(יא, יג – כא) "והיה אם שמע תשמעו... השמרו לכם פן יפתה לבבכם.."
בפסוקים אלו הנאמרים בכל יום בקריאת שמע, ישנו מעבר חד שמעורר אותנו לשאלה.
התורה מתחילה ומפרטת את השכר שיגיע לנו אם נשמע למצוות ה': "ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש" וכו'. לאחר מכן התורה עוברת מיד לאזהרה: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם, וסרתם ועבדתם אלהים אחרים".
נשאלת השאלה, מדוע התורה כותבת לנו את הדברים בצורה זו, לכאורה אם אנו היינו מנסחים את הדברים היה קל יותר לנסח זאת "והיה אם שמע תשמעו... והיה אם לא תשמעו", מדוע השלילה מגיעה כאזהרה, ולא כמשהו שאולי יקרה, כמו שמופיע החיוב?
תשובה על שאלה זו נוכל לומר לפי רש"י שמבאר שהאזהרה על עבודה זרה מגיעה דווקא מתוך הטובה שמגיעה כשכר על שמירת המצוות, ו"אין אדם מורד בקב"ה אלא מתוך שביעה", משום שכשאדם מקבל שגשוג כלכלי, הוא עלול להתגלגל לידי מרידה בה', כיון שאינו רואה שהוא זקוק לה', ולכן באה אזהרת התורה "השמרו לכם" בצורה שכזו.
אבל עדיין קשה, כי אזהרת התורה נראית בלתי פורפורציונלית, אדם שיש לו שגשוג כלכלי מתוך כך יגיע לע"ז? איך ייתכן, הרי לפני רגע, השגשוג הזה היה בגלל שמיעת מצוות ה'?
רש"י מפרש שהתשובה טמונה במילה "וסרתם", כשכוונת התורה לומר במילה זו שאדם סר מן התורה "וכיון שאדם פורש מן התורה הולך ומדבק בעבודת כוכבים, וכן דוד אומר: כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר: לך עבוד אלהים אחרים, ומי אמר לו כך? אלא כיון שאני מגורש מלעסוק בתורה, הריני קרוב לעבוד עבודת כוכבים".
נשאלת השאלה: האם תהליך שכזה הכרחי ומחוייב? האם אדם שעוזב את התורה בהכרח יעבוד עבודת זרה? והרי בעינינו רואים אנו שניתן להיות גם חילוני רגיל, ולא להכשל בעוון עבודה זרה?
אמנם, צריך לומר שאדם תמיד זקוק לאלוה, וזהו צורך פנימי שה' טבע בנו, אפילו אדם שמצהיר על עצמו שהוא אתאיסט הוא בעצם ממציא לעצמו אליל, אדם שבראש סולם הערכים שלו לא עומדת עבודת ה', צריך לצרוך תחליפים אחרים, על תחליפים אלו התורה ממשיכה באזהרתה: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם, וסרתם ועבדתם אלהים אחרים", רש"י מסביר מה משמעותו העמוקה של הביטוי "אחרים[1]": "שהם אחרים לעובדיהם, צועק אליו ואינו עונהו".
ביאורו העמוק של רש"י, הולך גם על כל אדם שהציב לפניו מטרה גשמית - אליל, ובסופו של דבר אין זה מספק אותו, ולכן האמת שהם 'אחרים' לעובדיהם, כלומר, למציבי מטרה גשמית הזו.
רק אדם שבראש סולם הערכים שלו עומד האלוקות, יכול להתקדם בצורה נכונה, מבלי להגיע לעבודת אלהים אחרים – שאחרים לעובדיהם.
הפתרון לבעייה זו מופיע בהמשך דברי התורה: "ושמתם את דברי אלה על לבבכם, ועל נפשכם..." לימוד התורה וקיום המצוות המעשיות, הם הדרך ליצור סולם ערכים נכון.
[1] כי וודאי שאין זו מילת יחס כלפי אלהות ה', כיון שאלהים אלו אינם נחשבים כלל, לעומת האלוקות, ולא ניתן לייחס זאת במילה אחרים.
הפרשה מתחילה בפסוק: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו... והקללה אם לא תשמעו".
ולכאורה היה צפוי שתאמר התורה: אשר תשמרו, תקיימו וכיו"ב, איך נכנסת כאן המילה תשמעו?
בהפטרת ראה (בשנה רגילה) מופיע הפסוק: "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" (ישעיה נד) בפסוק זה עוסקת הברייתא המוכרת בה מסתיימות מסכתות רבות בש"ס (ברכות נזיר ועוד), והמשולבת אף בתפילה:
"אמר ר' אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר וכל בניך למודי ה'"
ונשאלת השאלה: איך הם מרבים שלום והרי להיפך? בין כל תלמידי החכמים יש רק מחלוקות כל הזמן?
התורה מזהירתנו רבות ובייחוד בספר דברים על שמירת המצוות, ומהו אם כן התוספת והחידוש בפרשת ראה?
ונלענ"ד שהתורה מחדשת לנו בפרשתנו היבט חשוב ומשמעותי ביותר לימינו לענין שמירה וקיום המצוות. שמובא בפסוק שהזכרנו לעיל: "את הברכה אשר תשמעון... והקללה אם לא תשמעו". בעצם ההקשבה לדבר ה', ואפילו לזולת טמונה ברכה, ובעצם אי תשומת לב וחוסר האזנה – טמונה הקללה. חוסר פתיחות לדבר ה' ולזולת גורר אטימות ואוילות, ואיבוד דרך בחיים. וכדברי שלמה המלך ע"ה (משלי יב, טו) "דרך אויל ישר בעיניו ושומע לעצה יחכם".
נראה גם שזה הוא הקשר בין הפרשה להפטרה, ההקשבה שחשובה כל כך בפרשה, מופיעה גם בהפטרה בפסוק "ורב שלום בניך", השלום נוצר מההקשבה של תלמידי החכמים אחד לשני.
וזו גם הכוונה תלמידי חכמים מרבים שלום, דווקא משום שכל אדם מוסיף את החלק שלו, וחולק על השני, מזה נוצר רבגוניות של דעות, וזה שיכולים לשמוע דעה אחרת, זהו השלום, לא מה שכל האנשים חושבים אותו דבר[1].
נראה שהתורה רוצה לומר בפסוק זה שיש רק שתי אלטרנטיבות, והן מצויות בקצוות – ברכה וקללה.
מכיון שאדם לא יכול לדרוך במקום, ולהיות באמצע, החיים מספקים דינמיקה של מעשים, שגורמת לנו לבחור בטוב או ברע.
אולי לכן נאמרו הברכה והקללה בין שני הרים – הר גרזים והר עיבל, לומר לך: או כאן או כאן, ואי אפשר להיות איפשהו באמצע, צריך כל הזמן לקבל החלטות.
[1] עין עוד בדברי הרב קוק המפורסמים בספרו עולת ראי"ה על הפיסקה הזו בתפילה
בפרשתנו[1] אנו קוראים על מצות שילוח הקן:
"כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך... לא תקח האם על הבנים, שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, למען יטב לך והארכת ימים"
עלל מצוה זו נאמר בתורה שכר גדול - אריכות ימים. אמנם, המדרש אינו מסתפק בשכר המפורש בתורה, ולומד שיש עוד שכר, למקיים מצות שילוח הקן, ולעולם כולו בזכותו.
וכך כותב המדרש[2]:
מהו 'שלח תשלח את האם'? אם קיימת מצוה זו, את ממהר לבוא מלך המשיח, שכתוב בו שילוח. מנין? שנאמר[3]: 'משלחי רגל השור והחמור'. דבר אחר אמר ר' תנחומא: אם קיימת המצוה הזאת, אתה ממהר את אליהו הנביא זכור לטוב שיבוא, שכתוב בו שילוח שנאמר[4]: 'הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא', והוא יבא וינחם אתכם. מנין? שנאמר[5] 'והשיב לב אבות על בנים'.
נשאלת השאלה: מדוע על מצוה קלה כל כך, השכר גדול כל-כך, קירוב ביאת אליהו הנביא והמשיח?
ניתן היה לתרץ שאלה זו, על פי הגמרא במסכת חולין[6]:
מה מצוה קלה שהיא כאיסר[7], אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים, קל וחומר למצוות חמורות שבתורה.
מהגמרא מבואר, שהשכר המובטח על שילוח הקן, שאין בו שום הוצאה כספית, הוא קטן לעומת השכר שיקבל אדם על מצווה שיש בה הוצאה כספית, לכן יש עוד מצוות שעליהם מקבלים את השכר שמקבלים במצות שילוח הקן (ואפילו יותר).
אם נחבר גמרא זו למדרש שהבאנו למעלה, על כל המצוות נאמר שמביאות את אליהו הנביא והמשיח, והכוונה במדרש שככל שנקיים יותר מצוות יגיעו אליהו והמשיח יותר מהר.
אמנם, להבנה זו איננו צריכים כל כך את המדרש, כיון שברור שככל שנקיים יותר מצוות, יגיעו אליהו הנביא והמשיח מהר יותר.
אמנם דומה שאם נתבונן על מצוות שילוח הקן, נראה בה עומק חינוכי רב, שיסביר לנו גם קשר מיוחד לקירוב ביאת אליהו והמשיח:
ניתן לבאר שיש לפנינו סיפור של שני דורות: אם ובנים, כששניהם טעונים התייחסות מצידנו.
הבעייה המוצגת, הינה עמוקה ושורשית יותר, בעייה קלאסית בחינוך, שכמעט כל מחנך נתקל בה - פערי הדורות שבין הדור הקודם - האם, לבין הבנים. פער שמבטא את ירידת הדורות, וכן את המאבקים שבין ההורים לילדים. מה שטוב להורים לא בהכרח טוב גם לילדים.
התורה מגלה לנו שהטיפול החינוכי בבעיה זו אינו פשוט, אי אפשר להפעיל את הדמיון ולהמציא דרך טיפול, והתורה כאן מורה לנו ששיטות טיפול זהירות ביותר.
לפעמים אי אפשר לחנך את כל האנשים בבת אחת, והשיטה היא לא לנסות להתחיל לשנות את האיש המבוגר - האם, שכן היא בדרך כלל כבר נמצאת בדרכה, וקשה יותר לטפל בה טיפול חינוכי, לכן - "שלח תשלח את האם", ואין לה כרגע התייחסות מצידנו, לעומת זאת לבנים, שלהם רוח צעירה, יש סיכוי רב בטיפול טוב וזהיר, ולכן "את הבנים תקח לך", אותם תנסה לחנך לפי השיטות החינוכיות הנדרשות, ואחריהם יבואו גם ההורים.
ומכאן מובן גם הקשר לאליהו הנביא ולמשיח, תפקידו של אליהו הנביא מבואר במלאכי (ג): "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם".
אליהו תפקידו להכין את העם לביאת המשיח, ההכנה לביאת אליהו הנביא היא חינוך שלנו את הדור הצעיר וקישורם לאבותינו - אברהם יצחק ויעקב, ולמסורת שעוברת בעם ישראל מהאבות, ולאחר שנפעל את שלנו, אליהו הנביא יבוא וישלים את מלאכתנו, יסיים וישיב לב בנים על אבותם, יקשר גם את האבות עצמם לבנים, וישלים את תהליך הגאולה.
לכן מובן מאוד מדוע אמרו ששילוח הקן מביא את אליהו הנביא והמשיח, שהרי שילוח הקן, במובנו החינוכי מהווה כר לביאת אליהו, ותיקון העולם לקראת ביאת המשיח.
[1] פרק כב פסוק ו
[2]מדרש רבה פרשה ו, אות ז
[3] ישעיה לב
[4] מלאכי ג
[5] שם
[6] דף קמב עמוד א
[7] מטבע קטן, =אין מוציאים על המצווה אלא ממון מועט.