השקעה בחינוך, חיבוק והכלה
אבינועם גואלמן, עו"ד
7 בינו׳ 2016
פרשת הרצח בדומא, גרמה לאנשי המחנה הלאומי להיכנס למגננה, ואף הוציאה מחלקם אמירות קשות נגד הנערים המכונים "נוער הגבעות". כמו אחרי רצח רבין, וכלקח אוטומטי מאותו אירוע דרמטי, אשר הסעיר את הציונות הדתית, היו כאלו שבחרו לגנות ולהתנער ולבדל עצמם מנוער הגבעות, מתוך בהלה או מחשבה, שאם רק נתנתק מהם או נגנה, וניתן לשב"כ לחקור ולענות אותם, הבעיה כבר תפטר.
איני יודע בשלב זה מי ביצע את הרצח, אך הדברים שאכתוב רלוונטיים בלי קשר לתשובה לשאלה זו.
על מנת להסיר ספק כבר עתה, אבהיר כי בהנחה שאכן הרצח נעשה על ידי יהודי, אין לי דבר עם מי שביצעו את הרצח וגם לא עם מי שנמנה עם החבורה המקיפה אותם. אני ציוני, ממלכתי, קצין במילואים, מתנגד לכל סוג של אלימות, ואין בדברים שלי כדי לומר מילה בזכותם של מי שביצעו את הרצח המזעזע הזה, ועם זאת, אני חושב שראוי שקברניטי המדינה, יבחנו גם הסתכלות אחרת על המציאות ועל נוער הגבעות.
אירוע הרצח בדומא, שכל כך זעזע לפתע את הנהגת המדינה, היה צריך לעורר אותה לכך שיש גם נוער בסיכון, שצריך עזרה וטיפול, נוער שחווה פיגועים קשים, נוער שעבר ועובר משברים לאומיים ואישיים קשים וצריך לתעל את כל התסכול, הכעסים והעצב שלו למקום כלשהו, אך במקום להסיק את המסקנות הנכונות ולבחור בדרך של חינוך, חיבוק והכלה, בחרה המדינה בדרך הקלה של מעצרים כוחניים, אלימות ועינויים.
נכון, יש מצבים קיצוניים, בהם יש אילוץ והכרח לטפל ביד קשה במעשים חמורים, כמו אלו שנחשדים ברצח בדומא, אך העיקר עדיין חסר מהספר. במשך שנים רבות, מדינת ישראל והרשויות לא התמודדו עם נוער נושר, שנפלט מהמסגרות ומתגלגל ליו"ש, ובמקום להשקיע בחינוך, בחיבור ובתמיכה, משקיעים בעיקר בגינוי, בהתנערות ובניתוק מהנוער הזה.
מדובר בנערים, ולעיתים אפילו ממש בילדים, שנפלטו לרוב מבתיהם, מבתי הספר והישיבות, ממגוון רחב של סיבות, צעירים חרדים שנזרקו מהישיבות בהן למדו או מחיק משפחותיהם הישר לרחוב וכן צעירים מהציבור הציוני דתי שנשרו והשתכנו ברחובות ובגבעות במשך תקופה ארוכה, בה אינם מקבלים על עצמם אף סמכות מבוגרת, ולא בגלל שבאמת אינם רוצים בכך, אלא בגלל חוסר ההבנה וחוסר היכולת של החברה לגשת אליהם, לגעת, לחבק, להתחבר ולנסות להבין מה עובר עליהם. חוסר ההבנה הזה, גורם לנוער לניכור ורצון להמשיך לברוח, להתנתק מאתנו ומוביל אותם למרבה הצער גם למקומות ומעשים קשים אחרים.
נערי הגבעות, ברובם, מנותקים ממשפחותיהם ומכל מסגרת אחרת. חלקם מגיעים מתנאים פיזיים ורגשיים קשים מאוד. ישנם כאלה שהגיעו למצב בו אין להם מה לאכול. לחלקם לא הייתה בבית דמות הורית מחנכת, והם מצאו עצמם בכל מיני מקומות מפוקפקים, ובעיקר בשוטטות ברחובות או בגבעות. המכנה המשותף לנוער הזה, הוא הצורך במרחב. בהרבה מהמקרים זה נובע מטראומה של למידה או דרישות מוגזמות בבית. לעיתים מדובר בילדים שעברו השפלה וכישלונות, ופשוט נפלטו מכל מסגרת. רוב הנערים עברו כמה וכמה בתי ספר, וההורים מגיעים למצב בו הם כבר לא יודעים מה לעשות איתם. מאפיין נוסף של חלק גדול מהילדים הוא שההורים שלהם בעלי תשובה, והם כדור ההמשך, לא התחברו לדרך ונפלטו ממנה.
אותם גורמים בציונות הדתית הקוראים להתנער מהנוער הזה ואומרים שהוא לא חלק מהציונות הדתית, מפספסים לצערי הזדמנות אדירה לקחת אחריות. כמו שבתוך משפחה נורמאלית, גם אם ילד עוזב את דרך החינוך של הוריו, משפחתו לרוב, ובוודאי הוריו, ממשיכים לאוהב ולחבק, ולא מתכחשים אליו, כך גם מדינת ישראל חייבת לקחת אחריות, גם אם משמעותה, הוצאה כספית גדולה. זו חובה מוסרית וערכית לקחת אחריות על נערים אלו. הנערים הללו, בסופו של דבר זועקים לעזרה, גם אם קולם לא בדיוק במנגינה ובנעימה האהובה עלינו. מי שאומר שהם לא שייכים לנו, מתכחש לעצמו ולמציאות. קול דמי אחינו זועקים אלינו מהגבעות לעזרה.
הנערים האלו מחפשים חום ואהבה. הם מחפשים יד מושטת, הבנה, וחיבוק. מסגרת נוקשה ומחייבת, יוצרת אצלם אנטי לממסד, כך שבלי הכוונה ועזרה, הם מתגלגלים, לפעמים בל כורחם לאותם מקומות של פשע ואלימות.
גם אם נמשיך ונתכחש לזה, חלק משמעותי מהנוער הזה מגיע ממשפחות המזוהות הכי הרבה עם הצינות הדתית, ואם נרצה או לא נרצה, יש לנו אחריות גם עליהם. עצימת עיניים והתנערות מהם לא תפתור את הבעיה. חינוך, חיבוק והכלה, מוכחים כמעשים שמביאים תוצאות טובות יותר.
הרב יגאל שנדורפי מנחליאל מקדיש את חייו לאותם נערים כבר חמש עשרה שנה, והקים מסגרת ישיבתית מיוחדת, בלתי פורמאלית, "ישועת מרדכי", בה הנערים מקבלים את החום והאהבה שכל כך חסרה להם בחוץ. הוא מאמין כל כך בבחורים הללו, שאף ארבע מבנותיו נשואות לבוגרי הישיבה עצמם. התפיסה החינוכית המיוחדת של הישיבה, מעודדת את הנערים לקחת אחריות על חייהם, לבשל, לכבס, לנקות, ללמוד מקצוע, להתכונן לגיוסו לצה"ל ובכלל להיות אזרחים מועילים לחברה, ועם ההצלחות של הבוגרים אין מה להתווכח. המיוחדות של המוסד היא שלא מתעסקים רק במה לא לעשות, אלא בעיקר במה נכון לעשות. שימת הדגש היא על לקיחת האחריות, אך מאפשרת מרחב והחלה רבה של הנערים. בזכות השותפות של המועצה האזורית מטה בנימין, העומד בראשה אבי רואה וראש אגף החינוך הרב אריאב יוסט, מתקיים פה מפעל בעל חשיבות אדירה.
בשנים האחרונות, נחשפתי בעצמי לעבודת הקודש והמסירות ללא גבול של הרב יגאל שנדורפי וצוות הישיבה, ולאור צרכים משפטים של הנערים והנהלת הישיבה, אני זוכה, בהתנדבות, לקחת חלק ולסייע משפטית וארגונית לישיבה.
הישיבה, ולמעשה עם ישראל כולו, זוכה לראות באותם נערים בהתבגרותם, מתגייסים לצה"ל ומשתלבים בחברה, במקום להגיע למקומות פחות נעימים. למדינת ישראל יש את האפשרות לקבל החלטה אמיצה ולקבוע האם היא רוצה להשקיע במאבק מתמיד ובחקירות נגד הנערים האלו או במקום זאת, להשקיע בחינוך שלהם ולהפוך את אותם נערים בסיכון לאזרחים טובים שיהיו גאווה למדינת ישראל.
בהזדמנות זו אני מבקש גם לקרוא למי שיכול לתמוך כלכלית בפעילות הישיבה (לישיבה יש סעיף 46), אך כאמור, האחריות מוטלת קודם כל על מדינת ישראל.
בכבוד רב,
אבינעם גואלמן , עו"ד
אבינעם גואלמן, משרד עורכי -דין
_______________________________________________________________________
ישוב נריה ד.נ. מודיעין