יין ישראלי ואומנות אחזקת האופנוע – היום השני לטיול

Post date: Dec 13, 2016 7:30:22 PM

3 years ago

0

מאת: שוורץ לאון ושאולי כהן

גילוי רפואי חדש: גברים יכולים לחוות אורגזמה מתמשכת

אין כמו להתעורר בבוקר על חוף מבודד, כשמתוך האוהל שומעים רק את רחש הגלים, בלי שום זכר לצפירת או חריקת מכוניות. פשוט גן עדן, רק להחליף את השותף באוהל בפמלה אנדרסון.

ככה התחיל היום השני של המסע שלנו, על חוף מעיין צבי שליד זכרון יעקב, קיפלנו את הציוד ויצאנו לדרך, כשאנחנו עוצרים בתחנת דלק לשטוף פנים ולצחצח שיניים, והמשכנו את הרכיבה על כביש 70 לכיוון יקב טוליפ שבכפר תקווה. לרגע היה נדמה לנו שהגענו לטוסקנה: משני צידי הכביש גבעות ירוקות, ומדי פעם מבצבץ לו איזה כפר קטן על אחד המדרונות. מיד עם הפנייה ימינה לכיוון כפר תקווה השתחרר הכבל שתיקנתי אתמול בלילה בחיפזון. עצרנו בצד ואחרי רבע שעה מלווה במוזיקת רקע של קללות נמרצות הצלחתי לסדר את הכבל, והפעם כמו שצריך, אני מקווה.

הגענו לכפר תקווה, כפר שיקומי ובו 200 חברים בעלי צרכים מיוחדים. החברים מקבלים הדרכה וסיוע ממאה אנשי צוות, במטרה להשתלב בחברה ולנהל חיים נורמליים ככל האפשר. החברים בכפר עובדים לפרנסתם גם באורוות סוסים וכלביה שיש בכפר, וכמובן ביקב. את פנינו קיבל תמיר עוזר היינן, והסביר לנו שהיקב נוסד בשנת 98' תחת השם "יקב כפר תקווה". בשנת 2003 קנתה את היקב משפחת יצחקי מכפר טבעון, ששינתה את שמו ל"יקב טוליפ".

כיום מיוצרים ביקב כ-40 אלף בקבוקים בשנה, במסגרת ארבע סדרות שונות של יינות ופורט (יין מחוזק) כל כך איכותי עד שכל אחד מאיתנו קנה ממנו בקבוק. לסדרה הראשונה קוראים "ג'אסט" והיא מכילה יינות זניים מכרמים בודדים. מהסדרה הזו טעמנו את המרלו שהתיישן 12 חודשים, וטעמו המשיך להתפתח לנו בפה. לסדרה השנייה קוראים "מוסטלי" ובה ישנם ערבובים של יינות מזנים שונים, ולמרות היישון הקצר יחסית, מדובר ביין איכותי לא פחות משאר הסדרות, אם לא יותר. הסדרה השלישית, "רזרב" מיושנת כשנה וחצי, וממנה טעמנו את ה"סירה" שהיה עשיר מאוד בטעמים ובעל ריח יוצא דופן. ה"גראנד רזרב" היא הסדרה האחרונה והיא מיושנת כשנתיים וחצי. הארומה של היישון מורגשת על ההתחלה, אבל לזכותו של היין יאמר שהיישון לא הכביד עליו. הפורט שמייצר היקב שוהה בחביות של קוניאק "רמי מרטן" כ-6 שנים. את תסיסתו של הפורט עוצרים ב"טוליפ" ע"י הוספת ברנדי (ולא סתם כוהל כמו שלא מעט יקבים עושים), מה שנותן ליין סיומת עשירה וללא טעם לוואי מריר.

אחרי טעימה מהחביות של הפורט העתידי, שעדיין רחוק מלהיות מוכן אבל בהחלט הראה שיש לו עתיד, ולא לפני שהעברנו לתמיר הרצאה על דמותו של האופנוען במקרא, עלינו על צמד הנשרים המטרטרים שלנו, האצנו לקצת יותר ממאה קמ"ש וטסנו לכיוון יקב "הרי גליל" אשר בקיבוץ יראון. בדרך פספסנו פניה, והיה נדמה לנו ששוב אנחנו עומדים לבזבז זמן יקר, עד שהגענו לכביש 89 שמחבר בין צפת לנהריה.

יש רגעים מסוימים בחייו של אופנוען שמצדיקים את כל דוחו"ת התנועה, את המינוס התמידי בעובר ושב ואת התשובה לשאלה התמידית "למה אופנוע?". המעבר בקטע הכביש הזה היה בהחלט מאותם הרגעים. דמיינו לעצמכם נסיעה מהירה על מסלול ריק ממכוניות, עם שני נתיבים לכל כיוון, כשמצד שמאל מתבוננים עליך בשלווה ממורד ההר בתי העיר צפת, ומצד ימין פעורה תהום אימתנית מלאה בצמחיה ירוקת עד. אתם סוחטים את המצערת, המנוע בין הרגליים שולח לכם ויברציות מטורפות ישר לעמוד השדרה, השמש מחייכת אליכם ומשדרת מסר של חוסר דאגה כללי, והפניה החדה ימינה גורמת לכם להרגיש על סף איחוד עם אמא אדמה. או בשתי מילים: אורגזמה מתמשכת, שמי שלא חווה כמותה ימשיך להסתפק בסקס בנאלי ומשעמם, גם אם זוגתו היא ג'וליה רוברטס.

אחרי עוד תדלוק ועיכוב נוסף בלו"ז, נחתנו מותשים בכניסה ליקב "הרי גליל". מבחוץ המבנה שמצופה בלוחות מעץ אלון, הרשים מאוד, אבל הגודל והזוויות החדות עדיין הזכירו מבנה הייטק. את פנינו קיבלה שרית, מדריכה מיומנת, עם שתי כוסות קפה. תוך כדי הסיור למדנו ממנה שהיקב הוקם לפני כשש שנים ע"י שיתוף פעולה בין קיבוץ יראון ליקבי רמת הגולן. כיום מייצר היקב כ-700 אלף בקבוקים, במבנה מודולרי ענק, ובשנים הקרובות ייעשו עוד מאמצים על מנת להכפיל את הכמות. היקב מייצר אך ורק יינות יבשים כשהענבים מגיעים רק מכרמים בגליל העליון.

את היינות טעמנו בחדר שנראה כמו פיק-אפ בר והבייגלה שהתלווה אליהם רק חיזק את התחושה הזו. ה"רוזה" החביב מיוצר משלושה זנים שונים (סנג'ובזה,קברנה וסירה), וטעמו אכן היה מורכב ומעניין. לגמנו גם מה"שרדונה" שלא יושן בחביות אלא רק תסס שם, וכאן אני חייב להתוודות שבאופן אישי אני לא מת על שרדונה, אבל רק לפי החיוך של שאולי הבנתי שמדובר ביין מוצלח. יין נוסף שטעמנו הוא ה"פינו נואר" שיושן עשרה חודשים. צבעו עז וטעמו עדין וחלק בזכות החביות המשומשות בהן הוא מיושן. קינחנו ביין שלדעתנו מצדיק מאוד את כמות הפרסים שהוא גורף בארץ ובחו"ל והוא "יראון 2002". השילוב בין הרכות היחסית שלו והיובש הלא מדי חזק שנשאר בפה, השאיר על הלשון רצון לטעום עוד מהאדום-האדום הזה.

מבט מהיר על המפה ועל השעון גרם לנו להבין שכדי להספיק לישון היום, נאלץ לוותר על ביקור ביקב "בזלת הגולן", שכבר אירחו אותנו בטיול הקודם. התחלנו לחזור דרומה על הכביש הסדוק, לכיוון יקב "שאטו גולן". בדרך עברנו על שפת העין הכחולה של המדינה, ונזכרנו בכמה משיריה של רחל המשוררת, שנכתבו בדיוק כשהשקיפה על אותו הנוף. המראה היה פשוט מהמם, ואחרי שהשקנו את צמד הנשרים שלנו בבנזין איכותי, חתכנו שמאלה בצומת כורסי ועלינו לכיוון היישובאליעד.

יקב שאטו גולן שוכן באחוזה מרשימה מוקפת בגנים וכרמים על שפת מצוק. המבנה מזכיר מוזיאון והעיצוב המוקפד ניכר בכל פרט, החל מהמזרקות בחצר, ועד לתוויות על הבקבוקים שעוצבו במיוחד ע"י אמנית מאיטליה. מספר זוגות כבר גילו את הפוטנציאל הרומנטי במקום, וערכו טקס נישואין במתחם. גם כאן היקב הוקם כתוצאה משיתוף פעולה בין משפחת משקיעים למשפחת חקלאים, לדבריה של מדריכת היין, שדאגה מראש לנפץ לנו את התקוות ולהודיע לנו שהיא נשואה באושר.

היקב, שנפתח בשנת 2002 מייצר היום כ-63 אלף בקבוקים בשנה, והתוכנית היא להכפיל את הכמות ולהקים במקום כפר נופש, מסעדה וגלריית אמנות. כאן טעמנו את ה"רוזה 2004" שמיועד למכירה אך ורק ביקב ובמסעדת יוקרה תל אביבית. היין היה ממש חלק ופירותי, ואחריו טעמנו גם את ה"אליעד", בלנד קלאסי מצוין ואת "קברנה 2002" העשיר, שטעמו הארוך ליווה שנשאר בחלל פינו עד לפתח היקב הבא.

נפרדנו לשלום מכולם בנהמות מנוע והתחלנו לרדת מרמת הגולן על כביש 98 לכיוון קבוצת כנרת ומשם ל"יקב תבור" שבכפר תבור. נשמע לכם פשוט? לא כל כך, כי מדובר בירידה בגובה של כמה מאות מטרים, בכביש צר ומפותל כמו ראסטה של בוב מארלי, ולמרות הנוף המהמם שנשקף אלי בתלת מימד דרך משקף הקסדה, התנתקתי ממנו ועברתי לנהיגה טכנית נטו, משחק בלתי נגמר עם ההילוכים, בלימות מהירות, תכנון מדויק של כניסה לפניות שגורר את האופנוע להטיות על גבול הבלתי אפשרי, יחסית לקאסטום. לעומתי, שאולי החליק במורד הכביש באצילות של אופנוע כביש, במהירות בינונית וקבועה, תוך כדי שהוא מסנן לעצמו מתחת לקסדה מילים כמו 'יא אללה' ו'נשבע לך, אני מוכן לגור כאן'. אחרי רכיבה של עוד כעשרים דקות ודבורה שחשבה שהקסדה שלי היא הכוורת שלה, הגענו סוף סוף ליקב תבור.

בכניסה למרכז המבקרים פגשנו את אביטל. המרכז נמצא בתוך מתחם מרשים שכולל מוזיאון מרציפן, מסעדה ופאב שכונתי נחמד. למרות שנשארה ביקב מעבר לשעות הפעילות כדי להדריך אותנו, הסבירה לנו אביטל בסבלנות ששמורה לשני שיכורים במסווה של כתבים רציניים, שהיקב המשפחתי נרכש ע"י חברת קוקה קולה לא מזמן, וכיום מיוצרים ביקב מעל לרבע מיליון בקבוקים בשנה.

בחדר החביות פגשנו לראשונה בחביות של 3,000 ליטר בהן מיושן ה"מסחה", יין הדגל של היקב, שנקרא על שם הכפר הערבי הקדום ששכן באזור. ייחודו של היקב היא במגוון אדמות הכרמים שמהם נבצרים הענבים. ישנם ארבעה סוגים שונים של אדמות: בזלת, טרה-רוסה, גיר וחרסית, מה שמאפשר ליקב להוציא מספר יינות מזנים דומים ובצורות גידול דומות, אך מאדמה שונה. מה שהביא אותנו לערוך סדרת השוואות בין יינות מזן דומה שגדלו על אדמה שונה. ההשוואה הראשונה נערכה בין "מרלו בזלת 2004" לבין "מרלו גיר 2004". גילינו שלשניהם יש טעם בסיסי זהה, אך השוני הטבתה בריח העשיר במיוחד שמרגישים בבזלת ולאחר מכן גם בטעמו עוצמתי יותר לעומת המרלו גיר, שהיה הרבה יותר עדין.אותו המבחן ערכנו גם ל"קברנה בזלת 2004" וה"קברנה טרה רוסה". גם כאן ההבדל בריחות הוא הראשון שהכה בנו. הטעם לעומת זאת היה יותר קרוב ואחרי מספר ניסיונות הרגשנו בהבדל, הטרה רוסה חזק מעט יותר. טעמנו גם את ה"מסחה" שמורכב ברובו מקברנה עם השלמה של מרלו, יין עם ארומה נפלאה ואיזון טוב שממש מצדיק את היותו יין הדגל של היקב.

את הנסיעה חזרה לכיוון הכינרת עשיתי בנחת כדי ליהנות מהנוף המרהיב של שעת השקיעה. לעומתי, שאולי דווקא דהר קדימה, ועצר בצד רק כשראה את הכנרת, תוך כדי דו-שיח מעניין ובלתי פוסק עם האופנוע שלו: "מה אני עושה בנתניה, לעזאזל?" ו"נשר, מה אתה אומר, אולי נשכור דירה באחד הקיבוצים פה?". לאחר שהבנו שחוף ללינה נורמלית לא נמצא בצד המערבי של האגם, החלטנו לישון על הירדן. פנינו ימינה לכיוון ה"ירדנית", איגפנו נחל ביוב תוך התאבדות המונית של יתושים על הקסדות שלנו, ועצרנו סופית בחורשת אקליפטוסים על שפת הירדן. קשרנו את צמד הנשרים שלנו אחד לשני, פניתי להדליק מדורה ולהקים אוהל, בזמן ששאולי התפלח דרך הגדר לקיבוץ דגניה ב' כדי להביא מים. בישלנו חמין מקופסת שימורים, ותיבלנו (שוב) בנקניק סלמי. לקינוח סיימנו עם פלטת פירות טרופיים ברוטב שהפך לנו את הקיבה למפעל לפירוק סוכר, וכך, תוך כדי עיכול מסיבי, סיימנו את היום השני של המסע ונשפכנו בתוך שקי השינה.

* יין היום: במהלך היום טעמנו יינות ממש משובחים והבחירה הייתה קשה, אבל אם ממש מתעקשים גשו לחנות היינות הקרובה וקנו קברנה רזרב של שאטו גולן. שילך טוב עם אוכל כבד, איזה סטייק אנטריקוט עסיסי או פסטה עם רוטב שמנת עשיר.

נשמח לקבל ביקורות/הצעות בוול בפייסבוק

או במייל g@glen.co.il