תורתך שעשועי בבית מגורי
נקודות בעבודת ה'
מתוך שיעורים בישוב (וממתנה) נחליאל
שחנן הבוחר בעם סגולה, את יגאל שנדורפי
כדי שיגלה לעם סגולה (ע"פ ליקו"מ כ"א ט')
על ספר בראשית וחנוכה.
סיכום מתוך השיעורים: פינחס גינזבורג
עריכה לשונית: רוב הקטעים נערכו ע"י עטרת ג'ייקובס (גרוסברג) שאר הקטעים נערכו ע"י: הרב אוהד גביש ופינחס גינזבורג
עיצוב כריכה: יוסף חיים צפדיה
להזמנות, הערות או להצטרפות לרשימת תפוצה של סיכומי שיעורים יש לפנות במייל philippinhas@gmail.com
מהדורה ראשונית (הדפסה שנייה עם תיקונים והוספות)
מוצאי שמחת תורה תשע"ו
נחליאל
יוצא לאור לעילוי נשמת :
ר' ישעיהו מרדכי בן ר' יצחק ז"ל
מירל בת ר' יצחק ע"ה
אליסף אהרון ז"ל בן יגאל ילח"ט
"וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים כ"ט ג') - אפשר ללמוד ארבעים שנה, ולא להבין מה הכוונה באמת כפי שאומר רש"י – "שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה". לפעמים זוכים ומגיע יום שה' נותן "עֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ"... ופתאום שומעים, רואים מבינים ויודעים, דברים חדשים בתוך מה שלמדנו כבר בעבר.
דבר זה, הוא מנפלאות תורתנו הקדושה, היא מתחדשת תמיד – ואם זוכים, בכל יום היא חדשה לגמרי, נקווה שיש בדברים משום התחדשות התורה, ואולי יש בה מלבד "עֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ" גם "לֵב לָדַעַת" – צורת חשיבה שמביאה להתחדשות בתורה.
"וַיִּשְׂמַח יְחִזְקִיָּהוּ וְכָל הָעָם עַל הַהֵכִין הָאֱלֹוקִים לָעָם כִּי בְּפִתְאֹם הָיָה הַדָּבָר" (דברי הימים ב' כ"ט ל"ו) – יש שמחה גדולה כשהדברים קורים פתאום, יש בכך סימן ש"מאת ה' הייתה זאת", אם היינו מספרים את כל הגלגולים והסיעתא דשמייא שהביאו להולדת הקונטרס הזה, זה היה מסביר את גודל השמחה, שהדבר קורה פתאום.
תודה רבה לך ה' יתברך על הכל, "חמרא למריה טיבותא לשקייה" (ב"ק צ"ב:) – האוכל של בעל הבית, אבל מודים למלצר, כלומר לכל העוסקים במלאכה.
שנה טובה ומתוקה וחורף טוב בריא ומוצלח.
יגאל שנדורפי
כאמור, זאת הוצאה ראשונית ומצומצמת, חשוב מאוד שמי שיש לו הערות והארות, תוספת מקורות וכו' ישלח לנו אותם לתועלת הלומדים.
משמעות השם "תורתך שעשועי", מורה על כך שהיהדות והקשר שלנו עם ה' צריכים להקיף את כל תחומי החיים שלנו. לכל אדם צרכים רבים, הם יכולים לבוא לידי ביטוי בדרך של היתר או איסור ח"ו, אבל יש לדעת, שכל צורך ללא יוצא מן הכלל, יכול (וצריך) לבוא על סיפוקו בדרך של קדושה. כך גם ה"שעשועים" שלנו הדברים שמשמחים אותנו וגורמים לנו עונג צריכים להיות מתוך התורה ומתוך הקשר שלנו לה' יתברך. תפקידנו לחפש דרכים שבעזרתן נוכל לכוון גם את ההנאות שיהיו מתוך עבודת ה'.
עם זאת, אין להזניח את היראה, כדברי דוד המלך "זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ בְּבֵית מְגוּרָי" (קי"ט נ"ד) - יש לשמור על האיזון, כדי שה"שעשוע" לא יהפוך להיות זלזול וקלות ראש.
עקרון מרכזי, שחוזר רבות בשיעורים הוא "אין מאמר ריק מרעיון נשגב" – בתורה, בדברי הנביאים ובדברי חז"ל – אין אף לא מילה אחת שנמצאת שם "במקרה". אם נתבונן, נגלה עומק לפנים מעומק, נראה כיצד הדברים מתפרשים בצורה מדויקת, מסבירים זה את זה באופן נפלא ומלמדים אותנו לימודים עמוקים ועקרוניים.
את העיקרון הזה, הרב מיישם לא רק בלימוד התורה, אלא, בכל תחומי החיים. "אין רגע ריק מרעיון נשגב" – אם נעמיק להתבונן – כל "תקלה", כל פעם שהתכניות לא הסתדרו, כל "בזבוז זמן" כל מפגש "מקרי" – הכל בהשגחה פרטית מדוקדקת, ביטוי של דבר ה' אלינו דרך המציאות שלנו, כפי שמבטא זאת רבי נחמן, בתורה הראשונה בליקוטי מוהר"ן – "איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל, של כל דבר, ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל, שיש בכל דבר, להתקרב להשם יתברך על ידי אותו הדבר" – ה' יתברך מקרב אותנו אליו, דרך המציאות שלנו. העיקרון הנ"ל מיושם גם כלפי אנשים - "אין אדם ריק מרעיון נשגב" – כל אדם מקבל את מלוא תשומת הלב, הכלה, נתינה דאגה ועוד...
המאמרים הנמצאים בחוברת זו, הינם "נקודות" שנלקחו מתוך "פסיפס" שלם של תורה, דברי חז"ל וחסידות, המשתלבים זה בזה בצורה מדויקת ומרתקת. גם את האווירה, המחזקת והמעוררת לעבודת ה' במהלך השיעורים, היה קשה להעלות על גבי הכתב. עם זאת, השתדלנו לסכם בקצרה בכל מאמר "נקודה" למעשה בעבודת ה', שיכולה להעלות אותנו למדרגת חיים חדשה...
תודה רבה מעומק הלב, לה' יתברך. ותודה רבה לרב, על כל תשומת הלב, החיזוקים וההשקעה הרבה... תודה לכל העוזרים והמחזקים – עזרתם מאוד. ובעיקר, תודה רבה לאשתי היקרה, שתומכת ומחזקת – בזכותה יצא החיבור הזה לאור.
המו"ל
בראשית
שלום בית מתוך הפרשה – איזה קשר ה' מצפה שיהיה בתוך בית יהודי?
כולנו מכירים את המצב שבו מאוכזבים מעט מבן הזוג או כועסים עליו ולרגע אחד מרגישים ש"אני לא יכול אתו/ה...". לאחר מכן מתגברים על כך ומפסיקים לריב, וממשיכים הלאה בצורה כלשהי ובתחושת סיפוק: "יש לי שלום בית!" כאשר בעצם המצב האמתי הוא 'הפסקת אש' – אין 'מלחמה', למצב הזה אנשים רגילים לקרוא - 'שלום'. האם זה ה'שלום בית' שה' מצפה מאתנו?
ה' מגלה לנו את דעתו – "... וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד"ׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׁׂׂׂׂׂׂׂׂׂׂ(בראשית ב' כ"ד) – רצונו שתהיה דבקות וקרבה גדולה מאוד בין בני הזוג. אם נתבונן נבחין שפסוק זה לא נאמר לבני ישראל דווקא, אלא מתייחס לכלל האנושות – הקדוש-ברוך-הוא מצפה לקשר עמוק של דבקות וקרבה גדולה מכל בן נח! לא שלום 'קר', אלא זוגיות חמה, זוגיות שבה הבעל והאישה חושבים ומתגעגעים אחד אל השני כל הזמן...
אנו רואים הרבה אנשים שמרגישים 'לא טוב' ולא מבינים מדוע. התורה פותרת לנו את התעלומה: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב' י"ח)– הרגשת ה'לא טוב' שלנו נובעת מכך שהאדם 'לבד'. רווק הוא 'לבד', אבל יכול להיות גם נשוי שהוא 'לבד'... הקשר בין בני הזוג אינו צריך להתבסס רק על תקשורת פורמלית של ניהול הבית והמשפחה (כגון: "מה המצב בבנק", "מה נעשה מחר", "לאן לשלוח את הילדים" וכדומה), אלא להוות תקשורת עמוקה שבה כל צד מביא את כל כולו, בלי מסכות, לתוך מערכת היחסים, ומשתדל להיות כמה שיותר 'דָּבֵק' באשתו. מטרה זו צריך שכל זוג יציב לעצמו. זאת הזוגיות שה' מצפה, אפילו מבני נח...
אם זה הרף שמוצב לכל העולם, מה הציפייה מעם ישראל בתחום זה? הציווי שמתייחס לישראל הוא: "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח..." (דברים כ"ד ה') – כאן כבר מצופה מאתנו להתעלות על עצמנו. לא כשני שותפים שווים, אלא על הבעל לשים את טובת אשתו בראש סדר העדיפויות. המטרה שלי היא שאשתי תרגיש כמה שיותר טוב, טוב אמתי ופנימי.
בתנ"ך ובדברי חז"ל, הקשר בין הקדוש-ברוך-הוא לעם ישראל נמשל מספר רב של פעמים לקשר בין בעל לאישה. חשוב לדעת, שהמשלים שהתורה וחז"ל משתמשים בהם אינם מקריים. יש בהם משמעות פנימית הקשורה לנמשל. יש קשר הדוק והשפעה הדדית בין המשל לנמשל. ככל שיהיה קשר יותר חם, קרוב ועמוק בין איש לאשתו בבתי ישראל, כך יתחזק ויעמיק הקשר בין הקדוש-ברוך-הוא לעם ישראל. כל אחד הפועל לשמח את בת זוגתו ולחזק אתה את הקשר מוסיף קרבה בקשר של בורא העולם עם עם ישראל.
שלום בית מתוך הפרשה – כיצד נתקן את "כפיות הטובה" של האדם הראשון?
בעקבות חטא עץ הדעת אומר האדם הראשון לקדוש-ברוך-הוא: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" (בראשית ג' י"ב), ובכך מוסיף חטא על פשע. הספורנו מפרש: בכך האשים האדם את קונו בחטאו. טענה זו, אפשר לראות, חוזרת שוב ושוב אצל צאצאיו של אדם, גם בימינו. יש לאדם הרגשה שכל טוב העולם מגיע לו, וכמו שאמו טיפלה בכל צרכיו בנאמנות אין קץ, לפני שהוא בכלל הספיק לבקש – כך הוא מצפה ש'המאושרת' שזכתה להיבחר על-ידו (ולהיות אשתו של אדם רם וחשוב כמוהו) תמשיך בדרכה של אמו ותספק לו את כל צרכיו ואף יותר. ובכל פעם שמשהו לא בדיוק כמו ש'הוד מעלתו' ציפה, מתעוררת הטענה הישנה "האישה אשר נתת עמדי...".
כאשר אדם יודע ששעונו ממהר הוא מודע לכך שהשעה המוצגת אינה נכונה ואם ברצונו לדעת את השעה הנכונה עליו להפחית מהשעה שמציגים המחוגים, כך גם בזמן רעב או כעס – אם האדם מודע למצבו הוא יבין שכרגע הוא אינו חושב בהיגיון ושעליו לקחת את כל תגובותיו בערבון מוגבל מאוד, גם אם משהו נראה לו מעצבן, ייתכן שעצביו נובעים ממצבו הגופני כרגע. באותו האופן עלינו לדעת שאנו מועדים ליפול בטענת השווא של "האישה אשר נתת עמדי...", ומתוך המודעות הזאת להבין שסביר מאוד להניח שהכעס שלי, המופנה כרגע לאשתי (ובאופן עמוק יותר כלפי הקדוש-ברוך-הוא), לא מוצדק. עליי להיות מודע לכך שה'מצפן' שלי בנושא הזה מזייף באופן קבוע, ולכן יש מקום לעשות כביכול 'הצגה' ולהחמיא לאשתי יותר ממה שאני חושב שמגיע לה – מפני שגם באופן הזה לא אצליח באמת להגיד את כל שבחה... אדם צריך לקום בבוקר ולהגיד בעיניים נוצצות: "ה', האישה אשר נתת עמדי - הכי נפלאה בעולם..." ובכך נוסיף תיקון לחטא האדם הראשון...
שלום בית מתוך הפרשה – היחס לחסרונות אצל בן/בת הזוג
מסופר על הרב ברוך טעם שביקש לקחת את האברך (שהיה לימים הרבי מצאנז) חתן לבתו. כאשר התברר לבת שהוא צולע, חשבה לבטל את האירוסין, ועל כן ביקש האברך לדבר אתה ביחידות. הראה לה האברך את דמותם במראה, ולמרבה הפתעתה ראתה הכלה את עצמה עם רגל אחת קצרה מהשנייה... – "כך נגזר עלייך מן השמים", אמר לה החתן, "אך אני ביקשתי לקחת את החיסרון הזה על עצמי..." הזוג התחתן, ושושלת צאנז משתלשלת מהזיווג הזה.
בפשטות מסבירים שהרבי מצאנז עשה חסד זה עם כלתו מכיוון שידע שעבורה ההתמודדות תהיה קשה מדי. אך אנו מבקשים להסתכל על הסיפור בעומק גדול יותר – פעמים יש לאדם טענות על אשתו שיש לה חיסרון כזה או אחר, אבל אצל הרבי מצאנז המבט היה עמוק הרבה יותר: החיסרון אינו 'שלה' ולא 'שלי', אלא של ה'זוג', והשאלה היא מי מהשניים לקח אותו על עצמו. אנחנו "בָשָׂר אֶחָד" – לא 'היא' ו'אני', אלא אנחנו 'זוג', וה'זוג' לוקח על עצמו 'תיק'. זה לא ש'היא' לא יודעת להסתדר עם הבנק, או לבשל, לנקות וכדומה, אלא זה 'אנחנו' – ולא משנה אצל מי החיסרון יוצא לפועל.
כשם שאדם שיש לו פצע מוגלתי מכוער יכול להסתכל עליו בשוויון נפש, אבל אם יראה את הפצע במראה הוא פתאום ייחרד למראה הדוחה של המוגלה... כך, כאשר אדם מסתכל על עצמו הוא מאוד סלחן ומוכן לקבל הכול, אבל כשהוא מסתכל במראה – זהו כבר 'מבט מבחוץ', מבט שונה לגמרי, מבט המדגיש הרבה יותר את הפגמים והחסרונות.
זהו ההבדל בין שני המבטים: האם אני מסתכל על אשתי במבט חיצוני שרואה 'פגמים' ו'חסרונות', או שאני מסתכל עליה כעל עצמי, כעל חלק מה'זוג' ששנינו שייכים אליו – והיו לבשר אחד". בשמים הנשמות של בני הזוג היו מאוחדות ולעולם הזה הן ירדו בשני גופים. מטרתנו היא לחזור ולאחד את שתי הנשמות שלנו, להיות 'זוג' אחד – " וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת... וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב' כ"ג).
שלום בית מתוך פרשת השבוע – דרך מצוות "פרו ורבו" אנו לומדים כמה ה' רוצה שנהיה ביחד.
נשאלת שאלה – למה רק האיש מחויב מדאורייתא במצוות "פרו ורבו" ולא האישה[1] ה'משך חכמה' מציע שני הסברים, ההסבר הראשון הוא שהאישה מסתכנת בהריון, ולכן ה' לא רצה לצוות על משהו שנחשב בעיני אנשים כמסוכן... ובמקום המצווה ה' נתן לאישה צורך פנימי עמוק להיות אמא, אבל לא בצורת צווי מאת ה'.
ההסבר העמוק יותר של ה'משך חכמה' – גבר (המחויב ב"פרו ורבו") שאשתו לא יכולה ללדת, יכול ע"פ התורה להתחתן עם עוד אישה וכך לקיים את המצווה, אם גם האישה הייתה מצווה על "פריה ורבייה", במצב שהבעל לא מסוגל להוליד – היה על האישה להתגרש מבעלה כדי לקיים את מצוותה, במצב כזה ה' אומר – "אני לא רוצה להיות שותף ב'גט' שלכם... אני מוכן שימחק שמי ושלא יהיו גירושין..." ה' אומר – אני לא רוצה לפגוע ב'רומנטיקה' באהבה שלכם... גם אם אין לכם ילדים אני רוצה שתישארו ביחד...
כוח האחדות
נשאלת שאלה נוקבת, מה אנשי דור הפלגה ניסו לעשות? האם הם באמת האמינו שיעשו מלחמה עם ה' או שיבנו תומכות לרקיע כמו שנראה מקריאה ראשונית ברש"י "... אמרו אחת לאלף ותרנ"ו שנים הרקיע מתמוטט, כשם שעשה בימי המבול, בואו ונעשה לו סמוכות"? הדבר המפתיע בכל הסיפור הוא דברי ה': "וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר... וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" (בראשית י"א ה') – ה' מעיד שאכן קיימת סכנה אמתית בתכנית של דור הפלגה וצריך לבלול את שפתם כדי לעצור את התכנית.
ננסה להסביר זאת על פי דברי המהרש"א בסנהדרין וה"תורה אור" של האדמו"ר הזקן. אנשי דור הפלגה לומדים מדור המבול, שם נאמר: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹוקִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס" (בראשית ו' י"א) מסביר רש"י: "ותשחת - לשון ערווה ועבודה זרה... כי מלאה הארץ חמס – לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל". כלומר, למרות שדור המבול היו מושחתים בנושא עבודה זרה וגילוי עריות עונש ההחרבה הגיע דווקא בגלל הגזל! בני דור הפלגה החליטו שאם רצונם להתיר את רסן התאוות ולהמשיך לחיות חיים של הפקרות עליהם לדאוג שלא יהיה גזל, הם ידאגו שלא יהיה גזל ושאיש לא ירגיש פגוע, וכך הם יוכלו להמשיך לעשות כמעט כל העולה על רוחם וה' לא יעניש אותם...
יתרה מזאת, הרי ידועים דברי המדרש: "רַבִּי אוֹמֵר גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם שֶׁאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל עוֹבְדִים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְשָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, אָמַר הַמָּקוֹם כִּבְיָכוֹל אֵינִי יָכוֹל לִשְׁלֹט בָּהֶם, כֵּיוָן שֶׁשָּׁלוֹם בֵּינֵיהֶם..." (בראשית רבה לח' ו'). אנשי דור הפלגה תכננו לבנות עולם של שלום ואחדות כי הם הבינו את החשיבות הגדולה שה' נותן לשלום, ובכך כביכול "לאלץ" את הקדוש-ברוך-הוא להוריד להם שפע, מבלי באמת להתכוון לעבוד אותו, תהיה "הפקרות עם כללים". והפלא הוא שה' יתברך מעיד עליהם בתורה הקדושה: "הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת... וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" (בראשית י"א ה') – כלומר: "הם צודקים, אם הם יהיו באחדות ושלום ביניהם, באמת יהיה להם שפע ולא אפגע בהם, אף על פי שלא מגיע להם לפי מעשיהם...". ממש כמו שאומר המדרש לעיל וכמו שהיה בדורו של אחאב – למרות שעם ישראל עבדו עבודה זרה, מכיוון שהיה ביניהם שלום ולא היה לשון הרע, היו מנצחים במלחמותיהם.
אם כן, יש כאן לימוד בשבילנו. אם בדור רשע הרוצה להתחכם לה', להמשיך ללכת אחר התאוות ולדאוג באופן מלאכותי שיהיה שלום כדי שה' יוריד להם שפע – ה' אומר: "הם צודקים!" – קל וחומר אצלנו, עם ישראל, הבנים של ה', הרוצים לעשות רצון ה' – אם נדאג להימנע מלשון הרע ושיהיה שלום בינינו, על אחת כמה וכמה שה' יוריד לנו שפע גדול מאוד. ה' יתברך בעצמו מגלה לנו את הסוד הזה בסיפור דור הפלגה: "... וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" – דעו לכם, כל הדורות – אם תהיו מאוחדים ויהיה ביניכם שלום, אוריד לכם שפע גדול. ולא רק שפע גשמי, אלא גם שפע רוחני. למשל, אדם המנסה להתמיד בלימוד, לכוון בתפילה, לתקן מידת הכעס, שלום בית, חינוך ילדים ועוד, והוא רואה שזה קשה מאוד, כאשר תהיה אחדות, ה' יוריד גם שפע רוחני ופתאום אדם ירגיש "רוח גבית" בכל עבודת ה' שלו.
בשדה הקרב יש חזיתות ומשימות רבות ואפשר להתבלבל ולהיאבד מול הצרכים הרבים, אבל אם מזהים את ה"נקודה השולטת" וכובשים אותה – המערכה כבר מוכרעת. כך גם אנו ב"מערכה הגדולה של החיים". יש לנו מספר גדול מאוד של חזיתות ומשימות, אבל כמו בשדה הקרב – אם נשכיל לזהות את ה"נקודות המרכזיות" ואת מוקדי השליטה, יהיה לנו קל יותר להתמודד עם כל המערכה – החיים – בין בגשמיות ובין ברוחניות, ובפרשתנו ה' מגלה לנו שהמוקד מרכזי הוא השלום והאחדות...
מה מיוחד בשמירת הברית של עם ישראל, וכיצד נוכל לתקן את "פגם הברית"?
לאחר המבול ה' כורת ברית עם נח ובניו – "אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ... וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר" (כראשית ט' י"ג) דור המבול שהשתמש בכוח יצירת החיים בצורה מושחתת וגרם למבול.
ה' כורת עם בני נוח ברית חד צדדית, ה' רמז לנח לחבר בחזרה את הזוגות שהיו מופרדים בתיבה ובקש ממנו לפרות ולרבות, כלומר להשתמש נכון בכוח האדיר הזה שנמצא באדם – "וַיְבָרֶךְ אֱלֹוקִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית ט' א'). ה' מתחייב לא להחריב את העולם ודרישתו היחידה מאומות העולם, היא רק שיפרו וירבו ולא ישחיתו את דרכם, כפי שעשו דור המבול.
בני נח אשר אתם הברית היא ברמה של "קשת" בלבד, שהינה רק השתקפות קרני השמש בעננים. לעומתם, הברית שה' יתברך כורת עם אברהם אבינו ועם כל עם ישראל היא ברית של שותפות – זה כבר לא השתקפות של השמש אלא השמש בעצמה, כפי שנאמר בזוהר הקדוש "שמש דא ברית" (הובא בליקוטי מוהר"ן ל"א) - כוח הברית (שנמשל לשמש[2]) הוא אחד הכוחות החזקים ביותר באדם, הברית עם עם ישראל היא בדרגה של "שמש".
הברית בין ה' לעם ישראל היא דו צדדית – והיא מקיפה את כל חלקי החיים – לימוד תורה, שמירת שבת, קיום כל המצוות וכו' אבל עניין "שמירת הברית" – שימוש בכוח מרכזי זה נמצא במוקד... ולכן גם כאשר בודקים את מעשיו של האדם כאשר הוא מגיע לבית דין של מעלה, תחילה בודקים את התנהגותו בתחום זה, תחום זה כה משמעותי עד שאפשר להגיד שהתנהגות נכונה בתחום מרכזי זה יכולה להעלות את האדם במדרגות רוחניות וכן להפך...
אם כן, מה יעשה האדם שחטא בתחום זה ועומד חרד אל מול דברים האלה (ודברים במקומות אחרים המדברים על עומק הפגם שניתן לגרום בתחום) – אדם זה "סוחב" על עצמו מטען שאינו יודע כיצד עליו להתמודד... הוא רוצה לעשות טוב אבל "יושבים עליו" דברים שראה, שעשה או שחשב וכו'...
את הפתרון מלמד אותנו רבינו יונה, ע"פ המדרש "פלגי מים ירדו עיני – על לא שמרו תורתך..." אנו לומדים מכאן , שהתשובה על חטא היא דווקא באותו איבר שהוא חטא כפי שאומר הילקוט שמעוני – "רבי נתן ורבי אחא בשם רבי סימון אם עשית חבילות חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות חבילות של מצות". אם כן, תשובת המשקל לחטא בתחום הברית צריך להיות באותו עניין, להוליד הרבה ילדים – ובעיקר, לקחת על עצמו את עול פרנסתם והטיפול והחינוך היום יומי בילדים...
כאשר התינוק בוכה בלילה, ואתה מתאמץ וקם אליו זאת בעצם כפרה על איזה פגם שפגמת בברית – אתה מחליף לו חיתול? מצוין! עוד כפרה, הוא ביקש משהו ואתה משתדל לעזור לו? עוד כפרה... אתה עובד ומזיע כדי לפרנס את משפחתך? כל אלה "חבילות של מצוות" שמכפרות על ה"חבילות" הקודמות... כל מאמץ שאתה מתאמץ בגידול הילדים ובקשר עם אשתך גם כאלה שאתה לא ממש חייב מבחינה הלכתית. כדי לחזור בתשובה, צריך לעשות יותר, זו היא הדרך הפשוטה תשובת המשקל.
מסופר על אישה שהניקה את בנה התינוק באמצע הלילה ונרדמה לפני שהספיקה להחזירו לעריסה ולא על אף אחד מישראל הוא נחנק למוות. האישה שהייתה שבורה לחלוטין בעקבות המקרה הלכה למקובל שהיה בעירה שלה ובקשה שייתן לה תיקון למעשה, הוא פסק לה שהיא צריכה לצאת מביתה לגלות של שבע שנים – לא לישון שני לילות באותו מקום, כדין רוצח בשוגג.
לאחר זמן מה באחד ממקומות הנדודים שלה היא קבלה עצה ללכת לבעל שם טוב שבדיוק הגיע לאותו מקום אולי יש לו דרך תיקון אחרת... האישה עשתה כפי שיעצו לה ונפגשה עם הבעל שם טוב הקדוש והוא אמר לה מיד לחזור לביתה, להתלבש טוב, לאכול טוב ולהתקשט ושהיא צריכה לתרום נרות לבית הכנסת וחשוב שהיא תוודא שהנרות אכן ידלקו... האישה עשתה כמצוותו, חזרה לביתה ותרמה נרות לבית הכנסת – היא גם ניסתה לראות שהם ידלקו אבל בכל פעם היה מקרה אחר שבגללו הנרות כבו. פעם הגיע אדם וכיבה אותם, פעם רוח, פעם חתול והדבר הסב לה עוגמת נפש רבה...
בינתיים הגיע שמועה לאוזנו של המקובל שהאישה חזרה לפני תום זמן ה"גלות", לאחר שהתברר שהדבר נעשה ע"פ עצתו של הבעש"ט הוא נסע אליו כדי לברר מדוע הוא לא הסכים עם פסיקתו, ענה לא הבעל שם טוב, שהעיקר הוא תשובת המשקל, אמנם לא טעית ובספרי המקובלים אכן כתובים התיקונים האלו, אבל הם אינם מתאימים למקרה הזה... התיקון של האישה הזו הוא להוליד עוד ילדים! במקום הילד שנפטר ולגדל אותם. והצער שהיה מגיע לה היא כבר סבלה מעצם הפטירה של בנה ובכך שלא הצליחה לדאוג שהנרות ידלקו. ואם היא הייתה הולכת לגלות כמו שאמרת לה ככל הנראה כבר לא הייתה לה אפשרות ללדת ילדים נוספים לאחר שתחזור....
התיקונים שכתובים בספרים מיועדים למקרים שאי אפשר לעשות תשובת המשקל אבל מתי שהאפשרות קיימת אין צורך בתיקונים אחרים. מפני שלהשלים את החיסרון יותר טוב מאשר רק לקבל עונש...
המתכון לחיים מאושרים
כיצד אפשר לזכות לאושר? אולי יש כאלו שיגידו שצריך אמונה או ביטחון בה', יש כאלו שיגידו שצריך בריאות, אחרים אולי יגידו שצריך בית מפואר או מעמד חשוב... אבל המשנה במסכת אבות מציינת גורמים אחרים לאושר בעולם הזה: "כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה – מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה –מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. מַה בֵּין תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתַלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע? תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ - אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִין בָּעוֹלָם הַבָּא... אֲבָל תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע - יוֹרְשִׁין גֵּיהִנָּם וְיוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת..." (אבות ה' י"ט). תלמידיו של אברהם אבינו מתייחדים בשלוש תכונות: 'עין טובה' – אינם מקנאים. 'רוח נמוכה' – ענווה. 'נפש שפלה' – מתרחקים מהתאווה גם במקום היתר. ואילו תלמידיו של בלעם בעלי מידות רעות – קנאה, גאווה והליכה אחר התאוות. נשאלת השאלה – למה כפלה המשנה בעניין תלמידי בלעם הרשע "יוֹרְשִׁין גֵּיהִנָּם וְיוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת"? מה מוסיף הביטוי השני?
יש כאלו המדמיינים שיהיו מאושרים אם רק ילכו אחרי תאווה מסוימת – איזה אושר יהיה אם רק--- אומרת לנו המשנה שתלמידיו של בלעם, ההולכים אחר תאוותיהם, לא רק שהם יורדים לבאר שחת בעולם הבא, אלא גם חייהם בעולם הזה הם "גיהינום" – הם יורשים גיהינום כבר בעולם הזה, שבו אוכלים את הפירות וה"קרן" שמורה להם לעולם הבא. לעומתם, תלמידי אברהם אבינו מרוויחים לא רק בעולם הבא, לאחר מאה ועשרים שנים, אלא זוכים לחיים מאושרים כבר בעולם הזה, כדברי המשנה: "אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִין בָּעוֹלָם הַבָּא" – אוכלים את הפירות של מעשיהם הטובים כבר כאן, כאשר ה'קרן', השכר הגדול, נשמר לעולם הבא.
אין שום אפשרות של חיים מאושרים בעולם הזה לאדם ההולך אחר תאוותיו, כמאמר הפתגם העממי: "מתי אדם נהיה עני? כאשר השכן קונה מכונית חדישה יותר..." גם אם הוא יהיה עשיר, תמיד יהיה לו מישהו לקנא בו. למשל, אם הוא רוצה מאכלים דווקא בטעם מסוים ואם אין 'זה לא זה', או כל אחד שאומר לו מילה לא במקום הורס לו את כל היום. לעומת זאת אדם השמח במה שיש לו ומסתפק במאכלים שישנם ולא מחפש כבוד – בהכרח שיהיה לו טוב בחיים.
זאת ועוד, אם נדייק בדברי המשנה נבחין שלא נאמר " הדתיים – תלמידי אברהם אבינו – אוכלים בעולם הזה ונוחלים בעולם הבא..." ואף לא כתוב " עם ישראל – תלמידי אברהם אבינו..." וכדומה, אלא כתוב: "כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ..." – אין תעודת ביטוח לאף אחד, הכול תלוי במידות האדם. יכול להיות אדם שלא מגדיר את עצמו 'דתי' וטוב לו – שטוב לו בחיים, בהכרח יש לו לפחות חלק מהמידות של תלמידיו של אבינו, מטבעו או בזכות אבותיו שהתפללו עליו. וכן להפך, ייתכן אדם שנראה כלפי חוץ עם כל הסממנים ה'דתיים' או 'חרדי', אך מבחינת מידותיו הוא 'תלמידו של בלעם הרשע' והוא חי בגיהינום בעולם הזה. זהו המסר שה' מעביר לנו גם בפרשת "והיה אם שמוע" – מעשים טובים מביאים טוב, ואילו פעולות לא טובות מביאות סבל. אמנם אנו לא תמיד מבינים את הנהגת ה' בכל מקרה ספציפי – אך זה המסר המרכזי שעלינו להפנים ולחיות על פיו.
הקשר בין ברית המילה לאמונה עמוקה
האם יש קשר בין ברית המילה לחסד? מלמד אותנו רבי נחמן – "וּבִשְׁבִיל זֶה נִתְּנָה מִדַּת חֶסֶד לְאַבְרָהָם כִּי הוּא הָיָה ראשׁ לַמַּאֲמִינִים וְראשׁ לַנִּמּוֹלִים וּכְשֶׁנִּתְגַּלֶּה הַחֶסֶד הַיְנוּ הָאַהֲבָה וְהַהִשְׁתּוֹקְקוּת... אֲזַי הוּא עוֹשֶׂה נְפָשׁוֹת" (ליקוטי מוהר"ן ל"א ו').
לאחר שאברהם אבינו נימול במצוות ה' – עצם פעולת המילה (בתוספת הכוונות שלו) פעלו התקרבות עצומה בינו לבין ריבונו-של-עולם – כדברי רבי נחמן "וּבִשְׁבִיל זֶה נִתְּנָה מִדַּת חֶסֶד לְאַבְרָהָם כִּי הוּא הָיָה... ראשׁ לַנִּמּוֹלִים" – אברהם אבינו הגיע לקרבה כ"כ גדולה לה' יתברך ע"י ברית המילה – עד שלא רק שעשה חסד, אלא אף קיבל את מידת החסד בעצמה...
הגמרא מתארת ב' מדרגות בעשיית חסד – לספק צורך גופני – קור, עייפות או רעב... מדרגה גבוהה ממנה של חסד היא סיפוק צורך נפשי, כלשון הגמרא – "ואמר רבי יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות" (ב"ב ט:) ערכו של הפיוס גדול יותר ולכן המפייס זוכה בברכות רבות יותר, האוכל מפיג את הרעב עד לארוחה הבאה, אבל עידוד יכול לתת לאדם כוח לאורך ימים, שבועות ואף יותר...
התורה מספרת לנו שאברהם אבינו היה "עושה נפשות", לאחר שהיה נותן להם לאכול ולנוח, כמובן שהיא היה עושה זאת בהארת פנים הוא היה עושה אתם את החסד במדרגה הגבוהה ביותר (מדרגה שלישית), הוא היה נותן להם אמונה! לא רק 'פיוס' זמני, אלא 'כלי' שנותן כוח במצבים רבים ומאפשר לאדם לחזק את עצמו – האמונה...
אברהם אבינו, היה מלמד את האורחים שלו את "תורת החסרונות" – ה' ברא עולם כ"כ מורכב, עם אינסוף מרכיבים – מהיצורים הקטנים ביותר, ועד גרמי השמיים העצומים והכל מסתדר בהרמוניה מופלאה... ואם כן, שואל האדם את עצמו כיצד ייתכן שיש לאדם כ"כ הרבה 'בעיות' בחיים, היד ה' תקצר? למה דווקא בחיים שלי הדברים לא מסתדרים???
אברהם אבינו, לימד את האורחים שלו, שהכל בהשגחה, גם ה'חסרונות' שלנו, ה' מכוון את החיים... גם את מה שנראה לכם כמו חיסרון – תצא ממנו טובה גדולה, כי ה' יתברך מכוון הכל וכמו שכל העולם מתקיים בהרמוניה נפלאה, כך גם החיים של כל אחד מאתנו... גם הדברים הקטנים והגדולים ש"לא מסתדרים" לנו, הכל בהשגחה פרטית נפלאה ומהכל ייצא רק טוב, כמו שקורה פעמים רבות כאשר מסתכלים על תקופה ב"מבט לאחור" ורואים, איך כל מה שקרה היה "פאזל" שפתאום התחבר לישועה גדולה...
אמנם גם לפני הברית, אברהם אבינו היה מחזיר אנשים בתשובה, אבל לאחר שנימול וע"י כך כרת ברית עם ה', הוא קיבל כוח מיוחד לטעת בלבבות האנשים אמונה עמוקה, שמאפשרת לראות איך גם החסרונות, נמצאים בנו בהשגחה והם טובה גדולה... שנזכה גם אנחנו, לעשות חסד בכל המדרגות ושנראה איך הכל – הכל, גם מה שהכי מעצבן אותנו – בהשגחה ולטובה!
תיאור חי של מידת החסד הגדולה של אברהם אבינו – עצם הפנייה לאורחים, הזריזות, הנדיבות. מידה זו הושרשה בעם ישראל לכל הדורות.
יש לשאול, מה מטרתה של ההתגלות של ה' לאברהם - "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם"? (בראשית י"ח א') בפסוק זה וגם בהמשך לא מתואר דיבור של ה' אל אברהם, אם כן בשביל מה הוא התגלה אליו?
מכאן יש להבין, שזו הייתה התגלות רק לשם התגלות – ה' בא "להיות" עם אברהם אבינו שכואב עכשיו ביומו השלישי למילתו, כדברי רש"י – "וירא אליו - לבקר את החולה. אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה, ובא הקדוש ברוך הוא ושאל בשלומו", במעמד נשגב זה, מלך מלכי המלכים מגיע ל"ביקור" בביתו של המאמין הגדול, האם יש כבוד ועונג גדול מזה לבן אנוש?
והנה, נראות שלוש דמויות באופק – "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו" – הנה מגיעים אורחים... אולי זה לא הזמן הכי מתאים, אולי אם יתעלם הם ימשיכו בדרכם, אפשר לכל היותר לשלוח את אחד העבדים... במיוחד שהאורחים המזדמנים לא היו נראים מכובדים במיוחד, כפי שמתאר זאת רש"י – "ורחצו רגליכם - כסבור שהם ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו" (בראשית י"ח ד'). כמו כן עלינו לזכור את מעמדו הגדול של אברהם אבינו – הנברא היחידי בעולם שהיתה לו ברית עם ריבונו-של-עולם – ברית בין הבתרים וברית המילה – בהם אלוקים מבטיח לו הבטחות נצחיות. וגם בעיני הבריות היה מעמדו נשגב שהרי הוא מנצח את חמשת המלכים ובעקבות כך רוצים להמליך אותו למלך על כל העולם... ומול כל זה עומדים שלושה עוברי אורח. אבל אברהם אבינו לא "מתגאה" ולא מתבלבל ממעמדו, ורץ בעצמו לקראת האורחים – "וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל" – ולא זאת בלבד, כה גדולה ענוותו שהוא ממש משתטח על הרצפה - "וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה" - ומתחנן בפניהם, שיועילו בטובם לעשות אתו חסד ולהסכים להתארח בביתו.
הוא משכנע אותם בטענות שונות - זה לא ייקח הרבה זמן, וגם אינכם מטריחים אותי, אתן לכם מעט אוכל שנשאר מאתמול – "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ. וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ" (בראשית י"ח ד'). אברהם אבינו מרגיש שהאורחים המזדמנים האלו עושים לו טובה – שלוש פעמים הוא משתמש בלשון 'נא' – "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם".
לאחר שהאורחים מחליטים להיענות בחיוב ונשארים אברהם אבינו פועל בזריזות מיוחדת. הרמח"ל מלמד אותנו שהזריזות בפעולות האדם, מגלה על רצונו הפנימי – "הזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימי" (מסילת ישרים ז') – כאשר לא "מתחשק" לאדם לעשות דבר מה, זה בא לידי ביטוי גם בשפת הגוף שלו. כאשר מבקשים מנער להוציא את הזבל זה לוקח לו שעה וחצי – האם זה עד כדי כך כבד? לא, הוא פשוט לא רוצה לכן זה הופך להיות כל כך קשה... אברהם אבינו, פועל בזריזות רבה, המתוארת בחמישה ביטויים של מהירות – "וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה... וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ" (בראשית י"ח ב'-ז'). עלינו לזכור שמדובר על אדם בן תשעים ותשע ביום השלישי למילתו...
לא זו בלבד, במקום ה"פרוסת לחם" שאברהם אבינו הבטיח לאורחים הוא מבקש להכין "עוגות" – לחם טרי וטעים מכמות עצומה של קמח וסולת, אותה מנפים מספר פעמים כדי שהמאכל ייצא משובח – ומעבר לכמות שאדם רגיל יכול לאכול ביום שלם. לכאורה בשביל שלושה אורחים היה מספיק גם גדי קטן, אבל אברהם מצווה להכין "בן בקר" (לפי פשט המקרא היה רק אחד ורש"י מפרש שהכין שלושה – "שלשה פרים היו כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל"), גם כמות גדולה וגם בשר משובח. בטרם האוכל מוכן, אברהם אבינו מגיש לאורחים מנה ראשונה כדי שלא ירעבו – "וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב". ואחר כל זאת, הוא בעצמו משרת אותם בסעודה – "וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ" – אברהם אבינו, מגיש להם ומוזג להם. ונשוב ונדגיש שאברהם אינו מרגיש שום סתירה בכך למעמדו הרם, הרי הוא עוסק במצוות הכנסת אורחים...
זהו תיאור של יום אחד בביתו של אברהם אבינו, היו עוד אלפי ימים כאלו – היחס לו זכו האורחים האלו - היה היחס הרגיל, לו זכו כל האורחים בביתו. הרי אברהם אבינו לא ידע שהם מלאכים וחשב שהם אנשים גם אחרי שהם הלכו לדרכם, כדברי רש"י על הפסוק "וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם" (בראשית י"ח ט"ז) - "לשלחם - ללוותם, כסבור אורחים הם". תכונה זו של הכנסת אורחים הושרשה בעם ישראל, ולא רק אצל גדולי ישראל אלא גם בקרב בעלי הבתים שמרגישים בקרבם את הערך הגדול של העזרה לזולת, ומרגישים כבוד מכך שיש להם את הזכות לעזור בעצמם לזולת. בזכות שנשאף גם אנו להידבק במידותיו של אברהם אבינו, נזכה להיחשב לתלמידיו שעליהם נאמר "אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִין בָּעוֹלָם הַבָּא" (פרקי אבות ה' י"ט) תגבר אהבתו של הקדוש-ברוך-הוא אלינו, כמו שאמר לאברהם - "אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (ישעיה מ"א ח') ויגאלנו בקרוב...
האם יש משהו יותר גדול מהתגלות ה'? אברהם אבינו מלמד אותנו שעשיית רצון ה' בעולם זה הנחת רוח הגדול ביותר לרבש"ע.
יש לשאול כלפי מי פונה אברהם אבינו בבקשה - "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ"? רש"י מציג שתי אפשרויות: "לגדול שבהם אמר... דבר אחר... והיה אומר להקדוש-ברוך-הוא להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים". נתבונן לרגע, לפי הדעה, שאכן אברהם אבינו פנה לה' יתברך וביקש ממנו "לחכות עד שיכניס אורחים" יש לשאול – כיצד אברהם אבינו אמר דבר כזה? לכאורה, הדברים אינם מסתדרים עם "דרך ארץ" הפשוטה! – כפי שלמדנו מן הסיפור על החסיד שלא הפסיק בתפילתו לומר שלום לשר, וכשהשר רצה להורגו הוא הסביר לו – "... אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום היית מחזיר לו אמר לו - לאו! ואם היית מחזיר לו מה היו עושים לך? אמר לו - היו חותכים את ראשי בסייף! אמר לו (החסיד) - והלא דברים קל וחומר, ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר כך אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב''ה שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים על אחת כמה..." (ברכות לב:).
אלא יש להסביר אברהם אבינו הבין שזה מה שהוא צריך לעשות במצב הזה. בעולם הזה – עולם הנבראים – מטרתנו לעשות מצוות, לעשות את רצון ה', בבחינת "היום לעשותם למחר לקבל שכרם" (ערובין כ"ב.). אמנם, זה בוודאי תענוג עילאי לזכות לגילוי אלוקות בביתך... אבל אברהם אבינו אומר לה' – "בבקשה ממך – יותר ממה שזה משמח אותי שאתה בא וגורם לי לתענוג גדול, אני רוצה לעשות לך תענוג, לשמח אותך ולכבד אותך! על ידי שאקיים את מצוותך – ואכניס אורחים – זה ישמח אותך..." משמעות דבריו של אברהם אבינו הם – "האם אתה מרשה לי שאשמח אותך ואגרום לך לנחת רוח?" התגלות ה' בבית אברהם היא בבחינת "קבלת שכר" – לכן הוא מבקש רשות לעשות כדי לגרום נחת רוח לה' יתברך.
מכאן יש לנו ללמוד על המהות של ביקור חולים או אנשים שצריכים עזרה – עיקר תפקידנו במהלך הביקור הוא "להיות" עם אותו אדם שמבקרים. זאת ועוד, עלינו לפתח מודעות של עשייה – רצוננו לעשות רצון ה' גם כאשר הדבר בא על חשבון הנאה או אפילו רווח רוחני אישי. הדבר היותר גדול הוא "לעשותם" – לקיים מצוות ולעשות את רצון ה' בעולם הזה...
גדולתן של הנשים
נראה לכאורה שהתורה לא מרבה לדבר על האימהות, האמנם? אחד מהשבחים ששלמה המלך משבח את אמו ב"אשת חיל" - "קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ בַּעְלָהּ וַיְהַלְלָהּ" (משלי ל"א' כ"ח) מה כאן השבח של הנשים? מלמד אותנו שלמה המלך, אם אתם רואים שרק הבנים, או רק הבעל, מוצלחים - אולי אפשר לתלות זאת בדבר אחר. אבל אם גם הבעל וגם הילדים מוצלחים, תדע שזה בזכות האישה, היא גרמה לזה!
מי זאת שרה אמנו? זו שעזרה לאברהם אבינו להיות מה שהוא, וזו שחינכה את יצחק אבינו. שניהם – "מפעל חייה", עליהם מסופר בתורה, וזהו בעצם סיפור על שרה אמנו. במקום היחיד שאברהם לא פעל מכוחה של שרה, התורה מציינת את דעתה ושהקדוש-ברוך-הוא חותם על כל דעותיה ואמר "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ" (בראשית כ"א י"ב) כלומר, בכל שאר הפעמים אברהם אבינו פעל ע"פ דעתה.
וכך גם היה עם רבקה אמנו ויצחק אבינו, למעט עניין הברכות שכתוב בפירוש שהיה בניגוד לדעתה של רבקה אמנו, כל השאר המעשים של יצחק אבינו היו מתוך דעתה של רבקה, זאת שפת התורה, כך היא מספרת על האימהות, שמסדרות הכל מאחורי הקלעים. כמו שכתוב "בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיֹּת" (תהילים קמ"ד י"ב) הזווית אינה נראית אבל היא קובעת כיצד יראה הבית...
ממשיך שלמה המלך, "נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ" (משלי ל"א כ"ג) גם בפסוק זה לא ברור לכאורה מה השבח לאשה? איך הבעל הגיע לשבת עם זקני ארץ? בזכות אשתו, היא שלחה אותו – "אני רוצה שתלך ללמוד, שיהיה לריבונו של עולם נחת רוח ממה שאתה עושה", אם אדם זוכה להגיד איזה דבר תורה, חידוש או למסור שיעור זה בזכות אשתו, כמאמרו של רבי עקיבא "שלי ושלכם שלה הוא" (כתובות סג.)
כוחה של תשובה, כיבוד הורים והיחס לישמעאל.
אליעזר עבד אברהם מגיע עם רבקה, השידוך של יצחק אבינו, והם מוצאים אותו בעיצומה של תפילה: "וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל" (בראשית כ"ד ס"ב) – עולות מכאן כמה שאלות: היכן היה מקום תפילתו של יצחק אבינו? על מה הוא התפלל? מדוע רבקה אמנו נפלה מהגמל? ומה עשה יצחק אבינו בבאר לחי ראי?
נאמר: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" (בראשית כ"ד ס"ג) ונאמר: "וַיָּקָם שְׂדֵה... וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה... וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר" (בראשית כ"ג י"ז) – המילה "שָּׂדֶה" מיוחסת למערת המכפלה – שם הייתה קבורה שרה אמנו, אמו של יצחק אבינו – ומכאן שזה היה המקום שאליו יצא יצחק לשוח, כדברי הזוהר הקדוש – "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב - וְכִי לָא הֲוָה לֵיהּ בֵּיתָא, אוֹ מָקוֹם אַחֵר לְהִתְפַּלֵּל?! אֶלָּא אוֹתָהּ הַשָּׂדֶה הָיָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם סָמוּךְ לַמְּעָרָה, דִּכְתִּיב, (בראשית כ"ג) הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנִי חֵת" (בא ל"ט:) וכפי שניתן ללמוד מהפסוק שמדבר על המרגלים – "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן" (במדבר י"ג כ"ב) כלומר נגב הוא ליד חברון ונאמר - "וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב" (בראשית כ"ד ס"ב) כלומר הוא היה גר בקרבת מקום, ורש"י אומר – "ואת הנגב - ... מערת המכפלה, שנאמר ויעלו בנגב ויבא עד חברון" (דברים ל"ד ג').
על מה התפלל יצחק אבינו? נאמר על צדיקים: "וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע" (ישעיה ס"ה) – תפילתם של צדיקים נשמעת מיד. אם כן, יצחק אבינו מתפלל ב"ציון" של אמו[3] על המשך המשפחה, המשך המשימה. הוא מבקש מאמו שתתפלל שמפעלה ימשיך. לשם כך עליו להתחתן, ובעוד הוא מדבר מגיע אליעזר עם רבקה.
נדמה לעצמנו את המצב – רבקה, שהייתה צעירה מאוד, רואה בפעם הראשונה את בעלה לעתיד בציון אמו – צדיק הדור בעיצומה של תפילה על המשך קיום המשפחה והעם. מרוב התפעלות, השתאות וצניעות היא מנסה להסתיר את עצמה מאחורי הגמל – עד שהיא נופלת ממנו...
נשים לב לדבר נוסף, יצחק אבינו מתפלל על זיווגו רק לאחר שחזר מבאר לחי רואי אשר בה שהה זמן מה. מה פשר הליכתו למקום זה? אומרת לנו הגמרא בפרק החובל שכאשר אדם אוכל בלי להציע גם לחברו – דבר זה עלול לגרום לחולי: "אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי שיתין תכלי מטייה לככא דקל חבריה שמע ולא אכל[4] ... א''ל את אמרת מהתם ואנא אמינא מהכא – 'וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ' וכתיב בתריה (בראשית כה-א): ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה" (בב"ק צב:).
הגמרא לומדת רעיון זה מפרשתנו – יצחק אבינו הולך לבאר לחי רואי כדי לדאוג לזיווג של אביו, כמו שאומר רש"י: "...שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה". עוד לפני שיצחק מתחיל להתפלל על עצמו הוא פועל למען אביו, כדי שלא יהיה בתפילתו על עצמו צד של צער לאביו.
אמנם מובן שהאב רוצה בטובת בנו, אך יצחק אבינו הוא האדם הקרוב ביותר לאברהם אבינו בביתו והדואג לו, והוא דואג שיהיה אדם אחר שימלא את מקומו כאשר הוא יעזוב את ביתו לבנות את משפחתו ואת המשך עם ישראל. לשם כך הוא הולך לבאר לחי רואי, מקום מגוריה של הגר מאז שילוחיה מבית אברהם לפני שלושים ושמונה שנים. לכאורה נראה שבחירתו של יצחק אבינו לנסות להחזיר את הגר ולא לחפש אישה אחרת לאביו נראית טובה מאוד מכיוון שהגר כבר מכירה את הבית – היא רגילה לראות מלאכים מסתובבים והיא מכירה את טעמו של אברהם אבינו – שכבר בגיל מאה ארבעים באותו זמן. אך עם זאת כיצד ניתן לעבור על הוראה מפורשת של שרה אמנו שקיבלה תוקף אלוקי: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק... וַיֹּאמֶר אֱלֹוקים אֶל-אַבְרָהָם... כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ"?! (בראשית כ"א י')
השאלה מתחדדת כאשר נשים לב לדברי חז"ל על סיפור העקדה – הנערים שאברהם אבינו לקח כליווי לעקדה היו אליעזר וישמעאל, כלומר ישמעאל חזר לבית אברהם שנים לפני הגר. כיצד ייתכן הדבר?! התשובה לכך היא שאמנם נגזר גירוש על ישמעאל, אך כוח התשובה גדול כל כך שהיה בכוחו לשנות את ישמעאל עד כדי כך שהוא הפך ל"איש אחר" כדברי הרמב"ם – "מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים ועושה צדקה כפי כחו ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים..." (הלכות תשובה ב' ד'). ישמעאל היה יכול לחזור לבית אברהם מפני שההוראה האלוקית נאמרה על אדם שפל ולא על זה שתשובתו כה עמוקה עד שממש הפך לאדם אחר. זאת הסיבה שבגינה הלך יצחק אבינו לבאר לחי רואי – הוא הלך לבדוק אם גם הגר חזרה בתשובה וראויה לחזור לבית אברהם אבינו.
רש"י אומר לנו ששמה של הגר הוא קטורה מפני שלא נזדווגה עם אחר שלושים ושמונה שנים – לא בדרך חטא ואפילו לא בנישואין. היא נשארת בנאמנות מוחלטת לאברהם אבינו באומרה: לאחר שהייתי נשואה לצדיק הדור, קודש קודשים, לא אוכל להינשא לאחר, וזאת למרות העובדה שמוצאה מהעם שטוף הזימה – האומה המצרית. לאחר שמתברר שאכן הגר נשארה כה נאמנה לאברהם אבינו, צדיק הדור, ברור שנשארה נאמנה לה' – יצחק אבינו מחזיר אותה לאביו.
אולם כאן נשאלת שאלה נוקבת מאוד שנלמד ממנה יסוד חשוב ביותר לימינו – אם הגר וישמעאל עשו תשובה כה גדולה עד שהשתנתה מהותם – מדוע דבר זה אינו מוזכר בתורה שבכתב, אלא ברמזים דקים המתפרשים רק בתורה שבעל פה?!
כאשר, אליעזר מציע לאברהם אבינו את בתו כשידוך ליצחק אבינו ואברהם אבינו מסרב בטענה ש"אין ברוך מדבק בארור". מדוע אליעזר ארור, הרי בחז"ל יש תיאורים מרחיקי לכת על צדיקותו של אליעזר – "דולה ומשקה מתורת רבו", "שולט בייצרו כרבו"? אלא משמעות תשובתו של אברהם אבינו היא: "אמנם אתה ובתך עבדתם על עצמכם בצורה משמעותית ואתם צדיקים גדולים, אך עדיין שייכים אתם לצאצאיו של "כנען", ועל צאצאיו חלה קללה. אמנם הקללה לא נתפסה עליכם בגלל העבודה הגדולה שעשיתם, ולכן אתם באופן אישי לא "ארורים" – אבל אנו עוסקים פה בהקמת עם, ואיני יכול להקים עַם, עִם מי שרובצת על צאצאיו קללה".
כך גם בענייננו, התורה שבכתב נועדה לכל העולם כמו שכתוב: "באר היטב" – יהושע בן נון כתב את התורה בשבעים לשון בשביל כל אומות העולם, ואילו התורה שבעל-פה היא רק לעם ישראל. לכן צריך להדגיש: את צאצאיו של ישמעאל צריך לגרש כמו שנאמר: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק". אין כאן שאלה – זה מה שכתוב בתורה שבכתב! זה מה שכל העולם צריך לדעת. אבל התורה שבעל פה מלמדת אותנו את כוחה העצום של התשובה ומספרת לנו שישמעאל – בתור אדם פרטי – חזר בתשובה, וגם הגר – בתור אדם פרטי – חזרה בתשובה ויש בכך ללמד על כוחה הגדול של התשובה. אולם בכך לא השתנתה מהותם של צאצאיהם והציווי האלוקי מהדהד בכל העולם: "כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק".
ציווי זה מקיים אברהם אבינו בעצמו, גם אחרי שישמעאל והגר חזרו לביתו, לגבי צאצאיה האחרים של הגר: "וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת; וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ, בְּעוֹדֶנּוּ חַי" (בראשית כ"ה ו'). לא חובה לשלח אותם בכוח, אפשר גם לתת מתנות – אבל צריך שיהיה ברור שכאן לא מקומם.
לכל אחד יש כישורים התואמים לתפקידו בעולם – בעזרתו הוא יכול להועיל לעולם, כמו שרק הוא יכול.
בפרשה מופיע עניין הברכות של יצחק אבינו לבניו, ובעניין זה נשאלות כמה שאלות עקרוניות מאוד: למה יצחק אבינו רצה לברך את עשיו? ומדוע רבקה אמנו התערבה בצורה כה קיצונית במהלך של בעלה? נענה על שאלות אלו ונלמד מהן כמה עקרונות חשובים לחיינו.
תחילה חשוב להדגיש שיצחק אבינו לא טעה בעניין מצבו של בנו עשיו, לחשוב שהוא יותר צדיק מיעקב. זאת אנו למדים מהברכה שתכנן יצחק אבינו לברך את עשיו ולבסוף ברך בה את יעקב אבינו. הוא תכנן לברך אותו בשפע גשמי: "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹוקים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ" (בראשית כ"ז כ"ח) וכאשר חוזר עשיו ומגלה שברכתו ניתנה ליעקב אבינו, הוא מתחנן ומבקש מאביו שימצא בשבילו ברכה, אך יצחק "מתקשה" למצוא במה לברך אותו. מעניין לראות שכאשר יצחק אבינו שולח את יעקב ללבן, הוא דווקא מוצא הרבה במה לברך אותו: "וְאֵל שַׁקַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים. וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹוקִים לְאַבְרָהָם" (בראשית כ"ח ג') – מתגלה שליצחק יש ברכות רבות לברך בהן – פריה ורביה, ברכת אברהם אבינו, ירושת הארץ. מדוע אם כן, לא בירך יצחק אבינו את עשיו, אף לא באחת מן הברכות הללו? אלא שברכות אלו לא היו מיועדות לו מלכתחילה. גם כאשר הוא התכוון לברך אותו, הוא ידע שיעקב הוא ממשיך דרכו האמתי.
אם כן, מדוע בכלל התכוון יצחק לברך את עשיו? מסביר המלבי"ם שכוונתו של יצחק הייתה ליצור חיבור בין שני בניו ושיקימו שניהם את עם ישראל בדגם של יששכר וזבולון. כל השפע הגשמי יהיה אצל עשיו ויעקב יהיה המוביל הרוחני. תהיה ביניהם תלות הדדית, יעקב יהיה מחויב להתפלל על אחיו כדי שלא יתדרדר ולשמור אתו על קשר טוב, וכך גם לקרב אותו ועשיו יהיה שותף לתיקון העולם ע"י התמיכה הכלכלית ביעקב. תכנית זו נשמעת טובה, אם כן מדוע רבקה אמנו מנסה בכל כוחה להפר אותה?!
רבקה אמנו נוצרת בקרבה את הנבואה שקבלה עוד בזמן ההיריון: "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'. וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (בראשית כ"ה כ"ב). יצחק אבינו פועל לפי הבנתו, ואילו רבקה אמנו פועלת על פי נבואה שקיבלה – הבנים לא ימשיכו ביחד, עליהם להיפרד! הנבואה נאמרה רק לרבקה אמנו והיא רואה שלא אברהם אבינו ולא יצחק אבינו קיבלו את הנבואה, למרות שהיא נוגעת מאוד למשפחתם.
מכך שרק היא קיבלה את הנבואה היא מבינה שהיא מיועדת דווקא אליה, לא סתם מספרים לה דברים מן השמים. הנביאים לא שומעים נבואה בתור "מהדורת חדשות", כדי שיהיו מעודכנים במה שיקרה, אם ה' מתגלה אליהם ומספר להם דבר יש לכך סיבה והם צריכים לעשות אתו משהו – למשל להפיץ את הנבואה בעם ישראל, אם זה מה שנאמר לו, ופעמים שהנבואה נאמרת דווקא לנביא הזה כמשימה! וכך מבינה רבקה אמנו – ה' גילה לה זאת כדי שתעשה עם זה משהו. וכך במשך שישים ושלש שנים, בכל יום קמה רבקה אמנו בבוקר ושואלת את עצמה – מה אני צריכה לעשות היום עם הנבואה שקיבלתי בזמן ההיריון? עד שהיא שומעת את בעלה מעוניין לברך את עשיו. – הנה, עכשיו אני צריכה לפעול! עכשיו זה הרגע שלשמו קיבלתי את הנבואה, מכאן הנחישות והנחרצות של רבקה אמנו בנושא הברכות – כך ה' אמר לה לפעול!
כל זה טוב ויפה, אך מדוע לא לספר לבעלה בפשטות על הנבואה ולפתור את העניין בצורה נעימה יותר? מדוע צריך להגיע למצב שבו יעקב צריך להתחפש ולהסתכן ועשיו מעוניין בהריגתו? התשובה לכך מהנלמד לעיל – רבקה אמנו רואה שרק היא קיבלה את הנבואה - "וַאֲמֶרֶת לֵהּ אִמֵּהּ עֲלַי אִתְאַמַּר בִּנְבוּאָה" (אונקלוס בראשית כ"ז י"ג), ואף על פי שגם בעלה נביא ה' לא גילה לו זאת – סימן שהנבואה הזאת מיועדת דווקא אליה, זאת המשימה שלה – היא אינה יודעת מדוע, אבל אם ה' אמר – זה סימן שעליה לפעול.
לאור זאת נחזור ונשאל – מדוע יצחק אבינו לא התנבא בעצמו בנבואה זו? על שאלה זו נענה ונלמד בכך יסוד חשוב בחינוך וביחסים בכלל. אנו צריכים לזכור שלעשיו היה טבע קשה מאוד! וכדי לתקן את עצמו הוא היה זקוק להרבה כוח ולהרבה אמונה בו. אם גם יצחק אבינו היה מקבל את הנבואה שקיבלה רבקה, הוא כבר לא היה מקרב אותו כל-כך, ועשיו היה יכול ליפול לגמרי עד שהיה מאבד את הבחירה להיות צדיק או רשע. לכן ה' מנע את הנבואה מיצחק אבינו, כדי שצדיק הדור ישקיע בעשיו את מיטב כוחות האהבה והתמיכה ושלעשיו תהיה אפשרות אמתית להיות צדיק. נאמר בספרים שאם אכן עשיו היה מצליח להתגבר הוא היה הופך לדרגה גבוהה אפילו מיעקב אבינו. מכאן נוכל ללמוד גם לעצמנו – כמה חשיבות יש בכל תמיכה ובכל אמונה שאנו מאמינים בילדים שלנו, בבני הזוג שלנו ולא פחות חשוב – בעצמנו.
אחדות למרות אי-אחידות
ליעקב אבינו נולדים שנים עשר ילדים, השבטים שמהם נבנה עם ישראל. לכל שבט ייחוד משלו ודרך משלו בעבודת ה' – הלויים משמשים בקודש, שבט יששכר עמלים בתורה, זבולון סוחרים וכן הלאה, כל שבט בדרכו. האם אנו מצפים לכך שעם ביאת המשיח במהרה בימינו תהיה "אחדות" ויתבטלו ההבדלים בין השבטים – "מספיק כבר עם הזרם הזה והזרם הזה – כולם ביחד"? עונה על כך הגמרא: "אמר אביי - גמירי דלא כלה שבטא" (ב"ב קטו:) – לעולם לא יתבטלו השבטים! אנו למדים זאת מכך שהכהן הגדול היה לובש חושן ובו משובצות שתים עשרה אבנים יקרות ועליהן כתובים שמות כל השבטים כולם. דבר זה הוא בציווי ה' בתורה הנצחית, ולא ייתכן שהדבר יפסיק להיות רלוונטי, חס וחלילה[5].
חז"ל מספרים שיעקב אבינו ראה בחלומו את השר של עשיו עולה בסולם ולא יורד. התחיל יעקב אבינו לדאוג מהעניין. אמר לו הקדוש-ברוך-הוא שבסופו של דבר הוא יירד. כמו כן מספר לנו רש"י בשם חז"ל: "וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו" (בראשית כ"ח י') – ...התחילו (האבנים) מריבות זו את זו, זאת אומרת עליי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עליי יניח, מיד עשאן הקב"ה אבן אחת..." – יש כאן לימוד חשוב מאוד לענייננו – האבנים רצו להתקרב לצדיק ובכך להתקרב לה' – אך לא הייתה כאן רק מחלוקת לשם שמים, אלא מריבה. לא הייתה אחדות, ואולי זו הסיבה שבאותו הזמן ראה יעקב אבינו בחזיונו את השר של עשיו עולה ועולה. וכשבסופו של דבר האבנים התאחדו, אז ורק אז עלייתו של עשיו הגיעה לסיומה, וה' אומר ליעקב אבינו שעשיו יירד.
קיים הבדל משמעותי מאוד בין מחלוקת בהלכה, לבין מריבה – כאשר אני פוסל את האדם השני כי הוא אינו כמוני – כמו שהיה בזמן חורבן בית שני שכל מי שלא היה מה"זרם" שלי נחשב ל"כופר" והייתה פסילה של השני או שנאה אישית כלפיו מפני שהוא לא הולך בדרך הנכונה (כלומר בדרך שלי) – זוהי מריבה. אך כשיש אי הסכמה בהלכה, כלומר כיצד להסביר את רצון ה' במקרה זה או אחר, זוהי מחלוקת. המחלוקת עניינית ונמצאת בין כותלי בית המדרש – היא נוקבת, ללא פשרות, אולם היא איננה אישית – ובאופן האישי האהבה והאחדות ממשיכות להופיע.
דוגמה למצב כזה אנו פוגשים במסכת יבמות במשנה: "שש עריות חמורות מאלו מפני שנשואות לאחרים צרותיהן מותרות... נתייבמו בית שמאי מכשירין ובית הלל פוסלין אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין אלו פוסלין ואלו מכשירין לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי..." המשנה מתארת מחלוקת נוקבת בבית המדרש: בית הלל טוענים שבית שמאי עוברים על איסור יהרג ובל יעבור של עריות – אדם צריך למסור עצמו למיתה ולא לעשות מה שהם מורים, ואילו בית השמאי משיבים לעומתם שאדם שיעשה כבית הלל יעבור בכל יום על איסור.
המחלוקת ביניהם קיימת, אין טשטוש או ויתור על אחת מהדעות, ועם זאת "לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי". לאחר הוויכוח הסוער בבית המדרש היה אחד מבית שמאי בא לחברו מבית הלל, ואומר: "בני בן שמונה עשרה, אולי יש לו בת היכולה להתאים?" (כמובן שהיא צריכה להיות מותרת על פי שיטת בית שמאי...) אין כאן שום פסילה ושום נגיעה אישית. יש מחלוקת בהלכה – דנים בהלכה, אולם באופן אישי יש יחסים של קרבה ושל אחדות.
אצל אברהם אבינו ויצחק אבינו הייתה הבדלה ברורה – היה להם בן שממשיך ובן שלא ממשיך. הדברים לא היו פשוטים, אך היו ברורים. יעקב אבינו, הנקרא בכיר האבות, מתמודד עם מציאות חדשה שבה כולם ממשיכים. יש כאן התמודדות מסוג חדש – כיצד לשמור על הייחוד של כל אחד ושכל אחד ימלא את תפקידו, ולדאוג שהשלום והחיבור יישמרו. בשאלה זו היה עוסק יעקב אבינו כל חייו – ביחסים בין נשיו וביחסים בין בניו – כיצד מביאים למצב של אחדות?
לצערנו לא פעם יש מחלוקת הגולשת לפסים אישיים, עכשיו כל הציבור "ההוא" לא בסדר; הם "ככה" ואלה "ככה" – והמחלוקת העקרונית שפעמים מתחילה לשם שמים הופכת למריבה אישית ולפסילה של השני או של קבוצה שלמה חס וחלילה, ולדבר זה יש השלכות קשות.
לאחר האסון הנורא בהר נוף (רצח של מתפללים ע"י פועל ערבי) אמרו האלמנות שהרצח הנורא נגרם בגלל מחלוקות שיש בעם ישראל... אפשר קצת להסביר את הדבר על פי דברי רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן ל"ח) – ה' יתברך מתפאר בישראל, וכאשר אדם מדבר רע על אדם מישראל הוא פוגע בהתפארות של ה' בעם ישראל. מכאן שאם מדברים נגד ציבור שלם מונעים חס ושלום את התפארותו של ה'. כששומעים על מחלוקות בין גדולים צריך לדעת שאנו לא מבינים בכך דבר, ועלינו לא להיכנס לכך, לא לשמוע על כך ובוודאי לא לחזור על הדברים. ויש לעיין בנושא זה בדברי רבי נחמן: "כְּשֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ מְרִיבוֹת שֶׁבֵּין הַצַּדִּיקִים - תֵּדַע, שֶׁזֶּה מַשְׁמִיעִין אוֹתְךָ תּוֹכָחָה, עַל שֶׁפָּגַמְתָּ בְּטִפֵּי מחֲךָ..." (ליקוטי מוהר"ן תורה ה' אות ד').
גם בבית – בני הזוג שונים זה מזה ויש מחלוקות, וכך צריך להיות שהרי כל אחד הוא אישיות בפני עצמה וטוב שיהיה שוני, אולם השאלה העיקרית היא האם זו מחלוקת עניינית או שהיא הופכת למריבה המעורבת בכעסים, במתחים ובאגו – "אני חייב להיות צודק". על בני הזוג לקבוע מראש למי הם פונים במקרה של אי הסכמה. כמו שהסנהדרין הייתה מכריעה בין השיטות השונות וקובעת הלכה אחת לעם ישראל, כך צריכה להיות סמכות המקובלת על שני בני הזוג שאליה הם פונים כדי להכריע. בין בני הזוג צריכה להיות אהבה בלי שום קשר אם השני מבין את האמת (כלומר את דעתי) או לא, ועליהם למצוא דרך לחסום את הרגשות השליליים מלהיכנס למערכת היחסים, בכל כוחם.
בסוף ימיו יעקב אבינו אכן מוצא פתרון ודרך שבעזרתה אפשר לשמור על הייחוד של כל אחד יחד עם האחדות. בעם ישראל יש שנים עשר שבטים – לכתחילה! יש שיטות שונות ויש לפחות שתים עשרה דרכים שונות להתקרב לה'. שטחי וילדותי לחשוב בצורה דיכוטומית וב'שחור ולבן' – כן או לא, נכון או לא נכון. טעות לחשוב שאם דרך מסוימת נכונה אז כל האמת אצלה ורק אצלה וכל השאר טועים במאה אחוז. העולם מורכב והאמת לא נמצאת במקום אחד. בכל זרם יש דבר טוב, ולכל אחד יש צד אחר חזק. (כמובן כשמדובר בציבור המתכוון לעבוד את ה' ולשמור על ההלכה...) ההסתכלות הבוגרת רואה את המורכבות ואת הכוחות והייחוד של כל אחד ושל כל זרם.
בליל שבת מברכים את הבנות בשם ארבע האימהות. טבעי היה אם הברכה לבנים הייתה בשם האבות, אך להפתעתנו הברכה היא: "יְשִׂמְךָ אֱלֹוקים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" (בראשית מ"ח כ') מה פשר הדבר? תחילה נותן יעקב אבינו את ברכת האבות לאפרים ולמנשה: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ", ולאחר מכן קובע שכל ישראל יברכו את בניהם בשמם של אפרים ומנשה: "וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹוקים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה..." – מדוע לתת את ברכת האבות לבני יוסף ואז לברך בשמם, הרי אם רוצים לברך את עם ישראל אפשר לברך ישירות בשמות האבות?!
יעקב אבינו בחר דווקא בצורת הברכה הזאת מפני שאצל בניו של יוסף הוא מצא את התשובה לשאלת חייו – כיצד אפשר לחיות באחדות למרות השוני. אפרים למד תורה אצל יעקב אבינו והיה גדול בתורה יותר ממנשה הבכור שנשאר עם יוסף הצדיק ושימש אותו כל חייו. כאשר יעקב אבינו מברך אותם הוא מקדים את אפרים למנשה הבכור. יוסף הצדיק חושש ממחלוקת ורומז ליעקב שיש כאן טעות, אך יעקב עומד על שלו, ומנשה לא עושה דבר! הוא שמח בשביל אחיו, יש לו את הכוח להיות 'שני'. צדיק הדור קבע שאחי יהיה בראש, אז אני מקבל בהכנעה את פסיקתו שאני שני! לכן זכו בניו של יוסף הצדיק שמברכים בשמם את כל בני ישראל – הכוח לשמור על האחדות טמון ביכולת להיות שני. יש לי את הייחודיות שלי והדברים הטובים שלי, אבל אני לא לבד ולא כל האמת אצלי. אם ההכרעה כרגע היא לא כמו שחשבתי לנכון – אזכה ללכת בדרכו של מנשה ולהיות 'שני[פינחס6] '[6].
הנביא זכריה אומר: "כֹּה אָמַר ה' צְבָקוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" – עם ישראל שואלים את הנביא אם עליהם לצום את ארבעת הצומות בזמן בניין בית המקדש השני, והנביא עונה להם שלא לצום. הצומות יהפכו לכם לששון אם תאהבו את האמת ולא תוותרו עליה, אך גם לא לשכוח את השלום. וכאשר בני ישראל דבקו באמת אבל עזבו את השלום – הדבר גרם לחורבן ולחזרת הצומות.
המקום שבו הדבר בא לידי ביטוי בצורה המשמעותית ביותר הוא הבית – שם הבעל צריך ללמוד להיות 'שני' להכניע את עצמו – לא תמיד רק לו יש מה להגיד ולא תמיד הדרך שלו היא הנבחרת... "והאמת והשלום אהבו".
כיצד נזכה לקבל באמת?
בזמן שרחל וויתרה על יעקב ומסרה לאחותה את הסימנים, היא לא ידעה שיעקב יתחתן גם אתה, מבחינתה זה היה וויתור מוחלט. כלפי חוץ רחל וויתרה על הכל, היא כבר לא תוכל להיות אם של עם ישראל, אבל האמת היא שאם רחל לא הייתה מוסרת את הסימנים לאחותה – היא לא הייתה יכולה ללדת כלל, כפי שאומר רש"י – "ויזכור אלוקים את רחל - זכר לה שמסרה סימניה לאחותה ושהיתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו, שמא יגרשנה יעקב לפי שאין לה בנים" (בראשית ל' כ"ב) וכן כלומר בזכות הוויתור הכי גדול היא זכתה להיות אחת מארבעת האימהות...
באופן דומה, גם יהושוע בן-נון היה בטל לגמרי למשה רבינו, במקום לנצל את כל הזמן ללימוד וכו' היה מסדר את הספסלים והמחצלות בבית המדרש ... אדם מן הצד היה יכול לומר "מה כבר יצא ממנו", אבל הוא היה זה שה' בחר בו להיות ממשיכו של משה רבינו ולהכניס את בני ישראל לארץ ישראל...
גם רבי נתן[7], היה גאון גדול, בקיא בכל חלקי התורה הנגלה והנסתר, והיה יכול בקלות לשמש בתפקיד נכבד – בחר להתבטל בתכלית הביטול לרבי נחמן, עד שאמר שהוא רק הקולמוס של רבו... זכה להיות הצינור של כל תורת ברסלב[8] וזכה לחבר בעצמו את "ליקוטי תפילות" ואת החיבור המיוחד במינו "ליקוטי הלכות" בו הוא מחבר את הנגלה והנסתר ולהיות ממשיך דרכו של רבי נחמן...
כוח החכמה והחן, כיצד יעקב אבינו שינה את גורלו של עם ישראל בגיל חמש עשרה.
נשאלת השאלה כיצד יכול יעקב אבינו להתמודד עם השנאה התהומית של עשיו כלפיו? שמונים ושתים שנים לאחר שעשיו מכר את הבכורה ושלושים וארבע שנים לאחר שיצחק נתן את כל הברכות ליעקב, עשיו הולך לקראת יעקב עם ארבע מאות חיילים כדי סוף-סוף "לסגור חשבון". יעקב אבינו פועל בחכמה גדולה ומצליח למצוא חן בעיני אחיו וכך לגרום למהפך בנפשו ומסיר ממנו את השנאה ששמר בליבו שנים כה רבות, כמאמר הפסוק - "דִּבְרֵי פִי חָכָם - חֵן" (קהלת י' י"ב). יעקב שולח מלאכים – "... וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ". לאחר שהדיבורים לבד אינם עוזרים, הוא שולח "מנחה"[9] בסדר גודל עצום (חמש-מאות ושמונים[10] בהמות), משתחווה שבע פעמים – "וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו" (בראשית ל"ג ד') – ברגע זה מתרחש שינוי תהומי בליבו של עשיו - "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ" – כדברי רבי שמעון בן יוחאי – "הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה, ונשקו בכל לבו" (רש''י).
עשיו מנסה להתחמק מלקבל את המנחה, גם כאן יעקב מפעיל את כוח החן ומשפיע על רצונו של עשיו – "וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמַר הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹוקִים אֶת עַבְדֶּךָ... וַיֹּאמֶר מִי לְךָ כָּל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי וַיֹּאמֶר לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי... וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי... קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹוקִים" – עשיו מסכים לקבל את המנחה – "וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח".
עשיו מבקש ללכת עם יעקב, או לפחות לשלוח "משמר כבוד" שילווה את יעקב, אך גם רצון זה מתבטל בעקבות החן של יעקב אבינו – "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי" – בשלב זה עשיו מוותר על כל רצונותיו ומניח לו ללכת לדרכו כפי שרצה...
בזמן מכירת הבכורה עשיו חשב שיעקב אחיו יצא "פרייר", הוא מכר לו דבר חסר ערך (הבכורה) וקיבל בתמורה דבר ממשי – נזיד עדשים ולחם... ארבעים ושמונה שנים הוא הרגיש "חכם", לימים הוא הבין שאחיו שהיה נראה כ"תמים" שאולי מבין בתורה אבל אין לו מושג בענייני העולם – תכנן כבר בגיל חמש עשרה, מהלך מחוכם ביותר שהניב פירות בגיל שישים ושלוש, כאשר זכה בברכות, לו ולזרעו עד עולם[11]. לא רק שיעקב הרוויח את הברכות, אלא עשיו מתגלה כ"כלי ריק" וכ"שוטה הכפר" שמוכן למכור את הדבר החשוב ביותר תמורת הנאה עוברת[12].
מה שהוא לא ידע באותו שלב, הוא שיעקב אבינו, הרבה יותר חכם מזה, לאחר שלקיחת הברכות הסתיימה בשנאה גדולה ורצון לנקמה – יעקב מצליח לאחר שלושים וארבע שנים, לשנות גם את רצונותיו ורגשותיו של עשיו ולהפוך לגמרי את הקללה לברכה. עשיו אמר - וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי" (בראשית כ"ז ל"ו) אבל אנו במבט לאחור מחייכים ואומרים הוא "יַּעְקְבֵ" אתך עוד פעם אחת, והפעם בגדול ואתה בכלל לא תרגיש...
זאת ועוד, נצחונו של יעקב על עשיו לא היה רק לזמנו – היה זה ניצחון גם לכל הדורות הבאים, והברכה שיצחק אבינו ייעד בתחילה לעשיו "יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ" (בראשית כ"ז כ"ט) – שהברכה לעם ישראל תעבור דרך עשיו – יעקב אבינו פעל שתגיע לנו הברכה באופן ישיר ובסופו של דבר עשיו הוא יהיה זה שכפוף לנו – כדברי רש"י על הפסוק – "...וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל. וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר" (במדבר כ"ד י"ח) כפי שמסביר רש"י – "והיה ירשה שעיר איביו - ישראל... והאביד שריד מעיר - מעיר החשובה של אדום והיא רומי, ועל מלך המשיח אומר כן, ... ולא יהיה שריד לבית עשו" שנזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו.
מה לעשות במצב של ייאוש? מה זכה יהודה בזכות שלא הסכים להתייאש.
מה יעשה אדם שנפל? "וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו" (בראשית ל"ח א') לאחר מכירת יוסף, יהודה שהיה מנהיג השבטים - יורד מגדולתו, אחיו מאשימים אותו שבגללו יעקב אביהם מתאבל ואיבד את מדרגתו ואת רוח הקודש שלו, כפי שאומר רש"י – "...ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו, אתה אמרת למכרו, אלו אמרת להשיבו, היינו שומעים לך" (בראשית ל"ח א'). נוכל לתאר לעצמינו שמצב זה אינו פשוט ואפשר בקלות להתייאש וליפול. אך יהודה לא מתייאש: "... וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה. וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן..." (בראשית ל"ח א') – יהודה אומר לעצמו: אמנם נפלתי, מה עלי לעשות עכשיו, האם בגלל שנפלתי אני צריך להתייאש?!? הרי אין שום יאוש בעולם כלל ומה שהיה – היה, העיקר להתחיל מהתחלה...
אני לא מסכים להתייאש! אני מתחיל מהתחלה! מהי המצווה הראשונה בתורה? פרו ורבו - אלך ואתחיל מן המצווה הראשונה. וכך ברבות השנים מצאצאיו נולד דוד מלך ישראל שלימד את כל עם ישראל לא להתייאש כפי שאומרת הגמרא – "א''ר שמואל בר נחמני א''ר יונתן מאי דכתיב (שמואל ב כג-א) "נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על" נאם דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה" (מועד קטן ט"ז:) וכפי שאומר הצאצא שלו חזקיה המלך "כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י.) ומזרעו ייצא בסופו של דבר מלך המשיח שילמד את כולם לא להתייאש ויחזיר את כולם בתשובה כפי שאומר הרמב"ם – "ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו. כפי תורה שבכתב ושבעל פה. ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה. וילחם מלחמות ה'. הרי זה בחזקת שהוא משיח" (הלכות מלכים פי"א ה"ד)
כיצד אדע מה לעשות? דבר ה' נשמע אלינו גם מתוך המציאות.
נשאלת שאלה לא פשוטה – מדוע יוסף הצדיק לא שולח לאביו אות חיים כשעלה לגדולה במצרים, ובכך מפסיק את הצער הגדול שאביו שרוי בו?
התשובה לשאלה זו טמונה בחלומות שיוסף הצדיק חלם לפני ירידתו למצרים. בחלום הראשון חלם: "...שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי." (בראשית ל"ז ו') בחלום זה זהותו של יוסף מוסתרת – עלומה. יוסף הצדיק מתייחס לחלומותיו כהוראה אלוקית שעליו לבצע. בחלום הראשון הוא מופיע בצורה מוסתרת והאחים משתחווים לו. מחלום זה מבין יוסף שכך עליו לנהוג, הוא מסתיר את זהותו מאחיו והם אכן משתחווים לו. כדי שחלום זה ייצא לפועל הוא לא יכול להראות לאביו שום סימן חיים.
בחלום השני: "וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי" (בראשית ל"ז ט'), בחלום זה אביו של יוסף ואחיו משתחווים לו כשהוא גלוי, ומכאן מבין יוסף שיש שלב שבו הוא צריך להתגלות, אך מתי? יוסף הצדיק מבין שהוא צריך להמשיך עם החלום הראשון עד שאביו יעקב אבינו יגיע למצרים ורק אז הוא יוכל להתגלות, וזאת כדי לקיים את הציווי האישי שקיבל בחלומותיו בצורה מדויקת. לאחר שמתחיל הרעב הכבד בארץ כנען, מגיעים האחים למצרים לשבור אוכל ולא מזהים את יוסף. אשר מצדו נאמן לחלום הראשון ולא מתגלה, שהרי אביו עדיין לא הגיע למצרים, כלומר עדיין לא הגיע הזמן לעבור להגשמת החלום השני. אם כן הוא מחפש דרך לגרום לאביו לרדת אליו עם בניו.
יוסף הצדיק דורש להביא את בנימין. הוא מניח שיעקב אבינו לא ייתן לבנימין לרדת לבד ויגיע אתו ביחד, וכך יהיה אפשר לעבור להגשמת החלום השני. הדברים לא מסתדרים כפי המתוכנן, ובסופו של דבר בנימין אכן מגיע עם אחיו, אך בלי יעקב אבינו. יוסף הצדיק נחוש בדעתו לגרום לאביו לרדת למצרים מבלי שידע שבנו עדנו חי, ולכן הוא מביים את גנבת הגביע על ידי בנימין בכוונה לאסור אותו, וכל זאת במטרה לגרום לאביו לרדת למצרים. כאן מגיע רגע השיא השובר לגמרי את כל התוכניות – יהודה ניגש ואומר ליוסף: "...וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ. וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה" (בראשית מד"ד ל') – נפשו של יעקב אבינו קשורה בנפשו של בנימין – אתה חושב שאם תשאיר את בנימין פה, אבא יירד לכאן לנסות לשחררו? דע לך, שאם אנו חוזרים בלי בנימין, ברגע שאבא רק יראה שבנימין לא אתנו תפרח נשמתו חס וחלילה. "וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת..." – אפילו לא יהיה פנאי להסביר מה קרה.
מה יוסף הצדיק צריך לעשות? מצד אחד יש לו את ההוראה האלוקית האישית שקיבל בחלומו ומצד שני המציאות דוחקת ולא מאפשרת להוציא לפועל את רצון ה' כפי שהוא הבין אותו עד עכשיו. "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו... וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי" (בראשית מ"ה א'). באותם רגעים יוסף הצדיק מבין את דבר ה' הנשמע אליו מתוך המציאות, יש כאן השלמה להבנה שלו עד כה מחזיון החלומות. הוא ידע שבהתחלה עליו להיות עלום ושבשלב מסוים יהיה עליו להתגלות, אך הוא לא ידע מתי. כעת, לאחר שכבר ניסה הכול והמציאות אינה משאירה לו מפלט – הוא מבין שיש כאן סימן מה' להתגלות ולעבור לקיום החלום השני בזהותו המקורית.
מכאן נלמד לקח חשוב ומיוחד במינו – קורה ואדם מרגיש הרגשה פנימית חזקה של "זה מה שעלי לעשות" – ייתכן גם שירגיש שה' ממש מצווה עליו לפעול בדרך מסוימת, והוא הולך ומחזק את עצמו בדרכו עד שיש לו דעה חזקה מאוד לגבי הדרך שעליו לפרש את המציאות ולפעול בה. עד שלפתע הוא מגיע למבוי סתום והמציאות בעצמה מדברת אליו, ועליו לדעת שה' מדבר אתנו גם דרך המציאות. בנקודה קשה זו על האדם להיות מספיק מבוטל לה' כדי להבין שה' רומז לו ומצפה ממנו להבין בצורה מדויקת יותר את ההוראה הראשונה. אמנם דרך זו היא קשה, אבל רק כך האדם יוכל לבצע את רצון ה' בצורה הנכונה.
מובן שאדם לא צריך לפרש כל קושי כרמזים משמים שעליו להפסיק לעשות דבר שלקח על עצמו, אלא מדובר כאן על התבוננות מתוך רצון אמתי לעשות את רצון ה'. שנזכה לכוון את לבנו ומעשינו לשם שמים ולעשות רצון ה' יתברך באמת.
גם למעשה טוב יכולות להיות השלכות שליליות, כיצד להישמר מהן?
שמעון ולוי באים בעורמה והורגים את כל אנשי שכם לאחר ביזוי אחותם על ידי שכם בן חמור. יעקב אבינו מבקר אותם בטענה שיש בכך סכנה מצד האומות מפני שהם מעטים מולם, אך מה דעת התורה בנושא?
לתורה יש דרכים רבות להדגיש דבר מסוים ומובן שיש משמעות בסידור הדברים ובהצגתם בתורה. נתבונן בשיח שבין שמעון ולוי ליעקב אבינו: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. וַיֹּאמְרוּ - הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?!?" (בראשית ל"ד ל') – הדו-שיח נחתם בדברי שמעון ולוי, ומכאן נראה שהקדוש-ברוך-הוא מסכים עם מעשיהם.
מתוך כך עולה קושיה חזקה מאוד – לאחר ארבעה דורות הצאצאים של שבט לוי ושל שבט שמעון נפגשים שנית על רקע דומה, אולם הפעם משני עברי המתרס, במעשה זמרי ופינחס. זמרי, נשיא לשבט שמעון, פוגע בקדושת ישראל, ואילו פינחס (שהיה משבט לוי) מקנא לה' ומציל את עם ישראל, כיצד צאצא של שמעון – פועל בניגוד לערכים שהיו כה מרכזיים בחייו של ראש ומייסד השבט?
ננסה לענות על כך על פי דבריו של יעקב לבניו בשעת הברכות: "ארור אפם כי עז" (בראשית מ"ט ז') – יעקב אבינו אומר לשמעון ולוי: יש בכם את מידת העזות. בעניין שכם בן חמור פעלתם נכון ובכך נתתם למידת העזות שבכם לצאת לפועל, והדבר עשה בכם רושם. אם לא תדעו לכוון את המידה הזאת למקומה הנכון, היא עלולה להביא אתכם לנפילה, כפי שהיה עם יוסף, שהייתם מוכנים להרוג את אחיכם.
אנשי שבט לוי היו עמלים בתורה ועסקו בה בלבד, וכך גם חינכו את ילדיהם. כשעם ישראל ירד למצרים, כל העם יכול היה לעסק בתורה וליהנות מהקצבה שהגיעה להם מטעם החוק שקבע יוסף, לפיו כהנים מכל דת מקבלים קצבה מטעם המלך. יוסף חוקק חוק זה מלכתחילה כדי למנוע את השעבוד, על ידי כך שבני ישראל ייחשבו כולם לכהנים והמצרים לא יוכלו לשעבדם.
בשלב מסוים, ביקש פרעה מעם ישראל שיעזרו לו "רק ליום אחד" והוא ישלם להם ביד רחבה זהוב שלם על כל לבנה שיכינו. כל השבטים חשבו שנכון לעזור לפרעה, הן מבחינה כלכלית והן מבחינת היחס התקין עם השלטון. אולם שבט לוי אמרו: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" ולא עזבו את התורה אפילו לא ליום אחד. בסופו של דבר פרעה גם לא שלם להם וגם שיעבד את כל מי שיצא לעבוד. שבט לוי שלא עבדו ביום זה, נשארו ללמוד תורה בכל שנות שיעבוד מצרים. בכך קיבלה מידת העוז שלהם את הגבולות הנכונים שלה והתעצמה עם הדורות שישבו בבית במדרש. זאת ספג פינחס שבעצמו היה מיושבי בית המדרש של שבט לוי, ובזכות הקשר לתורה ולתלמידי חכמים הוא קנה בנפשו את הכבוד ואת ההכנעה כלפי גדולים ממנו בתורה בכלל וכלפי גדול הדור בפרט. בזכות אותה הכנעה קינא פינחס בצורה הנכונה – הוא שאל את גדול הדור משה רבנו לפני שפעל.
לעומתו זמרי לא עמל לכוון את מידותיו, ולכן מידת העזות של אבותיו שלא תוקנה יצאה אצלו לפועל בצורה מעוותת.
נאמר במסכת אבות: "בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה , וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה. שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה..." (פרק ד' משנה ב') לכאורה קשה, הרי צריך לברוח מן העברה מצד עצמה גם ללא העברה הנוספת הנגררת ממנה. אפשר לתרץ זאת מהנלמד לעיל: הוי בורח מעברה שהיא לשם שמים כי היא יכולה לגרור אחריה עברה של ממש.
בהמשך ברכתו של יעקב אבינו ללוי ולשמעון נאמר: "...אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית מ"ט ז') – ללוי אין נחלה כלל ותפקידו להיות מפוזר בין כל עם ישראל וללמדו תורה, ונחלתו של שמעון מובלעת בתוך נחלת יהודה. יהודה הוא שבט המלוכה והוא שקול ומאוזן מטבעו, ולכן דווקא הוא ידע לרסן את העזות של שבט שמעון. מצד שני אם שבט יהודה יהיה רגוע ושקול מדי, נמצא לידו שבט שמעון שיעורר אותו לפעול בעזות. כך כיוון יעקב אבינו לאיזון נכון של תכונת העזות אצל שני בניו.
מכאן נוכל להבין את טעותם של החשמונאים שהיו גם הם משבט לוי ואכן נהגו בעזות רבה כשהכריזו מלחמה על המעצמה הגדולה בעולם. מיד לאחר שניצחו הם היו צריכים לדעת לאזן את תכונת העזות שלהם בעזרת מלך משבט יהודה אשר ייתן להם את האיזון הנכון כמו שהדריך יעקב אבינו. אולם, משלא עשו כן ומינו מלך משבט לוי - עם הזמן, העזות שלהם התפרצה נגדם עצמם וגרמה להרג של כל בית חשמונאי.
אם כן, נלמד גם אנחנו שכל מידה צריכה כיוון, ובמיוחד מידות קיצוניות, וזאת על ידי לימוד תורה והתבטלות כלפי תלמידי חכמים וגדולי הדור. וכאשר אדם מוציא לפועל תכונה קיצונית, אפילו בהיתר ועם כוונות הכי טובות, מיד לאחר מכן עליו לדעת לאזן את המידה הקיצונית שיצאה לפועל.
מה יעזור לנו לעמוד בניסיונות
עומק העניין של מה שמכונה "שמירת הברית" הוא שמירה וחיזוק הברית עם ה'. ככל שהקשר של האדם עם ה' חזק יותר – כך יהיה לו יותר כוח לעמוד מול התאווה החזקה ביותר.
הקשר של יוסף הצדיק עם ה' היה כל כך משמעותי עד שכל מי שרואה אותו מרגיש שבכל מעשיו כפי שאומר שר שטבחים – "וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (בראשית ל"ט ג'). עובדי האלילים מתחילים להרגיש את השגחת ה' על יוסף, ואפילו פרעה בעצמו אומר אל עבדיו: "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלוקִים בּוֹ. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹוקִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ" (בראשית מ"א ל"ח). ככל שהאדם מנסה להתקרב אל ה', כך יהיו לו רצון וכוחות גדולים יותר לעמוד בניסיונות החיים ולקיים את המוטל עליו, כמו שעשה יוסף הצדיק במסירות נפש.
שלום בית מתוך הפרשה – למה אנחנו לא רואים את המציאות הפשוטה?
בפרשתנו פרעה חולם חלום והחרטומים אינם מצליחים לפתור לו אותו. נשאלת השאלה: כיצד ייתכן שכל חרטומי וחכמי מצרים לא הצליחו להגיע לרעיון ששבע השיבולים הדקות שבחלומו של פרעה מרמזות על--- רעב? זה לא נשמע "רעיון מהפכני" ביותר, וכיצד לא הצליחו כל חכמי מצרים, על כל חכמתם, לחשוב עליו? זאת ועוד, מדוע פרעה כל כך מתפעל מרעיון שנראה כל כך מובן מאליו?
גם מפגישתם של האחים עם ה"משנה למלך מצרים" עולות תמיהות. התנהלותו של יוסף מחשידה: יש לו מתורגמן המדבר בלשון הקודש; הממונה על ביתו יודע לשחוט בהמות כהלכה; ומתוך התבוננות בגביע הוא יודע לומר להם את סדר לידתם ופרטים אישיים על חייהם ואף מספר להם מה היו דבריהם אחד עם חברו לפני שנרדמו כשהיו קטנים... (ועוד מעשים מחשידים מאוד המתוארים במדרש).
אף על פי שיוסף מראה לאחיו רמזים ברורים מאוד על הקשר בין "המשנה למלך מצרים" לבין האח שנמכר למצרים – הם לא עומדים על העניין, וכשבסופו של דבר יוסף מתגלה אליהם הם מוכי תדהמה.
התשובה לשתי השאלות הללו היא אחת – פעמים רבות האדם שבוי בתפיסת עולמו והוא מפרש את כל הקורה אותו בצורה המצדיקה את הנחות היסוד שלו. כך חרטומי מצרים ופרעה לא העלו בדעתם שייתכן מצב של רעב במצרים, הרי במצרים תמיד יש מים – לנילוס מקורות רבים ובדרך הטבע כמעט ולא ייתכן שהוא יתייבש. הם אינם מעלים בדעתם אפשרות כל כך פשוטה לפרש את חלומו של פרעה – פירוש שאף ילד קטן יכול היה להעלות בדעתו...
ולהבדיל, גם אחי יוסף מסרבים להבחין במציאות הפשוטה שבה שליט מצרים העומד מולם הוא לא אחר מאשר יוסף אחיהם אשר מכרו לפני 22 שנים, שאם הדבר כן, הרי יתברר שהם טעו במכירתו והצער שנגרם לאביהם היה לחינם...
כך גם האדם עם עצמו – הוא בטוח בצידקתו וכל מה שקורה לו מקבל פירוש מקורי, אשר לא יפגע בהנחת היסוד הזו. "וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" (משלי י' י"ב) – האדם אוהב את עצמו ולא מוכן להודות בטעותו.
וכך גם אצל בני זוג – הבעל בטוח שאצלו, בזוגיות שלו ובמשפחתו הכול בסדר – "אשתי מרוצה"... ומתוך כך גם אם יש בעיות במערכת הזוגית הוא מתרץ אותן בתירוצים שונים, מלבד בהסבר הפשוט הנמצא מול עיניו. ייתכן שהציפיות של אשתו, ממערכת היחסים השתנו מאז הפעם האחרונה שדיברנו על זה (לפני עשר או עשרים שנים...) ייתכן שיש מקום לבדוק את הציפיות והמטרות של כל בני הבית ולתאם ציפיות מחדש וכך למנוע תסכולים ואכזבות מיותרות משני בני הזוג. ה' יעזור לנו להכיר במציאות ולא להשלות את עצמנו...
היחס בין ההשגחה לבין האחריות האישית למעשינו.
בדברי יוסף הצדיק לאחיו אנו רואים שתי גישות הנראות כסותרות. מצד אחד: "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה" (בראשית מ"ה ד'), ומצד אחר: "... וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹוקִים" (בראשית מ"ה ח'). מכאן אנו מגיעים לשאלה החוזרת ועולה מדי פעם – מי האחראי לחטאיי? האם אני נכשל בעקבות הבחירה שלי-עצמי או מפני שה' לא עוזר לי[13]? שאלה זו חוזרת על עצמה בחיינו במצבים שונים, ייתכן ושתי ההסתכלויות נכונות אבל אם כן, כיצד נדע מה ההסתכלות שאנו צריכים לאמץ?
לפני שאנו נוקטים עמדה ומחליטים באיזו הסתכלות עלינו לבחור, עלינו לבדוק מה היא ה"שורה התחתונה", מה ההשלכה של הסתכלותנו אם מבטנו על החיים יחזק וייתן לנו כוח לעבוד או שמא יחליש אותן?
כפי שאומר הפסוק "וַיִּקְרָא אֱלֹוקִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה" (בראשית א' ה') - שמו של הקדוש-ברוך-הוא נזכר בהקשר של אור ולא נזכר על החושך. הרבי מלובביץ (בעקבות המהר"ל) אמר: "תורה מלשון הוראה" – מכל דבר בתורה אנו צריכים ללמוד לחיינו. אם כאשר אדם מייחס לה' חלק בנפילה שלו והדבר מביא אותו ל'חושך' – לרפיון ולחוסר עבודה, לוותרנות ולבטלנות ולחטאים נוספים – אז ה' אומר לו: "בבקשה אל 'תפיל' את זה עלי..." – שמו לא הוזכר על ה"חושך". אך אם הדבר מביא את האדם ל'אור' – מוסיף לו כוח ומוביל אותו לתשובה ולמעשים טובים – אזי ה' אומר לו: "אדרבא 'תפיל' את זה עלי..." – שמי הוזכר על האור.
בדרך זו מתפרשים דברי יוסף הצדיק לאחיו, הוא מזכיר להם את עניין הנפילה כדי שהם ייקחו אחריות על מעשיהם אך עם זאת הוא מנסה לעודדם ולחזקם – "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה" אבל כאשר יוסף חושש שיגיעו לעצבות ורפיון ידיים, הוא מציג להם את "הצד השני של המטבע" ומציע להם להסתכל על המציאות בצורה שתיתן להם כוח להתחזק – "כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹוקִים לִפְנֵיכֶם" לאחר שהוא רואה שהסתכלות זו אינה מספיקה כדי להוציא אותם מצערם הוא מראה להם את הטוב שיוצא ממעשה המכירה - "וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹוקִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה" – כאשר גם זה לא מספיק מחזק אותם יוסף הצדיק אומר שאפשר להסתכל על המציאות רק מצד ההשגחה ובלבד שלא ייפלו ברוחם בצורה כזו שלא תאפשר להם לעשות את תפקידם במציאות ולתקן את מעשיהם - "וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹוקִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית מ"ה ה'-ח').
עלינו לדעת להסתכל נכון על המצב בצורה שההסתכלות שלנו מחזקת אותנו ונותנת לנו כוח לתקן, לעשות טוב ולהתקדם. ולהימנע מהסתכלות שמייאשת ומחלישה – גם אם יש בה שמץ של אמת.
האם כולם צריכים להיות "מנהיגים"? – כל אחד יכול לתרום בצורה המרבית דווקא אם הוא יפעל לפי כוחותיו.
יעקב אבינו אוסף את כל בניו ומוסר להם את דבריו האחרונים. את חלקם הוא מברך, בחלקם הוא נוזף, לחלק הוא נותן תפקיד. נשאלת השאלה – מהו החוט המקשר בין כל דברי יעקב אבינו לבניו? מהו המסר המרכזי שהוא רצה לעביר להם, ואיזה מסר הוא מעביר לנו?
על שאלה זו עונה האברבנאל – מטרת דבריו של יעקב אבינו היא לקבוע מאיזה שבט יצא המנהיג של עם ישראל, וזאת כדי למנוע מחלוקת ומריבה לאחר מותו. כאשר הוא ממנה את יהודה למלכות, הוא מסביר לשאר האחים מדוע הם אינם מתאימים למלוך על ישראל. ראובן – פזיז מדי, לוי ושמעון – קנאים (אמנם ראינו שחשוב שיהיו בסמוך למלך "קיצוניים" שיעוררו אותו, אך לא טוב שהמלך עצמו יהיה קיצוני מדי.) וכן הלאה. כמובן, אין כאן אמירה שלילית על האחים, אלא ציון עובדות כדי לעשות סדר. לא כולם מתאימים להיות מלכים וגם לא צריך שנים עשר מלכים. יעקב אבינו מצביע לכל אחד על הכישרון המיוחד שלו שבאמצעותו הוא יוכל לתרום לעם ישראל בצורה הטובה ביותר.
נתבונן למשל על זבולון – אחיו יששכר יושב ולומד תורה, ואילו הוא מפליג בים ומתפרנס. הוא היה יכול להרגיש נחיתות לעומת אחיו, ולכן מבהיר לו אביו שזהו תפקידו בעם ישראל ושזוהי עבודת ה' שלו, והוא אינו פחות מאחיו. אומר על כך רש"י: "לפיכך הקדים זבולן ליששכר, שתורתו של יששכר על ידי זבולן היתה". זבולון מקיים את התורה של אחיו, ויתרה מזאת, על ידו מתקדש שם שמיים: "עמים הר יקראו – על ידי פרקמטיא של זבולון, תגרי אומות העולם באים אל ארצו, והוא עומד על הספר, והם אומרים, הואיל ונצטערנו עד כאן, נלך עד ירושלים ונראה מה יראתה של אומה זו ומה מעשיה, והם רואים כל ישראל עובדים לאלוקָ אחד ואוכלים מאכל אחד... והם אומרים, אין אומה כשרה כזו ומתגיירין שם".
הגויים הפוגשים את זבולון מתפעלים ממעשיו הכשרים והישרים ואומרים לעצמם: "הוא לא כמו כולם: הדיבור שלו נקי, הוא מתנהג בצניעות, לא אוכל כל דבר, הוא מוכן להפסיד זמן יקר ולא לצאת להפלגה ג' ימים לפני שבת. זה משהו לא רגיל, כשאזדמן לארץ ישראל ארצה לראות כיצד הם חיים שם." הגוי מגיע לאזור צידון ושם הוא רואה את זבולון לבוש לבן באווירה של שבת, דבר שלא ראה ולא הכיר. והוא ממשיך לומר לעצמו: אם כבר באתי עד לכאן, אלך לירושלים. שם ההתפעלות שלו כבר יוצאת מגדרה עד שהוא מחליט להתגייר. ובכך זבולון עושה נחת רוח גדולה מאוד, כמו שאומר הזהר הקדוש: "'בשעתא דשאר עכו"ם אתין ואודן לקדשא בריך הוא, כדין אסתלק ואתיקר שמא דקדשא בריך הוא עלא ותתא"[14](יתרו סט.). ואת כל ההשפעה הזאת השפיע זבולון ע"י החיים היום יומיים שלו, שהרי הוא לא פנה למסחר במטרה לגייר. הוא חי את חייו בפשטות עם הכוחות שה' נתן לו, ויצאו מכך תיקונים גדולים שאפילו יששכר לא מגיע אליהם.
וכך כל אחד וכל שבט תורם את חלקו בעולם עם הכוחות שבו. מסופר על אשתו המנוחה של חנניה צ'ולק – מייסד ומנהל מוסדות "עזר מציון" – שבאה לרב שך בטענה שהיא התחתנה עם אברך, ועכשיו הוא כמעט שלא לומד. ענה לה הרב שך: "את רוצה שהוא יחיה?!?" – אלו הכוחות שהוא קיבל מה', וזה התפקיד שלו בעולם.
יעקב אבינו מלמד את השבטים ואותנו – גם למי שמוכשר פחות ולא מתאים להנהגה יש חלק לעולם הבא, והוא אף יכול לזכות בחלק גדול יותר בו. לכל אחד יש תפקיד מיוחד לפי היכולות שלו ואין צורך לנסות להיות מישהו אחר. אדם כזה יכול לתרום רבות לעם ישראל – בחיים הפשוטים שלו, עם הכישרונות שה' נטע בו, ולזכות בגן עדן גם בעולם הבא וגם בעולם הזה. החיים הללו הם לא בדיעבד, הם לכתחילה. ברכת יעקב לבניו הייתה ברכה גדולה, הוא הראה לכל אחד מבניו את הכישרון המיוחד הטמון בו.
במיוחד יש צורך להסביר ליוסף מפני מה לא יהיה הוא זה שימלוך על ישראל. הרי הוא מלך במצרים בחסד עליון, ועוד הרבה קודם לכן נתן לו אביו כתונת פסים מפני שחשב שהוא יהיה השליט על אחיו. מפני מה משנה יעקב את דעתו וממליך את יהודה? אומר יעקב אבינו ליוסף – אמנם מלך לא חייב לקבל אישור מהעם על כל צעד, אך בכל זאת "אין מלך בלא עם" ומלך אינו יכול לשלוט לאורך זמן ללא תמיכת העם. מפני שאחי יוסף אינם אתו אי אפשר להמליך אותו עליהם בכוח, לעומתו על יהודה נאמר: "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ" (בראשית מ"ט ח') – האחים מקבלים את מרותו באופן טבעי ולכן הוא המתאים מבין האחים למלוך על עם ישראל.
אפשר להסביר זאת גם בצורה עמוקה יותר. ליוסף יש דמות מושלמת שמצליחה תמיד. הוא יורד למצרים כעבד ללא שום רכוש או מעמד ובלי איש שידאג לו, הוא עֵבד במצרים, בתחתית של התחתית. תוך זמן קצר הוא מתקדם עד שנהיה אחראי על כל בית פוטיפר – "וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ" (בראשית ל"ט ד'). לכל מקום שאליו מגיע הוא מוצא חן בעיני כולם. הוא נזרק לבית הסוהר, וגם שם, במקום הכי קשה, הוא הופך לאחראי: "וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר" (בראשית ל"ט כ"ב).
בזמן קצר יוסף מגיע למעמד גבוה עד שבהמשך גלגוליו הוא הופך ללא פחות מאשר למשנה למלך במעצמה הגדולה בעולם. ולא עוד אלא יוסף עומד בניסיונות קשים ביותר ולא נופל. יוסף הוא "אִישׁ מַצְלִיחַ": "...ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (בראשית ל"ט ג'). יוסף הצדיק הוא 'דמות מושלמת' בלי נפילות.
לעומתו יהודה נופל. "וַיֵּרֶד יְהוּדָה" (בראשית ל"ח א') – הוא מורה למכור את יוסף ועליו לחיות עם האבל הבלתי פוסק של אביו בתחושת אשמה. אשתו בניו מתים, והגרוע מכל הוא נופל בדבר מכוער במעשה תמר. יהודה שונה מיוסף, הוא אינו "מושלם" יש לו נפילות, אך גדולתו בכך שהוא מצליח לקום! יהודה מוכן לסבול ביזיון נורא ומודה באמת – לאחר שהורה לשרוף את תמר הוא מודה: "צָדְקָה מִמֶּנִּי" (בראשית ל"ח כ"ו). הוא יודע לקום מהנפילות ולהתקדם.
אומר יעקב אבינו לבניו ולעם ישראל לדורותיו – אתם כולכם נקראים 'יהודים' על שם יהודה, כדברי התרגום יהונתן: "יְהוּדָה אַנְתְּ אוֹדֵיתָא עַל עוּבְדָא דְתָמָר בְּגִין כֵּן לָךְ יְהוֹדוּן אֲחָךְ וְיִתְקְרוּן יְהוּדָאִין עַל שְׁמָךְ" - בגלל שהיה לך את הכוח להודות ולתקן למרות הבושה הגדולה. לכן אני רוצה שכל עם ישראל יקראו על שמך ויהיה להם כוח להודות בטעות ולתקן כמוך. לא כולם מושלמים, ויש נפילות. העם זקוק למלך שאפשר להתחבר אליו – מלך שילמד את העם כיצד לנהוג כשנופלים וכיצד לקום. אנחנו זקוקים למלך שילמד את העם לא להתייאש, וגם כאשר נופלים נדע שיש המשך וצריך לקום, וכאשר נתגבר נוכל לתקן ולעלות גבוה יותר – זה מלך ישראל, הנותן כוח לכל אחד מאתנו לקום, להודות בטעות, לתקן ולהתקדם...
ה' הבטיח לאהרון את הדלקת הנרות, מסביר הרמב"ן שהכוונה לנרות שידליקו החשמונאים וכל עם ישראל בכל הדורות. כאשר אהרון הדליק את הנרות הוא הצית את האש בנשמות של עם ישראל ומכוח זה אנו ממשיכים את עבודת אהרון בהדלקת נרות חנוכה. זו גם הסיבה שהדלקת המנורה כשרה בזר.
בחנוכת המשכן כל ראש שבט הקריב קורבנות נדבה – ובתוכם גם חטאת נדבה וקטורת נדבה, והם התקבלו ברצון לפני ה'. הקרבה זו הייתה הוראת שעה בבחינת "אהבה שמקלקלת את השורה", שכן זו הייתה הפעם היחידה בהיסטוריה שהוקרבו קורבנות כאלה. ואילו אהרון הכהן ראש שבט לוי, שהיה המקריב בפועל של כל קורבנות הנשיאים, לא הקריב קורבן עבור שבטו ונחלשת דעתו. עונה לו ה' על פי המדרש המפורסם שמביא רש"י: "חייך, שלך גדולה משלהם שאתה מטיב ומדליק את הנרות בוקר וערב". ממדרש זה עולות שתי תמיהות: האחת, מדוע מכל העבודות הרבות של הכהנים ה' מנחם אותו דווקא בנרות? והשנייה, אהרון הכהן רצה עבודה של התנדבות, כמו השבטים, ואילו ה' מנחם אותו בהדלקת הנרות שהיא חובה ולא התנדבות. מסביר הרמב"ן שהכוונה היא לרמוז לאהרון הכהן שחוץ מהנרות שהוא מדליק בבית המקדש, גם בית חשמונאי כהנים משבט לוי ימסרו את נפשם, וידליקו נרות בבית המקדש ויהיה נס בהדלקתם וכתוצאה מכך, כל עם ישראל ידליקו נרות לאורך כל הגלות.
הרמב"ן מביא לכך ראיה ממדרש אחר: "...לגדולה מזאת אתה מוכן, הקורבנות – כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים, אבל הנרות – לעולם אל מול פני המנורה יאירו. וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני – אינן בטלין לעולם". הנרות מסמלים את הנשמה, "נר ה' נשמת אדם", והדלקת המנורה מאירה ומבעירה את נשמות עם ישראל. הקדוש-ברוך-הוא אומר לאהרון הכהן: עבודתך, להדליק את המנורה בכל יום, מבעירה את הלבבות של עם ישראל, לא רק את לבך, אלא את הלבבות של כל הדור שלך, ולא רק את הדור שלך אלא את כל הדורות.
ואכן, כך המדרש מוסיף על הפסוק: "בהעלתך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו - לעולם..." – מכוחך יאירו הנרות – הנשמות של עם ישראל בכל הדורות. החשמונאים יתנגדו למעצמה הגדולה ביותר מעטים מול רבים – מכוח הדלקת הנרות שלך. כמו שבכוח מסירות הנפש של אברהם אבינו כל עם ישראל לדורותיו מקיים את מצוות ברית המילה, כך עוצמת הדלקת המנורה של אהרון הכהן הבעירה את הלבבות של החשמונאים ואת הלבבות של כל הדורות עד ימינו, עד כדי כך שכשאנחנו מדליקים את החנוכייה אנו מקבלים מהכוח של אהרון הכהן ובהדלקתנו אנו מאירים ומבעירים את הלבבות שלנו לעבודת ה'.
נפסק להלכה, שהטבת הנרות בבית המקדש כשרה רק בידי כהן, ואילו הדלקה כשרה גם בזר. זו נראית חריגה מהדרך הרגילה שבה בדרך כלל ההכנה כשרה בזר ואילו המעשה העיקרי כשר בכוהנים בלבד, כגון בשחיטה.
כפי שהייתה "אהבה שמקלקלת את השורה" בחנוכת המשכן[15], כך החשמונאים מוסרים את נפשם מתוך אהבה עזה, והנס מתרחש במנורה לרמז שהם פעלו מכוחו של אהרן הכהן עד כשי כך ה"אהבה שמקלקלת את השורה" הייתה גדולה עד שהיה צורך לאפשר מבחינה הלכתית הדלקה בזר כדי לרמז על כך שההדלקה שאנו מדליקים בפתח ביתנו משתלשלת בצורה ישירה מההדלקה של אהרון הכהן בבית המקדש, ומתקיימת בכך הבטחתו של ה' לאהרון הכהן – "הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו", וכפי שברכת כהנים נוהגת גם בימינו גם הדלקת הנרות ממשיכה להאיר מכוח ההדלקה בבית המקדש, וממשיכה את פעולתו. כל אחד מאתנו, בכוח שקיבלנו מאהרון הכהן, ממשיך את ההדלקה של המנורה ומאיר ומעיר את נשמותינו ואת נשמות עם ישראל.
מדוע היה צורך בנס פך השמן? למדנו מן המהר"ל שתי תשובות: א. כדי שיהיה ברור שנעשה פה נס ולא ניצחון טבעי. ב. המטרה של יון הייתה לטמא כל דבר קדוש (ולא סתם להחריב ולהרוס), ולכן נעשה לנו נס במנורה שהיא סמל העבודה, ודווקא לעבוד בטהרה ולא בטומאה כפי שרצו היוונים. על פי זה נבאר את הפטרת חנוכה – הקשר בין המנורה לבין לא בחיל ולא בכח.
רבים שואלים מה הייתה מטרתו של נס פך השמן. נתבונן בשתי תשובות של המהר"ל וננסה לראות בהן אור חדש. כאשר מתרחש ניצחון בשדה הקרב, גם כאשר ברור וודאִי שהניצחון הוא ללא ספק למעלה מגדרי הטבע כגון מעטים מול רבים, קיים חשש שלאחר זמן מה הרגשת הרוממות תתפוגג ויגיעו ההסברים הטבעיים, כגון תושיית הלוחמים שידעו לעשות את הדבר הנכון ברגע הנכון; חולשתו של הצד השני; ועניין של מזל. (כמו שאכן קרה בסופו של דבר לאחר מלחמת ששת הימים...) אומר המהר"ל – לכן ה' עשה גם את נס פך השמן, למנוע בלבול. כמו שאין ספק שהשמן דולק בנס כך צריך להיות ברור שגם הניצחון במלחמה היה בנס גמור, עם כל גבורתם וחכמתם.
בהמשך דבריו המהר"ל מעמיק ומסביר מדוע נס חנוכה היה דווקא בשמן של המנורה. קיים קשר הדוק בין מטרת המלחמה לבין נס פך השמן. כידוע, היוונים לא רצו להרוג את עם ישראל, אלא מטרתם הייתה להשתלט על העולם ולהשליט עליו את תרבותם. היוונים לא רצו להרוג אותנו, אלא "רק" לטמא, וכל מי שרצה להתייוון התקבל בברכה... אתם רוצים לעבוד בבית המקדש? – בבקשה, רק נטמא את המזבח ע"י קורבן חזיר, פעם אחת, ואחר כך תקריבו כמה קורבנות שאתם רוצים. אתם רוצים להתחתן? – בבקשה, רק בלי קדושה. בלילה הראשון הכלה צריכה להיות אצל ההגמון ואחר כך יכולה לחיות כל החיים עם בעלה[16]. גם עם התורה אין שום בעיה – זו יצירה ספרותית יפה מאוד... ואת בית המקדש אין צורך להרוס, זה מבנה אסתטי מאוד, אנו רק בונים אצטדיון גדול לידו... מטרתם הייתה לרוקן כל תוכן של קדושה – לטמא! כך הם גם טמאו את השמנים – הם לא שברו את הכדים, אלא רק טמאו אותם בטומאה דרבנן, רק הזיזו אותם ממקומם. הם בכוונה השאירו לנו את השמנים הטמאים, כדי שנטען "טומאה הותרה בציבור" ונדליק את המנורה בשמן טמא, וכך גם אם ננצח במלחמה נפסיד במערכה. זאת תהיה הוכחה שאי אפשר באמת לחיות חיי קודש.
אם כן נמצא שהמלחמה הייתה על עבודת ה' בכלל ועל עבודת המקדש בפרט. לכן הנס נעשה במנורה, המייצגת את הרוחניות, אור הוא לא גשמי, אין לו משקל או נפח. ובזה הוא דומה לרוחניות ולקדושה. מה ההבדל בין קדושה לטומאה? כמו ההבדל בין האור לבין החושך. היוונים חשבו למנוע מאתנו את הקדושה, אך אנו מדליקים בשמן טהור, ועוד שהוא דולק בנס!
בשבת חנוכה אנו מפטירים במראה זכריה: ".. רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ. וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ... וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת..." (זכריה ד' ב') – לא מובן הקשר בין תחילת הנבואה לסופה: בהתחלה הנביא זכריה רואה מנורה שמעליה נמצאת "גולה", מעין כדור גדול מלא בשמן, שממנה נמשכים ארבעים ותשע צינורות, שבעה לכל נר במנורה – ואילו בסוף הנבואה מסביר המלאך לזכריה שפירוש הנבואה הוא "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָקוֹת". מהו הקשר בין מראה המנורה לבין הפירוש של המלאך?
על פי דברינו עד כה הפירוש עולה יפה – מראה המנורה רומז על נס חנוכה. לכל נר במנורה מחוברים שבעה צינורות הממלאים אותו שמן בדרך נס, כמו המנורה של החשמונאים שדלקה שבעה ימים בנס. (השמן בכד הספיק ליום אחד וכך היו שבעה ימים בנס). על פי דרכו של המהר"ל דבר זה עצמו רומז על מטרת המלחמה – שלא נטעה לחשוב שהסיבה העיקרית למלחמה הייתה הרצון לעצמאות לאומית. אמנם העצמאות חשובה מאוד. אך היא לא הייתה המניע לפריצת המרד והראיה לכך היא שכל עוד לא הפריעו לנו לקיים את המצוות לא פרץ המרד למרות השעבוד. החשמונאים נלחמו כדי שעם ישראל יוכל לחזור ולעבוד את ה' והעצמאות הלאומית הייתה אמצעי לכך. המלאך אומר לזכריה: "...לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ" – כשתגיע המלחמה אל תגידו שניצחתם בזכות הגבורה או בתכסיסי המלחמה שלכם, אלא: "כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה'..." – הניצחון היה בנס והוא מתרחש דווקא במנורה כדי להראות שמטרת המלחמה הייתה למען "רוחי" – להחזיר לעם את "רוח ה'" ולהחזיר את עבודת ה' על כנה.
היונים גזרו על קידוש החודש. המשמעות של ראש חודש היא התחלה חדשה – השורש של התשובה, ואילו היונים סוברים שאין תשובה ואין תקנה. הסיפור של יקום איש צרורות הוא בדיוק ההיפך מתפיסת יון – גם אחרי התיוונות גמורה יש אפשרות להתהפך לטוב.
מפורסמות שלוש מגזרות היוונים – ברית מילה, שבת וחודש. מקובל לחשוב שאיסור היוונים לקדש את החודש נבע מהרצון לפגוע בלוח השנה העברי ובכך לעקור את חגי ישראל. רבי נתן מאיר את העניין באור עמוק יותר: ראש חודש הוא ביטוי של התחדשות והתחלה חדשה. לא רק אנחנו מתחדשים, אלא אף ה' יתברך בעצמו מקבל את ההתחדשות שלנו ואת הקביעה מתי יהיה ראש חודש, ראש השנה ושאר החגים – הכול על פי קידוש החודש של בית דין: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות י"ב ב'). ראש חודש הוא עניין התשובה ושורשה – "עשיתי מה שעשיתי, קרה מה שקרה, אבל יש לי יכולת להתחיל מחדש ולהתחדש לגמרי", כמו הלבנה המתחילה מחדש לגמרי בכל חודש. היוונים אינם מוכנים לקבל את הרעיון הזה – 'יון' בגימטרייה 'גלגל'. לדעתם אין תקנה למי שנפל. מה שנטמא לא יכול להיטהר ומי שהתייוון לא יכול לחזור בתשובה.
לכן היוונים גזרו דווקא על ראש חודש – רעיון התשובה הפריע להם מאוד. לפני המרד היה מצב של ייאוש, המצב היה קשה ולא היה נראה שיש תקווה. אולם עם ישראל התגבר, קם בגבורה והתחיל מחדש, לכן חנוכה הוא חג התשובה, ולפי דברינו אין זה מקרה שחג החנוכה מכיל בתוכו את ראש חודש טבת.
סיפור תשובתו הנוראה של יקום איש צרורות מוסיף משנה תוקף לעניין זה. מתייוון הממלא תפקיד מכובד בשלטון היווני וכביכול כבר איבד כל קשר עם עם ישראל, חוזר בתשובה שלמה. לאחר שיחה קצרה עם יוסֵי, יקום איש צרורות שרק לפני רגע התכוון להיות מוציאו להורג, שב לביתו ומבצע בעצמו ארבע מיתות בית דין, עד שמעיד עליו יוסֵי בן יועזר שיקום איש צרורות הקדימו בשעה קלה לגן עדן – "יָקוּם אִישׁ צְרוֹרוֹת הָיָה בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה, וַהֲוָה רָכֵיב סוּסְיָא בְּשַׁבְּתָא אֲזַל קוֹמֵי שָׁרִיתָא לְמִצְטַבָּלָא, אֲמַר לֵיהּ חֲמֵי סוּסִי דְּאַרְכְּבִי מָרִי וַחֲמֵי סוּסָךָ דְּאַרְכְּבֵךְ מָרָךְ.(יקום אמר לרבי יוסי בציניות – תראה איזה סוס יש לי ואיזה סוס האלוקים שלך הכין לך – והראה לו את עמוד התליה...) אָמַר לוֹ אִם כָּךְ לְמַכְעִיסָיו קַל וָחֹמֶר לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ, אָמַר לוֹ עָשָׂה אָדָם רְצוֹנוֹ יוֹתֵר מִמְּךָ, אָמַר לוֹ וְאִם כָּךְ לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ קַל וָחֹמֶר לְמַכְעִיסָיו.(אמר לו יוסי אם זה מה שמוכן לי שעשיתי רצונו של מקום תחשוב מה יהיה מוכן לך...) נִכְנַס בּוֹ הַדָּבָר כְּאֶרֶס שֶׁל עַכְנָא, הָלַךְ וְקִיֵּם בְּעַצְמוֹ אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין, סְקִילָה, שְׂרֵפָה, הֶרֶג וְחֶנֶק. מֶה עָשָׂה? הֵבִיא קוֹרָה נְעָצָהּ בָּאָרֶץ וְקָשַׁר בָּהּ נִימָא וְעָרַךְ הָעֵצִים וְהִקִּיפָן גָּדֵר שֶׁל אֲבָנִים, וְעָשָׂה מְדוּרָה לְפָנֶיהָ וְנָעַץ אֶת הַחֶרֶב בָּאֶמְצַע וְהִצִּית הָאוּר תַּחַת הָעֵצִים מִתַּחַת הָאֲבָנִים, וְנִתְלָה בַּקּוֹרָה וְנֶחְנַק, קִדְּמַתּוֹ הָאֵשׁ, נִפְסְקָה הַנִּימָה, נָפַל לָאֵשׁ, קִדְּמַתּוֹ חֶרֶב וְנָפַל עָלָיו גָּדֵר וְנִשְׂרַף.(בינתיים עדיין לא הוציאו להורג את רבי יוסי...) נִתְנַמְנֵם יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְרָאָה מִטָּתוֹ פָּרְחָה בָּאֲוִיר, אָמַר בְּשָׁעָה קַלָּה קְדָמַנִּי זֶה לְגַן עֵדֶן." (מדרש רבה תולדות ס"ה כ"ב) בחזרתו בתשובה של יקום לא הייתה רק פגיעה בכבוד היווני על כך שאיש חשוב נטש ועבר לצד אחר, אלא הייתה כאן פגיעה עקרונית בגישה היוונית הטוענת שאין תשובה. פתאום מתברר שגם מתייוון כזה, עם כל מה שעבר, יכול לחזור בתשובה ולהגיע לגן עדן ביחד עם רבי יוסֵי בן יועזר.
יוסף משיתא נכנס לקחת את המנורה אך כאשר התברר לו שלא יוכל לקבלה חזר בתשובה גמורה, מדוע? יוסף גילה את הנק' הפנימית שבו שנמצא בכל יהודי ואין ליוונים יכולת לגעת בה (פך השמן של כה"ג). ועוד שיוסף גילה שלא יוצא מהעבירה והתאווה שום דבר באמת, נשאר לו החטא ללא ההנאה. וזה משל לכל התאוות שלנו.
ביום הראשון של חנוכה נמצא פך השמן. היוונים חיפשו אותו גם הם, אך הם לא הצליחו למוצאו. פך השמן מסמל את הנקודה העמוקה של כהן גדול הנמצאת בעומקו של כל יהודי. בנקודה עמוקה זו היהודי רוצה רק את ה' עד כדי מסירות נפש. זאת הנקודה של אברהם אבינו שהיה כהן לקֵל עליון ונשיא אלוקים, וזה מה שאומרים בתפילה "מגן אברהם", שה' מגן על נקודת ה"אברהם" שבכל יהודי שתישאר בתמימותה.
אפשר לראות את הנקודה הזאת בסיפור על יוסף משיתא - "וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ, כְּגוֹן יוֹסֵף מְשִׁיתָא... בְּשָׁעָה שֶׁבִּקְּשׁוּ שׂוֹנְאִים לְהִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת אָמְרוּ יִכָּנֵס מֵהֶם וּבָהֶם תְּחִלָּה, אֲמָרִין לֵיהּ עוּל וּמַה דְּאַתְּ מַפִּיק דִּידָךְ (כנס ומה שתוציא יהיה שלך), נִכְנַס וְהוֹצִיא מְנוֹרָה שֶׁל זָהָב, אָמְרוּ לוֹ אֵין דַּרְכּוֹ שֶׁל הֶדְיוֹט לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּזוֹ, אֶלָּא עוּל זְמַן תִּנְיָנוּת וּמַה דְּאַתְּ מַפִּיק דִּידָךְ (כנס פעם נוספת ומה שתוציא הפעם יהיה שלך), וְלֹא קִבֵּל עָלָיו (לא הסכים). אָמַר רַבִּי פִּינְחָס נָתְנוּ לוֹ מֶכֶס שָׁלשׁ שָׁנִים, וְלֹא קִבֵּל עָלָיו, אָמַר לֹא דַּיִּי שֶׁהִכְעַסְתִּי לֵאלֹוקַי פַּעַם אַחַת אֶלָּא שֶׁאַכְעִיסֶנּוּ פַּעַם שְׁנִיָּה?! מֶה עָשׂוּ? לוֹ נָתְנוּ אוֹתוֹ בַּחֲמוֹר שֶׁל חָרָשִׁים וְהָיוּ מְנַסְּרִים בּוֹ, הָיָה מְצַוֵּחַ וְאוֹמֵר וַוי אוֹי אוֹי שֶׁהִכְעַסְתִּי לְבוֹרְאִי" (מדרש רבה סה כ"ב:).
ברגע שיוסף משיתא נכנס להיכל, מקום קדוש שאסור לישראל להכנס אליו, ונגע במנורה, התעוררה אצלו הנקודה הפנימית 'החתומה בחותם כהן גדול', נקודה שאף יווני לא יכול להשיג אותה. עד כדי כך היה כאבו גדול שלא היה יכול לסבול את חייו ולא הרגיש כלל את הייסורים שייסרו אותו היוונים, אלא רק את צער החטא.
אפשר להסביר את הסיפור גם בכך שיוסף משיתא נפגש עם האפסיות של התאוות. הוא נכנס למקום שאף ישראל לא נכנס אליו ואפילו היוונים לא העזו להיכנס אליו, מקום שכתוב עליו "הזר הקרב יומת", ורצה לקחת את המנורה. אך בסופו של דבר לא עלה בידו דבר, הוא לא קיבל את המנורה ולא זו בלבד אלא במעשיו הוא שירת את רצונם של היוונים.
וזו האמת בכל התאוות – פעמים רבות נראה שמרגישים הנאה בחטא. כשאדם אוכל, למשל, יש לו התמודדות בין ליהנות מהטעם של האוכל לבין ההרגשה הרעה שתהיה לו לאחר מכן. אבל במקרה הזה אצל יוסף משיתא ה' הראה לו את החטא לבד בלי הנאה, וכך ה' נותן לכל אדם הזדמנות לחשוף את הנקודה הפנימית שלו ולהתקרב אליה. מיד לאחר שיוסף משיתא יצא בלי כלום, היו לו ניסיונות נוספים של דמיון – אולי אם הוא ייכנס שוב יוכל לקחת לעצמו דבר שירצה. כך גם אצלנו – דמיון רודף דמיון, אך באמת לא יוצא מזה כלום...
שנזכה כולנו להתחזק ולקבל כוח מהזמן המיוחד הזה לראות את האמת באור האמתי ולחיות לפיה.
בשביל מה רוקדים כל כך הרבה בחתונה? ה'רווק' נמצא במצב של צמצום, החתונה היא מעבר חד לעולם חדש, בשביל לעבור שינוי זה צריך לעזרה של הציבור השמח והרוקד. ר' נחמן מעמיק ומסביר שהאישה לפני החתונה מצויה בדינים, וע"י הריקודים ממתיקים הדינים ומהפכים אותם לחסד. ככל שנרקוד חזק יותר נשפיע יותר חסד על הזוג הצעיר!
אדם מגיע לחתונה – האולם מקושט, השולחנות ערוכים, יש תזמורת, החופה ממתינה והאורחים כבר הגיעו... 'מה תפקידי כאן?' שואל האדם את עצמו – זו סעודת מצווה, ואם כן אתיישב לי במקום טוב ואחכה למנה שלי. מובן שאגיד מזל טוב לחתן ולכלה ואתן מתנה, אולי גם ארקוד קצת, אבל העיקר הוא שאני משתתף בסעודת המצווה... – אומרת על כך הגמרא דבר חריף: "א''ר חלבו אמר רב הונא כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות..." (ברכות ו:) נשאלת על כך השאלה – מה כל כך חמור בכך?! יש סעודת מצווה והגעתי! מה עוד אני צריך לעשות?... על השאלה הזאת עונה רבי נחמן בצורה עמוקה מאוד הפורסת בפנינו הסתכלות חדשה לגמרי על התהליך המתרחש בחתונה וגם נותנת לנו מבט חדש על מעשינו.
לפני שניכנס לעומקם של דברים נסביר על דרך הפשט את התהליך. כל זמן שאדם עדיין לא התחתן הוא נמצא בסוג של "צמצום" – הוא בודד, אין לו שותף אמיתי לחייו, יש לו כוחות ודחפים שאין אפשרות לתת להם ביטוי עד שיתחתן. הדבר בא לידי ביטוי אצל הנשים שיש להן יותר איסורים וכל התחום של קשר הזוגי שכל כך קשור למהותן נמצא מחוץ לתחום ונחשב דבר שצריך להתרחק ממנו. פתאום, בזמן החתונה מתרחש מהפך – הדבר שהיה כל כך אסור ומחוץ לתחום הופך להיות מצווה גדולה. זהו שינוי גדול בנפש המתרחש בזמן קצר מאוד. השינוי הזה לא קל, במיוחד לכלה. מכאן נבין עד כמה חשובה ההשתתפות הפעילה בשמחת החתונה – ככל שהשמחה גדולה כך מרגישים החתן והכלה "רוח גבית" לתהליך המורכב שהם עוברים. כל אחד שמשמח חתן וכלה מוסיף להם כוח להתגבר על הפחדים והחששות ולהתחבר ביניהם בקשר חזק יותר. לפיכך מובן יותר מדוע מצווה זו מקבלת חשיבות כה רבה – כל ריקוד מחזק יותר ויותר את הבית ההולך ונבנה.
רבי נחמן מעמיק את הסתכלותנו ומצטט את הזוהר הקדוש: "...כל זמן שלא נתונה לזווג, היא אתקריאת נערָ בלא ה'" (ליקוטי מוהר"ן ל"ב). אנו רואים שהתורה בהתייחסה לאשה לא נשואה כותבת את המילה נערה בלי האות ה"א בסופה. זאת מכיוון שכל עוד היא לא נשואה יש עליה דינים[17]. אפשר לראות את זה גם בצורה פיזית ונפשית – כמו שאמרנו קודם, לאשה לא נשואה יש חסימה מלהגיע לכוחותיה האימהיים. מסביר רבי נחמן שמצב זה של 'צמצום' הוא בעצם 'דין' השורה על אישה לא נשואה.
כיצד יכול 'דין' זה להתבטל ולהפוך להיות 'חסד'? "...נמצא הכלה עדין בבחינות 'נערָ', בבחינות ש"ך דינים, וצריך להמתיקה ולתקנה, וזה נעשה על ידי רקודין..." רבי נחמן ממשיך ומגלה לנו שהמתקת הדינים השורים על הכלה לפני החתונה והפיכתם לרחמים נעשית על ידי הריקודים בחתונה. המילה 'ירקוד' בגימטרייה ש"ך – לעומת ה'ש"ך דינים', ועל ידי ריקודים מתמתקים כל הדינים, כידוע... ככל שיש יותר ריקודים וככל שהריקודים יותר בוערים – כך מושפע על הזוג הצעיר יותר חסד במקום הדין שהיה קודם. יש כאן תיאור של התהליך הפנימי המתרחש בזמן החתונה ובפרט בזמן הריקודים. ואפשר להסביר בפשטות, על ידי הריקודים מתרוממים מעל הארץ ובכך גם מתרוממים ומתנתקים מכל הצמצומים והדינים. אמנם על פי ההלכה הקידושין חלים גם ללא שום ריקוד, אולם אנו מבינים מהתורה שלעיל שיש הרבה דרגות של חיבור, וככל שמרבים בשמחה ובריקודים - כך החיבור חזק יותר ואמיץ יותר.
רבי נחמן מדריך אותנו שפעולה זו מתבצעת בעוצמה גדולה יותר כאשר מכוונים לכך: "על כן צריך לכוון ברקודים להמשיך האלפין שבלב על ידי הרגלין, להכלה שהיא בחינת חמש פעמים דין... ועל ידי אור הלב שנמשך לה, נעשית נערה בה"א..." כמו שנאמר קודם, 'נערָ' = חמש פעמים 'דין' ואילו 'נערה' = חמש פעמים שם אדנות. 'דין' הוא מצב של צמצום קבוע, ואילו 'אדנות' מראה שיש אדון. מהות האדון מתבטאת בהוראה משתנה, פעם האדון אומר כך ופעם כך. כאשר פעם דבר אסור ופעם אותו הדבר הופך למצווה, אז ניכרת האדנות. כך גם בענייננו – בחתונה מתגלה מלכותו ואדנותו של הקדוש-ברוך-הוא – מה שקודם היה 'דין', אסור, הופך להיות 'חסד', רחמים ומצווה.
כמובן, הכוונה לעשות את הדברים בפשטות ולדעת שעל ידי השמחה והריקודים שלנו בזמן החתונה אנו פועלים דברים גדולים מאוד – הן מבחינה טבעית והן מבחינה פנימית, ואין לשער את גודל ההשפעה שפועלים בכך שעושים עוד מאמץ לקפוץ או אפילו להרים רגל לעוד צעד של ריקוד, גם אם אף אחד לא רואה זאת... שנזכה לשמחה אמתית ולבניין עדי עד!
עצות לחיים של הרב, לתלמידי הישיבה לדורותיהם – ביום הולדתו השישים.
את דבר ה' ורצונו לומדים אנו מהלימוד בספרים הקדושים שלנו, אבל יש גם דרך נוספת שקוראים לה "נתיבות החיים"... יש דבר ה' המתגלה אלינו דרך החיים, יש שלבים בחיים שה' רומז לנו להתקדם הלאה ולא להישאר באותו מקום. אנחנו צריכים לדעת שה' יתברך מוביל אותנו במסלול מיוחד. בגיל שישים אפשר להסתכל אחורה ולראות את המסלול הנפלא הזה, איך כל דבר הוביל לדבר אחר, איך ה' זורע צדקות ומצמיח ישועות – כל מה שקרה בחיים היה הכנה לשלב הבא, שגם הוא הכנה לשלב הבא...
חשוב להבין שיש מסלול המוכן לנו ולכל אחד באופן אישי. ה' בגדולתו מסדר את זה שכולנו נחייה כאן יחד, ועם זאת לכל אחד הנתיב המיוחד שלו. הצדיקים אומרים שלכל אדם יש בחיים מ"ב מסעות (כמו המסעות של בני ישראל בדרך לארץ ישראל) והחכמה היא ללמוד משהו מכל מקום שמגיעים אליו, ללמוד משהו מכל אדם שפוגשים. לחפש מה אני יכול ללמוד ממנו, כי באמת יש לך משהו ללמוד ממנו.
כתוב שיהיה שלב שבו "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת", כלומר נעשית עדרים עדרים – לא כל האמת במקום אחד, אלא לכל אחד ולכל קבוצה יש חלק מהאמת. האדם במסעותיו צריך לחפש את האמת של כל מקום שאליו הגיע ולאמץ אותה אליו, וכך האמת שלו תהיה שלימה יותר. כמו שאומר דוד המלך: "חָבֵר אָנִי לְכָל אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ".
אדם מסתכל על עצמו ורואה שהוא קיבל מה' דברים רבים וכישרונות, גופניים או רוחניים. הוא יכול לקחת את זה למקום של גאווה או להבין מכך שה' העניק לו זאת כדי שהוא יפעל וירבה טוב. אם יש לך רכב זה בשביל לעשות חסד בטרמפים, אם יש לך חידוש אולי קיבלת אותו בשביל שמישהו ישמע את זה ממך... ייתכן מאוד שכל מה שיש לך זה בכלל לא בשבילך, אלא בשביל שתעניק מזה לאחרים.
אני מברך כל אחד שיזכה למצוא את הנתיב המיוחד שלו ואת הדרך שלו בעבודת ה', כי רק כך תהיו מאושרים. שתזכו לראות שהתורה לא רק מביאה אותנו לגן עדן בעולם הבא, אלא התורה מביאה אותנו לגן עדן גם בעולם הזה – אם יש בעיה או הרגשה לא טובה בחיים צריך לבדוק אם אנו באמת הולכים לפי רצון התורה...
מסופר על אישה אחת ששאלה את הסטייפלר אם מותר לה לעשות הפסקה בילודה לתקופה מסוימת. הסטייפלר ענה לה שעל פי ההלכה אפשר למצוא לה היתר הלכתי, אבל חשוב שהיא תדע שאם היא חוששת שיהיה לה קשה מדי בגידול הילדים ושאולי היא תסבול מזה, היא צריכה לדעת שכמות הסבל שהיא תעבור בחיים נקבעה כבר מראש בשמים, והסבל שצריך לעבור עליה יעבור עליה בכל מקרה... וכדאי לה שזה יהיה מגידול הילדים ולא מדברים אחרים. עלינו לדעת שהכול מסודר והכול קצוב, בתוך הבלגן הנראה כלפי חוץ יש סדר גדול מאוד. להביא ילדים לעולם זאת המשימה העיקרית שלנו – אמנם בתחילה זה נראה קשה, אבל זה הדבר הכי טוב והכי משמח שיכול להיות...
לסיום, ובלי להפחיד איש, צריך לשים לב שכל הנבואות על הגאולה כבר התגשמו, הצדיקים מדברים על זה – זה קרוב מאוד... אנחנו לא יודעים עד כמה, אבל זה יכול להיות בהפתעה גדולה וחבל שזה יתפוס אותנו לא מוכנים... יש פירוש על הפסוק בספר קהלת: "וזכֹר את בוראיך בימי בחורתיך עד אשר לא יבֹאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" והכוונה בו היא על ימות המשיח שבהם לא מקבלים גרים וגם לא בעלי תשובה... שנזכה להיות יהודים טובים ונאמנים.
לע"נ הילדה הזכה והטהורה
נועה
בת דוד וולף יבדל"א
נפטרה כ"ב שבט תשע"ג
ת.נ.צ.ב.ה
לע"נ
פינחס ב"ר משה
ו' שבט תשע"ד
לע"נ
אשר בן נחמיה
ו' סיון תשס"ח
ובלה בת ישראל יעקב
כ"ה כסליו תשנ"ז
לע"נ
רחמים בן פרחה ויקותיאל
כ"ח תמוז תשע"א
לע"נ
שלמה בן אשר ורבקה
ה' טבת תשס"א
בומון בת זילפה ויוסף
י"ג כסליו תש"ע
לע"נ
הרב שלמה בן פסיה
ט"ז מר-חשוון תשנ"ה
לע"נ
ליזה (לאה) בת יחיאל וחיה
י"ט אייר תשס"ח
ופייבל (פיליפ) בן לייב ופרל
ב' שבט תשל"ז
לע"נ הפעוט המזוכך
נהוראי ארגמן ז"ל
בן אלעד שלמה נ"י
נולד בי"ט כסלו תשע"א
נפטר בט"ו מנחם-אב תשע"ד
ת.נ.צ.ב.ה
לע"נ
הרב אשר בן הרב חיים דוד גרשון זצ"ל קליין
כ"ח אייר תשנ"ז
מרת שיינא רחל בת הרב בן ציון הכהן ע"ה לבית סילבר
כ' אדר ב' תשס"ה
הרב חיים דוד גרשון בן הרב משה זצ"ל קליין
ז' אדר תשל"ט
מרת צירל בת הרב אשר ע"ה לבית סיגל
כ"ה טבת תשכ"ג
הרב בן ציון בן הרב שמואל אריה הכהן זצ"ל סילבר
ז' אדר תשכ"ד
מרת מרים רייזל בת הרב לוי יצחק הכהן ע"ה לבית כ"ץ
ט"ו תשרי תשכ"ו
לע"נ
חיים בן אסתר כהן
כ' חשוון תש"ס
לע"נ
זינה בת זוהרה
ב' אלול תשס"ו
לע"נ
יצחק בן אליהו
כ"ה אדר ב' תשע"ד
לע"נ
עזת בת בומון ושלמה
י"ז סיוון תשס"ב
לע"נ
שרה בת דוד
לע"נ
ישראל בן אליהו
[1] אמנם לאישה יש חיוב מדרבנן.
[2] השמש היא אחת התופעות העוצמתיות ביותר בעולמנו, ובהשפעתה נוצרות תופעות רבות – הרוח, נוצרת בעקבות שינויי טמפרטורה, הגשם, ע"י אידויי מי הים, החמצן נוצר ע"י תהליך הפוטוסינטזה, הצמיחה – כל צמח צריך שמש צריך את קרני השמש כדי לצמוח, השפעות רבות על גוף האדם, מבלי אור השמש לא היינו יכולים לראות את העולם... ועוד רבות הן סגולות השמש, עד שאין העולם יכול להתקיים בלעדיה. לא לחינם טעו כל עובדי עבודה זרה – וסגדו לשמש... ואולי מכאן שמה – 'שַמַש' למנוע טעות, היא רק השַמַש ולא כוח בפני עצמו...
[3] פרשתנו נראית "חיי שרה" בעוד שמסופר בה על פטירתה, אפשר ונכון לומר ש"הצדיקים אף במיתתן קרויים חיים" (רש"י בראשית י"א ט') אבל אפשר להוסיף שחיי שרה ממשיכים בחתונת יצחק ורבקה.
[4] שישם מיני מכאובות יכולות להגיע למי ששומע את חברו אוכל והוא לא אוכל (כי אין לו אין מה לאכול).
[5] אנו רואים שהתורה מקפידה שלא תיסוב נחלה משבט לשבט – יש עניין שיהיה הבדל ודרכים שונות וכל אחד יפעל לפי דרכו ולפי תפקידו
[6] כך מצאנו אצל גדעון (שהיה משבט מנשה) שהקטין עצמו בפני אפרים, אפילו בזמן שהם לא היו ראויים (שופטים פרקים א'-ג').
[7] אשר יום ההילולה שלו חל בי' בטבת.
[8] עליו אמר רבי נחמן "אמר כל אחד מכם יש לו חלק בהתורה שלי. אבל נתן יש לו חלק גדול יותר מכלכם. ענה ואמר אתם יודעים זאת שאם לא היה הוא לא היה לכם אפלו עלה אחד מהספר" (חיי מוהר''ן-נסיעתו לארץ ישראל-ש"ע)
[9] "מנחה" אותיות – מה? חן!
[10] 580 בגימטריה = שעיר (לעזאזל)
[11] כפי שאומר רבי נחמן - "כי השכל הוא אור גדול ומאיר לו בכל דרכיו, כמו שכתוב (קהלת ח): "חכמת אדם תאיר פניו": וזה בחינת יעקב. כי יעקב זכה לבכורה שהוא ראשית, שהוא בחינת חכמה. (תקונים תקון י"ד, זהר משפטים קכ"א: ), כמו שכתוב (תהלים קי"א): "ראשית חכמה". וזה בחינת (בראשית כ"ז): "ויעקבני זה פעמים". ותרגום אונקלוס: וחכמני... " (ליקוטי מוהר"ן א') – עיין שם על הקשר בין "חכמה" ל"חן".
[12] לאחר שמתגלה שיש מישהו יותר חכם ומוצלח ממנו – במקום להתבטל לאחיו וללמוד ממנו, הוא מחליט לפתור את הבעיה ע"י רצח – כך יוכל לחזור למעמדו ה"רם" (כי מי שהיה יותר חכם ממנו כבר לא יהיה קיים...).
[13] ואז ממילא אני נופל, כמו שכתוב במסכת סוכה (נב:) "ואלמלא הקדוש-ברוך-הוא עוזרו – אינו יכול לו."
[14] בזמן שהגויים באים ומודים במלכותו של קדוש-ברוך-הוא אז מתעלה ומתכבד שמו של הקדוש-ברוך-הוא למעלה ולמטה.
[15] אם נבדוק ניראה שבכל חנוכה של בית המקדש נדרש מרכיב של מסירות נפש.
[16] מסופר במדרש, שבפועל היוונים לא הצליחו לטמא אף בת ישראל.
[17] 'נערָ' בגימטרייה ש"ך = חמש פעמים 'דין', לעומת זאת נערה עם ה"א בגימטרייה חמש פעמים אדנות – 'אד-ני'.
[פינחס1]היה נקרא שלך קשה משל פרעה - לא עבר עריכה
[פינחס2]לא ערוך
[פינחס3]לא ערוך
[פינחס4]עריכה ר' אהד
[פינחס5]לא ערוך
[פינחס6]
[פינחס7] [פינחס7]כנראה שה' אוהב 'צחוק', אנו רואים דוגמאות רבות מאוד שרק שאדם מוכן לוותר לגמרי על משהו – אז הוא מקבל אותו באמת.
הושמט
היה נקרא צחוק עשה לי אלוקים [
ללא עריכה מקצועית