו, ולא חזר, מצוה לשנאתו עד שיעשה תשובה, וישוב מרשעתו".
ואשר על כן מובן שיוסף ואחיו לא היו חוטאים, ומובן גם מדוע ה' לא מעניש את האחים, כיון ש"האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב", וה' ידע מהי מחשבתם של יוסף והאחים, ומצד שני, אדם אפילו אם הוא גדול כשבטי ה', שחקוקים שמותם על החושן, לא יכול לראות את הכוונות האמתיות של העומד מולו.
ובזה באה התורה ללמדנו כללים גדולים וחשובים שבין אדם לחבירו, שהיות ואין אנו מסוגלים לדעת כוונות הזולת, ובודאי לא לפרשן כראוי, עלינו לנהוג לפי דברי יהושע בן פרחיה באבות "הוי דן את כל האדם לכף זכות".
אין ספק שחלק ניכר של הקונפליקטים הגדולים באנושות, החל ברובד המשפחתי, וכלה באומות גדולות, אירעו עקב טעויות בהבנת הכוונות של הצד שכנגד. לו התיישבו כל בני יעקב אבינו והיו מלבנים את כוונותיהם, היתה הטרגדיה בת עשרים ושתים השנים נמנעת, וזהו לקח גדול עבורנו.
השבת אנו מתוודעים לפגישת יוסף עם אחיו, עשרים ושתיים שנים אחרי שמכרוהו לעבד למצרים.
מילותיו הראשונות של יוסף לאחים, אחרי החשיפה שהוא אחיהם: "אני יוסף, העוד אבי חי" והגמרא אומרת שבדבריו אליו טמונה תוכחה גדולה, שבגללה האחים נבהלו מאוד, האם אבי עוד חי אחרי כל מה שעשיתם לו?
לאחר תוכחה כזו היה מקום לצפות לחיסול חשבונות מצידו של יוסף, אלא שיוסף פותח במונולוג ארוך שבו הוא נותן נאום אמוני המסביר מדוע האחים גרמו גם טובה, ולכן אינו שונא אותם: "ועתה אל תעצבו כי לא אתם שלחתם אותי... כי האלקים", תוך כדי התעלות נשגבה מעל הקטנות וראיה מפוכחת של הנהגת ה' בעולם.
על זה קשה, אם אכן ראה יוסף את הכל כיד ה', מדוע הוכיח את אחיו בצורה כה קשה: "העוד אבי חי"?
אלא ניתן ללמוד מכאן הבנה בהתייחסות שצריך אדם להתייחס לאירועים שכאלה; לגבי מה שעוללו לאדם עצמו, במישור הפרטי, צריך לגלות סלחנות, ולהבין שלא האדם שמולנו ביצע זאת כי אם הקב"ה, ולגביו שופט כל הארץ יעשה משפט. אולם לגבי מה שעולל אדם לאביו, וכן לכל אדם אחר – כאן על האדם להוכיח את חבירו, ואסור לו לפוטרו בסלחנות .
מערכת אידיאלית, שבה לכולם יהיה טוב, והכל יוכלו להגיע להגשמה עצמית, הן בחומר וסיום ספר בראשית – חותמת לספר החסד
ספר בראשית מסתיים בשני נושאים: נושא אחד הוא פחד אחי יוסף מיוסף עם מות אביהם, ותשובת יוסף אליהם, שאינם צריכים לפחד, כי הוא ימשיך לכלכל אותם. והנושא האחרון הוא מות יוסף והשבועה שהוא משביע את אחיו ובניהם - "והעליתם את עצמותי מזה אתכם" שיקברוהו בארץ ישראל, עם עלייתם אליה.
שאלה גדולה שעולה, היא מדוע התורה מביאה כאן את הסיפור על מות יוסף, כאשר אם נתבונן בתחילת ספר שמות, התורה חוזרת ואומרת שיוסף מת, ורק אינה מזכירה את השבועה שהשביע?
אין זאת אלא שסיום זה לחומש בראשית אמור לטמון בחובו משמעות עמוקה, לגבי כל הספר, שאחריה ננסה לתור בדברינו.
הגמרא במסכת סנהדרין מספרת: "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שבקש הקב"ה לבראות את האדם, ברא כת אחת של מלאכי השרת.
אמר להם: רצונכם, נעשה אדם בצלמנו? אמרו לפניו: מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. הושיט אצבעו קטנה ביניהם ושרפם, וכן כת שניה.
כת שלישית אמרו לפניו: רבש"ע, ראשונים שאמרו לפניך מה הועילו? כל העולם כלו שלך הוא, כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך עשה!
כיוון שהגיע לאנשי דור המבול ואנשי דור הפלגה שמעשיהן מקולקלין, אמרו לפניו: רבש"ע לא יפה אמרו ראשונים לפניך?! אמר להן: ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול"
ולכאורה קשה על סיפור זה: א. לשם מה היה צריך לבראם ולשאול אותם, אם כאשר תשובתם לא מצאה חן בעיניו - שרפם? ב. מהו המסר של סיפור זה? ג. מה משמעות תשובת הקב"ה לכת השלישית?
המהרש"א במקום מבאר את משמעות הסיפור על ידי הקבלתו למדרש בבראשית רבה:
"בשעה שברא הקב"ה את האדם, נעשו המלאכים כיתות כיתות:
חסד אומר: יברא שעושה גמילות חסדים, ואמת אומר: אל יברא שכלו שקר,
צדק אומר: יברא שעושה צדקות, שלום אומר: אל יברא שכלו קטטה"
המהרש"א במקום מזהה את כיתות המלאכים של האמת והשלום, עם ב' הכיתות הראשונות, שייעצו לקב"ה לא לברוא את העולם, והכת השלישית שיעצה לקב"ה לברוא את העולם היא כת הצדק והחסד שמופיעה במדרש רבה.
ואכן, על מידות אלו של צדק וחסד מושתת העולם, הן על חסדו של הקב"ה, כפי שאנו אומרים בתפילה "גומל חסדים טובים" וכן: "מכלכל חיים בחסד". והן על גמילות חסדים שבין אדם לרעהו, שאליה ניתן להגיע רק על ידי אהבת ישראל אמיתית.
ולפי זה מבאר המהרש"א גם את תשובת ה' לכת השלישית, על פי המדרש שמדמה את הקב"ה בזמן מתן תורה לאיש שיבה, וזו הכוונה בתשובה "ועד שיבה אני הוא". כלומר, אמר ה' למלאכים כי אם יביטו על זמן מתן תורה, זמן שבו הגיעו בני ישראל למצב אידיאלי במידת החסד, וכפי שחז"ל דורשים על הפסוק: "ויחן שם ישראל נגד ההר", שכל עם ישראל היו: "כאיש אחד בלב אחד", אז יבינו מדוע צריך לברוא את העולם, ולמעשה, רק כאשר הגיעו עם ישראל למידת החסד ברמתה הזו, יכולה היתה התורה להנתן.
אלו הם גם דברי הגמרא בסוטה "דרש ר' שמלאי: תורה - תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב: ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. וסופה גמילות חסדים, דכתיב: ויקבר אותו בגיא".
על פי זה מתבהרת לנו משמעות סיומו של ספר בראשית, בדמותו של יוסף, שהוא כולו אצילות של חסד, והוא המקפל ומגלם באישיותו בצורה הבולטת ביותר את הטבע שטבע בעם ישראל אבי סבו – אברהם אבינו. ושני האירועים האחרונים שבספר, שהם מעשי שיא של חסד, מהווים חותמת לספר בראשית - ספר החסד.
האירוע הראשון, יחסו הטוב של יוסף כלפי האחים, למרות כל אשר עוללו לו, יותר מכך יוסף מסכים לכלכל אותם: "ועתה אל תיראו, אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, וינחם אותם וידבר על לבם", ובכך מראה אצילות של חסד.
האירוע השני, הוא הציווי של יוסף לבני ישראל, והשבעתם על ידו – והעליתם את עצמותי מזה, זוהי למעשה השבעה על הורשת תכונת החסד לבני ישראל, וכפי שעולה מהמדרש בתחילת פרשת בשלח: "אמר הקב"ה למשה: עליך נתקיים חכם לב יקח מצות. יוסף היה חייב לאביו לקברו מפני שהוא בנו, ואתה לא בנו ולא בן בנו, ולא היית חייב לעסוק בו, וקברת אותו. וכן אני שאיני חייב לבריה, אני מטפל בך ואקברך. שנאמר: ויקבור אותו בגי". הבאת עצמותיו של יוסף היא ההמשך בשלשלת החסד של האבות, ושל חומש בראשית. וזה גם מסביר לנו מדוע התורה מדגישה סיפור "שולי" זה בתוך סיפור יציאת מצרים, ומחשיבה אותו.
על רקע זה ניתן גם להבין את הסיפור שהגמרא מספרת:
"וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו: אחד של מת (יוסף), ואחד של שכינה מהלכין זה עם זה. והיו עוברים ושבין אומרים: מה טיבן של שני ארונות הללו? אמרו אחד של מת ואחד של שכינה! וכי מה דרכו של מת להלך עם שכינה? אמרו: קיים זה כל מה שכתוב בזה". האם בגלל סיבה זו צריך לשים ארון מתים ליד ארון ברית ה'?
דומני, שכוונת הגמרא היתה לומר שבארונו של יוסף טמון הסוד של גמילות חסדים, לא פחות מאשר בעצם דמותו. ולכן על שני ארונות אלו מתחנך עם ישראל: ארון התורה וארון החסד, ולכן במדבר, מקום צמיחתו של עם ישראל, היה חיוני ששני הארונות יהיו לנגדם – חסד ותורה.
ועל דברים אלו העולם עומד, וכדברי שמעון הצדיק: "על שלשה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים".
אין ספק שמבט זה על ספר בראשית המעלה את החסד, כסמל לכל היחס שבין אדם לחברו כערך עליון, מהווה מפתח חשוב להשתלבות ולהצלחה בתורה – בלימודה בכלל, ובבניית האישיות בפרט. אין ספק שאדם הרואה לנגד עיניו בראש ובראשונה את החסד, את הכמיהה לסייע לזולת, במצוקתו, בלימודיו ובסתם יום של חול, יכול ליצור הן ברוח.