לשון חז"ל מחולקת לשתי תקופות
לשון חכמים א' ולשון חכמים ב' עליהן נפרט:
תקופת לשון חכמים א' (70 - 220 לספירה)- תקופה זו נקראת לשון התנאים (שנאים - לשנן), לשון אשר הייתה מדוברת עד לאחר חתימת המשנה , בשנת 220 לספירה. הספרות המרכזית בתקופה זאת היא המשנה והתוספתא.
תקופת לשון חכמים ב' (220 - 520) - תקופת לשון האמוראים והסבוראים , הספרות המרכזית היא התלמוד הארץ ישראלי -התלמוד הירושלמי שנחתם בשנים 380 - 390 לספירה, התלמוד הבבלי שנחתם בשנת 520 לספירה ומדרשי ההלכה והאגדה. הלשון אינה לשון מדוברת , אלא לשון כתובה למטרות תפילה.