בפרשת במדבר מופיע הציווי לעם ישראל על דגלים לכל שבט[1]:
"וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן חנו לדגליהם וכן נסעו, איש למשפחותיו על בית אבותיו".
על גדולתם של הדגלים ניתן ללמוד מדברי מדרש רבה[2]:
"בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני, ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים... והיו כולם עשוים דגלים דגלים, שנאמר: 'דגול מרבבה'. כיון שראו אותן ישראל, התחילו מתאווים לדגלים, אמרו: הלוואי כך אנו נעשים דגלים כמותן... אמר להם הקב"ה: מה נתאוויתם? לעשות דגלים! חייכם, שאני ממלא משאלותיכם.. מיד הודיע הקב"ה אותם לישראל, ואמר למשה: 'לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו'".
נציין עוד שהמילה 'דגל' כצורתה, הינה מילה ייחודית, ואינה מופיעה כלל בתורה אלא בהקשר זה של דגלי המחנות[3].
לאור עובדה זו והמדרש הנזכר צריך להבין כאן, מהו הצורך בדגלים? מה היינו חסרים בלעדי חתיכות הבד האלו? ומהי חשיבותם שכל כך התאוו להם? ומדוע לא יכלו עם ישראל לעשותם בעצמם בלי ציווי ה'?!
קושיה נוספת עולה ממדרש נוסף[4]: "אמר להם הקב"ה: בעולם הזה נתאוויתם לדגלים, ומלאתי משאלותיכם, ולעתיד לבוא בזכות הדגלים אני גואל אתכם ומדלג על הקץ". ונשאלת השאלה: מה הקשר בין הדגלים לגאולה, ומדוע בזכות דגלים העשויים סך הכל מבד נִגָאל?
חז"ל בהמשך מדרש רבה[5] מאירים עינינו בהבנת העניין, עד שבלעדיהם, כרגיל, לא היו לנו יד ורגל בעניין זה: "חיבה גדולה חיבבן הקב"ה שעשאום דגלים כמלאכי השרת, כדי שיהיו ניכרין... איֻמה כנדגלות - קדושים וגדולים היו ישראל בדגליהם, וכל האומות מסתכלין בהם, ותמהין, ואומרים: מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה?"
והדברים יתבהרו על ידי המשך המדרש: "על בלעם נאמר "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל - אלו הם הדגלים. התחיל אומר: מי יכול ליגע בבני אדם אלו. מכירין את אבותיהם ואת משפחותיהם. שנאמר: (במדבר כד) שוכן לשבטיו. מכאן למדנו שהיו הדגלים גדולה וגדר לישראל, לכך נאמר איש על דגלו".
ממדרש זה עולה, שדגלים אלו לא היו סתם בדים צבועים ומשורטטים, אלא דבר שמבטא את קדושת עם ישראל, וקדושת המשפחה שבעם ישראל, שבו יש סדר, כל שבט ושבט יש לו דגל משלו, ולכל שבט יש מטרה משלו, אשר נקבעה לו על ידי הקב"ה.
לפי זה ברורה לחלוטין מעלתם של הדגלים והסיבה לתאוות עם ישראל לדגלים, שכן הדגלים לא היו בדים צבועים ומשורטטים גרידא, אלא מתת אלוקים, המיוחדת לישראל, והמבטאת את קדושת ישראל והמשפחה הישראלית, והשראת השכינה בעם ישראל, עקב קדושה מיוחדת זו. וממילא מובנת גם האמירה במדרש: "קדושים וגדולים היו ישראל בדגליהם", וכל זאת עקב היות הדגלים - חותמו של הקב"ה על אבותינו במדבר.
לפי הסבר זה, מובן מדוע הדגלים גורמים לגאולה, הקשר שמתבטא על ידי הדגלים שבין עם ישראל לה', הוא זה שמבטא את הקשר גם מהצד השני, שבין הקב"ה לעם ישראל, ובזכות זה נזכה להגאל.
בנסיבות שכאלה, במדרגה גבוהה שכזו לעם ישראל, אך טבעית הבטחת הקב"ה בפרשת כי תבוא[6] "וראו כל עמי הארץ, כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" וכך אכן קרה במדבר, עד שאמרו אומות העולם[7]: "שובי שובי השולמית, הדבקו לנו, באו אצלנו ואנו עושים אתכם שלטונים והגמונים".
אומות העולם מזהות קדושה מיוחדת בעם ישראל, אך מנסים לרתום אותה לרצונם, והם לא מבינים את המשמעות הפנימית של קדושה זו, שמתבטאת בדגלים רק באופן חיצוני.
אולם, כל זאת במדבר, ומה לנו? בימינו?
אכן על הפסוק הנ"ל: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", אומרת הגמרא במנחות[8]: "תניא ר' אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש" ובמאמר חז"ל נוסף ישנה הרחבה לעניין זה[9]: "ר' אליעזר בן יעקב אומר: כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו - הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר: והחוט המשולש לא במהרה ינתק".
כי המצוות שמקיפות את האדם, הן אלו שיוצרות את הקשר שבין הקב"ה לאדם, והן אלו שיוצרות את החותם של הקב"ה באדם, ובדומה לדגלים, גורם לאדם הנפגש עמו לראות שיש כאן אדם מסוג שונה, יהודי, שיש בו מעלה.
[1] פרק ב, פסוק ב
[2] במדבר פרשה ב, אות ג על הפסוק ודגלו עלי אהבה.
[3] בתנ"ך כולו היא מופיעה עוד מספר פעמים בודדות בהטיות שונות, פעם אחת בתהילים, וארבע פעמים בשיר השירים.
[4] תנחומא במדבר פרשה יד
[5] שם פרשה ב, אות ד
[6]דברים פרק כח, פסוק י
[7] שם במדרש רבה
[8] דף לה עמוד ב
[9] שם , מג עמוד ב
פרשת בהעלותך פותחת בפרטי הדינים של הדלקת המנורה, שנצטווה עליהם אהרן הכהן, זאת בסמיכות לפרשה הקודמת שהסתיימה בעניין קרבנות הנשיאים.
על כך מקשה רש"י בפרשה[1]: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים?" ומשיב: "לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות"
הרמב"ן מקשה על רש"י: במה הדלקת המנורה גדולה מהקרבנות? לכן הוא מבאר שהדלקת המנורה רומזת להדלקת נרות חנוכה שנתקנה על ידי צאצאי אהרן, החשמונאים, ונרות אלו עומדים לעולם גם אחר שאין בית המקדש קיים.
אמנם ניתן לבאר שהעניין לפי רש"י הוא אחר:
בספר תורת העולה[2] כותב שכל כלי מכלי המקדש מסמל סמל ייחודי. והמנורה, היא סמל התורה והחכמה. דבר זה עולה מהפסוק במשלי[3] "כי נר מצוה ותורה אור" וכן מהגמרא בבבא בתרא[4]: "הרוצה שיחכים ידרים, וסימנך מנורה בדרום".
הדלקת המנורה על ידי אהרן, מהווה סמל לכך שתפקידו של הכהן הגדול הוא לנהל את התפקיד החשוב שמוטל על הכהנים, לחנך את עם ישראל לתורה ולחכמה, ובמילים אחרות ניתן לומר שהכהן הגדול משמש גם כשר החינוך[5], וכדברי הנביא[6]: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו".
ולפי דבריו, מובן מדוע "שלך גדולה", שכן, בעוד שהקרבנות מסמלים את הכפרה על החטאים, המנורה מבטאת את סמל החינוך, וברור שההשקעה החשובה יותר היא בחינוך, במניעה, ולא בכפרה על חטא, שהוא התיקון שלאחר מעשה.
הסבר נוסף ברש"י לגדלותו של אהרן, על פני הנשיאים על פי דברי הרמב"ן עצמו שבצטטו את רש"י הכיר את הגירסה המקורית כנראה, בה הופיעו עוד שתי מילים משמעותיות[7]. "שאתה מדליק ומיטיב את הנרות בקר וערב", כלומר בעוד שהנשיאים הקריבו את אשר הקריבו בחנוכת המשכן, ואחר כך אינם קשורים עוד למשכן, אהרן הכהן מדליק ומיטיב את הנרות בקר וערב, זוכה להתעסק, באופן יום יומי, והקשר שלו לבורא העולם הוא קשר תמידי.
גם בכך יש רמז לעסק בתורה ובחכמה שאינם עניין ללימוד, ולרכישה חד פעמית, שכן אז נידונים לשכחה, אלא ל'בוקר וערב', חזרה, חידוש והרחבה מתמידים.
עניין זה מתקשר גם למילה שבתחילת פרשתנו "בהעלותך את הנרות", לכאורה, המילה שהיתה אמורה להכתב היא 'בהדלקתך'? אלא שרש"י מביא שני פירושים: לפי הפירוש ראשון המילה בהעלותך היא מלשון עליה, הכהן צריך להדליק עד שהשלהבת תהיה עולה מאליה[8]. ולפי הפירוש שני "דרשו רבותינו מכאן שמעלה היתה, שעליה הכהן עומד ומיטיב".
משני פירושים אלו ניתן ללמוד עקרונות בחינוך: צריך להדליק עד שהשלהבת תהיה עולה מאליה, לא רק להסביר פעם אחת, ולהפסיק, אלא להתמיד בוקר וערב.
וכן לדעת שהמחנך עומד על גבי מעלה, על גבי ידע קודם שרכש, וממנו הוא מגיע, וכך גם להתייחס לאהרן הכהן המחנך, ולכל מחנך, שכאילו עומד על מעלה.
[1] פרק ח פסוק א על פי תנחומא ה
[2] סימן מב שם הרמ"א מרחיב במשמעותו של כל כלי.
[3] פרק ו, פסוק כג
[4] דף כה, עמוד ב
[5] כמו שגם מצינו בגמרא בבבא בתרא דף כב עמוד א שיהושע בן גמלא הכהן גדול תיקן תקנות רבות בעניני חינוך ילדים.
[6] מלאכי פרק ב, פסוק ז
[7] שלא מופיעות בגירסת רש"י כפי שהיא מופיעה אצלנו.
[8] שבת דף כא
בסיפור הידוע על המרגלים, שנקרא השבת, אנחנו פוגשים שני מרגלים יוצאי דופן - יהושע וכלב.
נתמקד בדברינו בכלב, שהמקום שממנו הוא בא היה דומה לשאר המרגלים, בניגוד ליהושע שבא ממקום מיוחד, היה משמש משה, ובנוסף לכך משה גם התפלל עליו, והוסיף לו שם כדי שינצל מעצת מרגלים[1], ואנחנו יכולים להבין כיצד הוא ניצל מעצת המרגלים, לעומתו אנחנו צריכים להבין מה גרם לכלב להנצל מעצת מרגלים?
הגמרא בסוטה[2] שואלת על הפסוק[3]: "ויעלו בנגב ויבוא עד חברון", מדוע הפסוק מתחיל בלשון רבים, ומסיים בלשון יחיד, ומבארת: שכלב פרש משאר המרגלים והלך לבדו לחברון כדי להשתטח על קברי אבות, ולבקש: "אבותי, בקשו עלי רחמים, שאנצל מעצת מרגלים".
הרד"ק[4] מבאר ששאר המרגלים לא הגיעו לחברון כיון שפחדו מארבעת הענקים שמוזכרים בהמשך הפסוק, ורק כלב, הצליח להגיע למרות הפחד. נשאלת השאלה מדוע היה חשוב לכלב כל כך להגיע, עד כדי סיכון חיים?
כמו כן התוספות[5] מקשים, שלפי הגמרא בברכות[6] המתים, לא יודעים כלום מהנעשה בעולם ואפילו אם הם אבות העולם? ומדוע כלב הגיע לחברון[7]?.
לעניות דעתי, כלב, יותר משהלך להתפלל (את זאת ניתן לעשות גם במקומות אחרים), הלך לחברון, לעיר האבות, לקלוט השראה מהנהגת האבות, ולהדבק בסגולותיהם.
אבות העולם, אינם רק אבותינו הטבעיים, הביולוגים, אלא הם בעיקר אבות רוחניים, שעל הנהגותיהם אנו מתחנכים בכל עת ובכל שעה, ועל רקע זה יש לראות אף את הזכרתם בכל תפילה.
פרק נכבד ביותר בחייהם של האבות הוא הכניסה והיציאה מארץ ישראל, וחיי ארץ ישראל בכלל, ולכן הלימוד שרצה כלב ללמוד, בנושא ארץ ישראל ומעלתה, הוא בעל ממד מיוחד לגבי כלב, ששואף לקבל מהם את הלימוד החזק ביותר, על מנת ליצור חיסון עמיד ביותר.
כלב היה צריך כושר עמידה מיוחד, כל העם נגדו, והוא מצליח להגיע להישג של: [8]"ויהס כלב...", בדומה לאברהם, שהתורה מכנה אותו בכינוי - [9]"אברם העברי", ופירשו חז"ל[10]: 'עברי' - על שום שכל העולם מעבר מזה, ורק אברהם אבינו מעבר השני.
כלב מבקר בעיר האבות כדי לאמץ לעצמו מאברהם את הראשוניות, החלוציות, וחוסר התחשבות בכך שהוא יחידי.
מיצחק, את יסוד ההקרבה העצמית, שהרי עמידתו של כלב מול כל העם היתה כרוכה כמובן בסיכון רב לעצמו.
מיעקב הוא למד את הדבקות האינסופית באמת[11] כפי שהנביא מיכה[12] אומר "תתן אמת ליעקב".
אשר על כן לא מפליא שהתורה אומרת [13]"ועבדי כלב עקב אשר היתה רוח אחרת עמו...", שהרי הוא דבק במעשי האבות, שאליהם התחבר בהגיעו לחברון.
[1] לפי המדרש שהביא רש"י בפרק יג, פסוק טז על הפסוק: "ויקרא משה להושע בן נון יהושע".
[2]דף לד עמוד ב
[3] במדבר פרק יג, פסוק כב
[4] יהושע יד, ט
[5] דיבור המתחיל "אבותי בקשו" בגמרא שם.
[6] דף יח עמוד א
[7] תוספות מתרצים תירוץ מעניין, שאם מתפללים ומבקשים משהו על קברו של מת, מודיעים למת שכך התפלל פלוני.
[8] פרק יג, פסוק ל
[9] בראשית פרק יד פסוק יג.
[10] פסיקתא רבתי פרשה לג
[11] 'ואין אמת אלא תורה' - איכה רבה, ילק"ש דניאל
[12] פרק ז, פסוק כ
[13] פרק יד, פסוק כד
במהלך חטא קרח אנו רואים מספר דברים שצריך להסבירם:
1. במהלך המרד שארגן קורח כנגד משה, אומר משה את המשפט המרעיש:
[1]"אם כמות כל האדם ימותון אלה, ופקודת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני".
פשט הפסוק הוא שמשה רבינו אומר שכלפי הטוענים אחרת, ההוכחה לכך שה' שלחו, היא מזה שקרח ימות במיתה משונה. אמנם חז"ל במדרש[2] מבארים את הפסוק בצורה שנותנת לו משמעות עמוקה יותר:
"פתח משה ואמר לפני הקב"ה: אם מתים אלו על מטתם כדרך שבני אדם מתים, והרופאים עולין, והן מבקרין אותם כדרך שכל החולין מתבקרין[3], אף אני כופר ואומר לא ה' שלחני ומלבי אמרתי"
הדברים כמובן, תמוהים, משה רבינו, שהגיע למעלת נבואה שאין למעלה ממנה, מאיים על הקב"ה בכפירה??
משה רבינו מבקש בקשה לא שיגרתית בהקשר של קורח, שמצריכה גם היא הבנה: [4]"ויחר למשה מאד, ויאמר אל ה': אל תפן אל מנחתם". הספורנו מפרש שהכוונה לקרבנות שיקריבו לכפרה על עצמם, והרמב"ן מוסיף שפירוש המילה קרבן, כולל גם את תפילתם שיתפללו.
נשאלת השאלה: מדוע משה שבדרך כלל מתחנן לה' לקבל תשובת רשעים, פה דורש לא לתת להם לשוב בתשובה? מה כל כך חמור בחטאם?
בתורה מופיעים ג' חטאים בולטים של בני ישראל במדבר: העגל, המרגלים וקרח.
אם היו נותנים לנו לדרג את החטאים, היינו אומרים שהחטא החמור ביותר, הוא העגל – שבו עם ישראל עבד עבודה זרה ואמר על העגל: 'אלה אלהיך ישראל', אחריו חטא המרגלים שבו הוציאו דיבה על הארץ שה' הבטיח להם, והקל ביותר חטא קרח בו אדם מערער על מנהיגותו של משה, מתוך קנאה ותאווה לשררה.
אלא שהעונש המשונה ביותר הוא דווקא לקרח ועדתו, שהאדמה בולעת אותם, לאחר מכן ברמת העונש חטא המרגלים, שבו אנשים נענשו שימותו בגיל שישים. ודווקא בחטא העגל ה' מוותר לרוב העם לאחר תחינת משה רבינו, מה פשר עניין זה??
נתחיל לבאר את העניין על פי מדרש:
[5]"רב הונא אמר: מצינו שויתר הקב"ה על עבודה זרה ועל גילוי עריות ושפיכות דמים ולא ויתר על מאסה של תורה. שנאמר: 'על מה אבדה הארץ', על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אלא על עזבם את תורתי[6]"
העולה ממדרש זה, שהקב"ה מסוגל לוותר על עבירות חמורות ביותר, ולא להעניש עליהם בעולם הזה.
אבל מי שעוזב את תורת ה', או מערער עליה, על כך הקב"ה לא מוותר. כמובן, חלק מהאמונה בתורה זה האמונה בתורה שבעל פה שנמסרה ע"י משה[7]. לפיכך, ניתן להבין יותר את חומרת העונש בחטא קרח, לפי הסולם החדש. בעגל – עם ישראל עובד עבודה זרה, אבל חטא קרח היה שערער על התורה שבעל פה, שהיא מהותו וייחודו של עם ישראל. ועל כך אין ה' מוכן לוותר[8].
לפיכך אולי נוכל להבין איך משה מצהיר על עצמו שיכפור אם אכן קורח ימשיך להיות פעיל בעם ישראל?
משה רבינו הוא המנהיג הגדול שקם לעם ישראל אי פעם. מנהיגותו מתבטאת בתכונות שונות ובמהלכיו השונים[9]. אולם אין ספק שאחת התכונות העושות אדם למנהיג, הוא הנכונות למסירות נפש על מזבח צאן מרעיתו, או עבור משלחו[10].
וכבר ראינו שמשה רבינו מסכים להמחות בעצמו, ובלבד שעם ישראל לא יענש אחרי חטא העגל[11]: "ואם אין [אתה ה' סולח לעם], מחני נא מספרך אשר כתבת".
כן גם כאן, כשמשה רבינו משתכנע ברצינותם של קרח ועדתו, והוא מודע לסכנה הגדולה לקיומו הרוחני של עם ישראל, וקיומה של תורת ישראל, שהיא היסוד החשוב לעם ישראל, זאת אחרי שקרח הדמגוג כבר הצליח איכשהו לחדור ללבבות ע"י דברי ליצנות, אין למשה ברירה אלא למסור את נפשו, כדי שה' יברא בריאה שבאמצעותה ישתכנע העם סופית במנהיגותו ובשליחותו הבלעדית והבלתי מעורערת, לא לטובתו, אלא לטובת העם כדי שיאמין בתורה ובשליחות משה, כדי למנוע את האסון שעלול לבא, אם העם אכן יכפור בתורה, זאת אפילו במחיר של לומר שגם הוא מסכים לכפור, עם כל ההשלכות[12].
לא רק זאת, משה רבינו מבקש גם שהקב"ה לא יקבל תשובתו של קרח, אם ירצה לשוב. וההסבר לזה נעוץ בעובדה שקרח לא רק שחטא בחטא חמור זה, אלא היה גם בבחינת חוטא ומחטיא. כמו מופיע במדרש[13] באופן מפורט איך שכנע את העדה למרוד במשה. אשר על כן חל עליו הדין[14] "כל המחטיא את הרבים, אין מספיקין בידו לעשות תשובה" לכן ברורה ופשוטה בקשת משה מה': "אל תפן אל מנחתם".
גם בקשה זו באה רק אחרי שמשה מיצה את כל השתדלויותיו[15]: "ויאמר משה אל קרח... שהיה מבקש ממנו שיחזור בו, ואומר לפניו דברים רכים... אף על פי שהלך משה ברגליו אצלן, הרשעים קשים לרצות... כשראה משה כן אמר עד כאן היה לי לעשות"
יהי רצון שנזכה ללמוד את הלקחים מכל הפרשיות הללו: אמונת חכמים, אהבת ארץ ישראל, אהבת התורה, שכן זו המטרה של סיפור דברים אלו.
[1] פרק טז פסוק כט
[2] במדבר רבה פרשה יח, אות יב, ובשינויים בתנחומא אות יב (מופיע גם ברש"י במלכים א פרק יח, פסוק לח).
[3] לפי מדרש זה, המילים: "ופקודת כל אדם יפקד עליהם" מתפרשות שאנשים ילכו לבקר אותם, כמו שמבקרים את כל החולים.
[4] פרק טז פסוק טו
[5] ירושלמי חגיגה א, ז, וכן פתיחתא דאיכה רבתי ב
[6] ועל זה נאמר במדרש שם: "הלוואי אותי עזבו, ואת תורתי שמרו", כלומר, הקב"ה מקפיד יותר על עזיבת התורה, מעזיבתו.
[7] יש להוסיף בעניין זה גם כן את הגמרא בגיטין (דף ס ע"ב) "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ", וכן רמב"ם (הל' ממרים א, א) "בית הדין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבע"פ... וכל המאמין במשה רבנו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן".
[8] אגב, גם בחטא המרגלים, משה רבינו אינו מתפלל כמו בעגל, וגם שם העונש כבד מחטא העגל, כך בחומש דברים כשהתורה מתייחסת לחטא המרגלים כחטא ייחודי: (א, כט - לב) "ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלקכם". ההבנה, שארץ ישראל (עיני ה' אלקיך בה) היא עקרונית לאדם יהודי ושתפיסתה - שונה מכל ארץ, שכל הקשור בה הוא בהשגחת ה': 'ה' אלקיכם... הוא הנלחם לכם', ובוודאי אחרי שראו את כל הניסים, גם כאן זו כפירה עקיפה בתורה - 'תורתי לא שמרו'.
[9] עיין גם במאמר על פרשת שמות, "משה רבינו המנהיג האולטימטבי".
[10] במקרה שלנו, המשלח הוא ה' כמובן.
[11] שמות פרק לב, פסוק לב
[12] כלומר, אמירה זו היא רק איום, והבהרה, כמה זה יכול להיות קשה, אם לא יהיה כך.
[13] ילקוט שמעוני טז ובמדרש תהלים פא, שם מסופר איך קרח סיפר על אשה אלמנה שלקחו לה את כל מתנות הכהונה ולא נשאר לה כלום, ואז קנתה עז, וגם משם לקחו לה את מתנות הכהונה, וכו', וכן הסיפור המפורסם על שהלביש את אנשיו בטלית שכולה תכלת, ושאל את משה מדוע שתתחיב בציצית, ועוד.
[14] אבות פרק ה, פסוק יח
[15] במדבר רבה יח, ט וכן יח, יב
בפרשתנו, פרשת בלק, אנו קוראים על הקללות שקילל בהם בלעם את עם ישראל, ועל ידם ניסה לכלות את עמנו.
עם ישראל במהלך הדורות, עבר מלחמות רבות, אולם למלחמה שבפרשתנו יש ייחודיות: מלחמה על ידי קללות, על ידי הפה.
יוזם הרעיון לסוג זה של המלחמה, הוא בלק שאומר לבלעם: “העם היוצא ממצרים... והוא יושב ממולי, ועתה לכה ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני, אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ"[1] וצריך לשאול, מה עלה בדעתו של בלק לחתור למלחמה שכזו, ומדוע לא ניסה את כוחו במלחמה רגילה?
שאלה נוספת עולה מהגמרא בסנהדרין[2] שמביאה את דברי ר' יוחנן על ברכת בלעם:
“מברכתו של אותו רשע, אתה למד מה היה בלבו.
ביקש לומר שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות – מה טובו אהליך יעקב,
לא תשרה שכינתך עליהם – ומשכנותיך ישראל,
לא תהא מלכותן נמשכת – כנחלים נטיו וכו'
אמר ר' אבא בר כהנא: כולן חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות"
לדברי ר' אבא, כל ברכות בלעם נלקחו מעם ישראל, ורק ברכתו על בתי כנסיות ומדרשיות נשארה, נשאלת השאלה, במה עדיפה ברכה זו מן היתר, שרק זו נשארה וקיימת, וכל שאר ברכותיו התבטלו?
הנה ישנן שתי אפשרויות להלחם בעם ישראל: מלחמה קונבנציונלית, או מלחמה רוחנית, שהיא מלחמה בתרבות היהודית, שבה עם התנתקות עם ישראל מהיהדות כלייתו מובטחת.
לגבי סוג המלחמה הראשון ההצלחה תלויה בידי שמים, וככתוב לגבי מלחמת ישראל במצרים: [3]"ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" וכפי שראינו את עזרת ה' בכל המלחמות בעבר הרחוקות והקרובות שהתקיים בהם: [4]"ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם”. אולם בסוג השני, המלחמה הרוחנית, עיקר ההצלה תלויה בנו, עם ישראל. אנו צריכים לעמוד במסירות נפש על ערכי היהדות ועל קיום התורה[5].
בלק הבין כי להלחם קונבנציונלית בעם ישראל פירושו לוחמה בה', ועל כן בה הכשלון מובטח, והבין שרק דרך אחת בידו: פגיעה רוחנית בעם ישראל שתנתק (לפי מחשבת בלק) את העם מה'. כפועל יוצא מזה בלק ניסה לקלל את עם ישראל שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי מדרשיות, וכך לא יהיה להם קשר עם ה'.
לכן גם מובן מדוע דווקא ברכה זו נשמרה, שהרי זה שניצחנו במלחמת מדין זה מראה שיש בכוחנו לשמר את הברכה. בתי כנסיות ובתי מדרשיות, ממסדים את הקשר ביננו לבין ה', גם בזמן שאין לנו מלכות, והשכינה אינה שורה כמו בזמן בית המקדש.
ואף שאחרי חורבן הבית לצערנו, רוב הקללות חזרו, אך ברכה אחת נשארה ומשמרת את הקשר שביננו לבין הקב"ה וכפי שאומרת הגמרא בברכות[6]:
"מיום שחרב בית המקדש, אין לו לקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד”
הקשר הרוחני ביננו לה' הוא האור היחיד שמאיר את דרכנו היחידה, וזהו הקשר הכמעט יחיד שנותר לנו ביננו לבין ה' כעת.
וכן אמרו חז"ל בבראשית רבה[7]:
"לא עמדו פילוסופין לעכו"ם כבלעם הרשע וכאבנימוס הגרדי,
שנתקבצו אומות העולם לאבנימוס הגרדי ואמרו לו: יכולין אנו להזדווג לאומה זו?
אמר להם: לכו והחזירו על בתי כנסיות ובתי מדרשיות, אם התינוקות מצפצפים בקולם, אין אתם יכולים להם, שכן הבטיח להם אביהם הזקן: שכל זמן שהקול קול יעקב, אין הידים ידי עשו, אין הקול קול יעקב – הידים ידי עשו"
ולפי זה ברור מדוע קבעו להתחיל בכל בוקר כשנכנסים לבית כנסת, את התפילה באמירת 'מה טובו', ברכתו של בלעם. שהרי ברכה זו מגלמת את סוד הקיום של עם ישראל, והקשר בינו לבין ה' טמון בה.
[1] פרק כב, פסוקים ד - ו
[2] סנהדרין דף קה עמוד ב
[3] שמות פרק יד, פסוק יד
[4] מתוך תפילת על הניסים
[5] בשתי המלחמות כמובן, גם אנחנו וגם ה' נלחם, אבל לכל מלחמה יש את הייחודיות שלה, ואת הכוחות שצריך להפעיל בה, כמו שראינו שבמלחמת החטאים של בלעם, עם ישראל היה צריך להזהר מאוד מהחטא, וגם אז היו הרבה שנספו במלחמה זו.
[6] דף ח עמוד א
[7] פרשה סה, אות טז