בירה ישראלית ואומנות אחזקת האופנוע – היום השלישי

Post date: Dec 13, 2016 7:24:39 PM

או, היום שבו הבנתי שלמראה שלי יש גם יתרונות.

הבוקר מתחיל היום השלישי למסע מבשלות הבירה ומזג האוויר על חופו של הים התיכון נפלא. אבל אין לי זמן לבזבז על פסטוראליות ורומנטיקה. יש בירות שזקוקות לאנשים כמוני ואני באמת רוצה להספיק ולהכיר גם את הבשלנים שעושים אותם. אני מתעורר סופית ומתחיל לקפל את האוהל ולנער את הכל מהחול עד שמשום מקום צץ פקח חיפאי שמציק לי ולרבע טון. רציתי לשאול אותו אם לא יותר חשוב להשלים בזמן הזה בגרויות אבל תיארתי לעצמי שאז הסיכוי שלי להיחלץ מהקנס יהיה באמת קלוש. התנצלתי והבטחתי שתוך 5 דקות אני לא פה. לשמחתי הוא עזב אותי לנפשי והלך להציק לעוברי אורח תמימים אחרים.

קפה בינוני וארוחת בוקר מבחילה באחת מתחנות הדלק בדרך החוצה עוזרים לי להתעורר ולסדר את הלו"ז. החלטתי לנסות את הנסיעה אל מחוץ לחיפה דרך מנהרות הכרמל החדשות, אתם משלמים 12 ש"ח בכניסה ונותנים בגז כל הדרך שנראית כמו משחק פלייסטיישן ארוך ומציאותי. ביציאה מהמנהרות אני חוטף אבן שמתעופפת מהאספלט החדש ישר למצח. זה לא נעים לקבל אבן שטסה אליך ב-160 קמ"ש אבל אני מחליט לסגור את המשקף ולהתמודד אח"כ עם החור בגולגולת. אגב, אבן בפרצוף מעירה אותך הרבה יותר מקפה שחור או משקה אנרגיה. אתם מוזמנים לנסות. אני ממשיך בנסיעה איטית דרך צפון חיפה פלוס ניחוחות ארומטיים של בתי הזיקוק, קצת תיבול של פקקים בקריות ולאחר מכן אני עולה מזרחה על כביש 85. קיבוץ מורן הוא היעד.

כביש 85 מבחינתי נחלק לשניים. החלק המערבי עם כביש מצוין, אספלט רענן, פניות כיפיות, שני נתיבים והרבה מצלמות תנועה שפשוט הורסות את הרכיבה. החלק השני, עליו רכבתי הפעם הופך לנתיב אחד עם צמחיית הגליל שמתקיפה אותך מכל הכיוונים, ריחות של פריחה אביבית באוויר ונופים מרהיבים של עצי זית בריאים. הנוף כל כך מדהים שמצערת הגז מפתה הרבה פחות. בפעם הבאה שמע"צ סוללת כביש אני אמליץ לה לסלול אותו במיקום דומה. כך, אפילו בלי מצלמה אחת אנשים ימהרו פחות.

למרות הנסיעה האיטית אני מקדים בהרבה ומגיע לקיבוץ מורן ברבע לתשע בבוקר. שאולי בטוח היה מוצא פה איזו פרה לחלוב או סוס לרכב עליו בזמן ההמתנה. אני מצלצל לאלון ריפטין ומעיר אותו משינה בריאה וקצרה ששמורה למילואימניקים שחזרו לפני מספר שעות מהשטח. למרות הכל, אני מקבל יחס חם ומחבק עם קפה שחור ועוגת אגוזים נהדרת שמלווה בגלידת לימון מהמאפייה ליד. פתאום שאולי חסר לי קצת פחות. במהלך השיחה מסתבר שאלון, טייס אפאצ'י במילואים, היה בתחילת השבוע מטר מהיכן שהתחלתי את מסע המבשלות. כפנסיונר של צה"ל יש לו זמן והכנסה קבועה שמאפשרת לו להשקיע אותה בבישול בירה טובה. את החיבה לעולם הבירה אלון רכש במהלך שהותו בארה"ב, לשם נשלח במסגרת הדוד צה"ל. את הידע בבישולה אלון רכש לבד אך עם קצת עזרה מחבר קרוב, המייסד של בירת אלכסנדר, אורי שגיא, גם הוא יוצא חיל האוויר.

הכניסה למבשלה/בר בקיבוץ מורן

במאי 2011 המיזם של אלון שכלל מבשלת בירה עם בר בירות איכות ישראליות יצא לדרך. מספר שותפים שחלקם תרמו עבודה וחלקם פשוט שתו את מה שאלון ניסה לבשל – עזרו למאמץ המלחמתי והיום, אולי בגלל שלאורך כל הדרך אותם שותפים שתו לא מעט, המבשלה עדיין קטנה ומספקת רק 220 ליטר בחודש. במהלך הסיור אלון הציע לי טעימה של בירה שכרגע מצויה בתסיסה וכפי הנראה תהיה בירת קיץ עתידית. הבירה תהיה אייל בהירה ויבשה שתעבור גם תסיסה שנייה עם שמרי שמפנייה ובסופו של תהליך תוגש לשולחן או אל ידו המיוזעת של הישראלי המצוי עם 6% אלכוהול. הבירה מתובלת ב"זרעי גן עדן", תבלין אקזוטי שקצת מזכיר פלפל.

טעמתי גם את ה-– Oatmeal סטאוט בסגנון אמריקאי מתובל בבמבליק (שורש ליקריץ, למי שאינו ירושלמי) עם 4.9% אלכוהול. הסטאוט עדין וקל לשתייה.

בירת חיטה– 50% חיטה, 4.8% אלכוהול שונה מכל בירת חיטה אחרת שטעמתי. אחלה בירה.

פמפקין אייל– בירה עם תיבול אמריקאי שמגיעה עם 5.1% אלכוהול והחלה את דרכה כבירת חורף עונתית שבושלה במיוחד עבור תערוכת Beers 2012 . בירה שקצרה הרבה תשבחות אך לא קלעה לטעמי.

טריפל– גם כאן היא הבירה הכי פחות אהובה על המבשל אבל מאד על הקהל בזכות אחוזיה הגבוהים. 8.2% אלכוהול שכמעט ואינם מורגשים. לפחות לא במהלך השתייה. עם ההנגאובר תצטרכו להתמודד למחרת. הבירה מאוזנת מאד ונעימה לשתייה.

הבירות של אלון ממבשלת הגליל על רקע אלון עצמו, מאחורה מבחר בירות בוטיק ותעודת ציון לשבח

היה קשה להיפרד מאלון. איש חביב במקום יפה. אם אתם שם בשעות הערב בואו לבירה. המקום מספק לכל צמא בירות מרוב מבשלות הבוטיק בארץ, אוכל טוב ונופים מרהיבים. התנעתי את הרבע טון שנהם מצידו כמה נהימות שהבריחו כמה תרנגולות ועליתי שוב על כביש 85, הכביש שמחלק את הגליל לתחתון ולעליון. הרכיבה כיפית, הריחות חוזרים להכות בפרצוף ושוב אני מודה לעצמי על זה שבחרתי לחיות על אופנוע. הדרך הטובה ביותר לטייל, במיוחד על הכבישים המתפתלים של הצפון. אני עולה על כביש 90, מזרחה במחניים אל כביש 91. באמצע הנסיעה אני עוצר ומוודא לרגע עם ה-GPS שאכן אני עדיין בדרך הנכונה. בכל זאת, הפעם האחרונה שהייתי ברמת הגולן הייתה לצערי ממש מזמן. מסתבר שחוש כיוון עדיין יש לי איכשהו ואני ממשיך הלאה, עובר בדרך ליד בסיס שהתאמנתי בו לפני 12 שנה או יותר. כלום לא השתנה ונראה שהשומר בכניסה הוא אפילו אותו שומר. אני דוהר ישר ומגיע אל קיבוץ אל-רום. כן כן, אל אלו שמבצעיםתרגום לסרטים שאתם רואים בערוץ 2 מדי פעם.

12:50 ואני פוגש את יורם, יוזם ומנהל היקב. כן, קראתם נכון וכדאי שתתעמקו טוב באייטם הזה כי לא סתם החלטתי לבקר במקום שקורא לעצמו יקב במסגרת טיול מבשלות בירה. יורם מקדים ואומר שלמרות השם והקונוטציה ליין, כאן מייצרים סיידר אלכוהולי. יש בעולם מספר סגנונות של סיידרים. חלקם עם אופי של בירה, חלקם עם אופי של יין מבעבע קלות אבל הסגנון שלנו, כך יורם, הוא הרבה יותר קרוב לבירה. אנו מקבלים כמויות של תפוחי עץ, סוחטים אותם ומתסיסים עם שמרי יין, התוצר שאנו מקבלים הוא סיידר אלכוהולי שהיה נפוץ עד לא מזמן רק בארצות מערב אירופה.

סיידר הוא משקה אלכוהולי שמקורו מתסיסת תפוחים. הסיידרים הבריטיים נעים בין 4% ל-8% אלכוהול לעומת הסיידרים הצרפתיים החלשים יותר. סיידר הוא משקה שמאד מתאים לאופי הישראלי – ים תיכוני. סיידר הוא משקה מצוין אם מגישים אותו קר, יש לו גיזוז עדין והטעמים שלו מגוונים ונעים על כל הספקטרום מתוק-חמוץ. למרות שיש הרבה סוגי תפוחים בארץ, הם לא מספיק אידיאליים לעשיית סיידר מסורתי מכיוון שאין בהם מספיק חומצות טנין ואחרות. לכן ביקב אל-רום לא מפסיקים לנסות כל הזמן טכניקות חדשות שיוציאו את המיטב מתפוחי הארץ.

השיחה עם יורם על כוס סיידר ביד ומוזיקה של ארץ ישראל הישנה והטובה בין נופי הגולן, זורמת וכיפית. כאשר החמאתי לו על בחירת המוזיקה הוא מוציא עטיפה של תקליטורי התכנית "ארבע אחרי הצהריים" של גל"צ ומספר שאחד מבני הקיבוץ הוא עורך מוזיקלי שם. השיחה זורמת מסיידרים למוזיקה ולהפך ומסתבר שיורם גם חבר בלהקה. פשוט איש אשכולות.

בעל היקב, קיבוץ אל רום גם שותף פעיל ביקבי רמת הגולן שמצידם מסייעים ליורם בציוד ובידע. הסיידרים עשויים מתפוחים ישראלים ואחרי סחיטה תוססים בעשר מעלות צלזיוס עם שמרי יין בתוך מיכלי תסיסה של 4000 ליטר. אחרי התסיסה מתקבל סיידר יבשבש-חמצמץ שמכיל 7.5% אלכוהול. לאחר מכן מדללים את הסיידר עם מיץ תפוחים שלא תסס עד להגעה לאחוז האלכוהול והמתיקות הרצויים, מגזזים ומקבלים סיידר חזק ויבש עם חמיצות גבוהה בחוזק של 6% אלכוהול. יקב אלרום מייצר גם סוג אחר של סיידר, חלש יותר וחצי מתוק שמכיל 4% אלכוהול מכיון שהוא מדולל עם יותר מיץ תפוחים אחרי התסיסה. הסיידרים טובים ובאיכות גבוהה גם בהשוואה לסיידרים המיובאים אבל באל רום עדיין לא הגיעו לרמה של סיידרי פרימיום בריטיים. לשם השוואה יורם פותח בקבוק סיידר ארץ-ישראלי מתחרה ובהשוואה ביניהם אני חייב להודות שהסיידר של אל-רום טוב במספר רמות.

15:00 והאוויר בחוץ קריר. הרכיבה לקצרין על כבישים שזכורים לי רק מהסדיר שונה הפעם. צבאית פחות וכיפית יותר. מטיילים הולכים להנאתם ברגל, נופים של שדות וכרמים נגלים לעיני עם כל פיתול ופיתול שאני מאתגר בו את הרבע טון אבל בניגוד לכל האופוריה הזו נכונה לי אכזבה גדולה ברגע שבו עצרתי ליד מבשלת רמת הגולן שבקצרין. המבשלה סגורה למרות שתיאמתי את הביקור מראש עם טלי. אני ניגש לחנות ושם אומרים לי לפנות לעומרי הברו מאסטר הבלתי ניתן להשגה. מישהו שם כנראה לא התעורר משנת הצהריים שלו או גרוע מכך, פשוט זלזל באדם שבאותה מידה יכול היה להגיע במיוחד מאילת לביקור במבשלה.

אני לעומת זאת נמצא באמצע מסע מבשלות ושום אדם שמזלזל בזמנם של אנשים אחרים לא יפריע לי להמשיך הלאה, מצד שני נוצר עכשיו חור של שעתיים בלו"ז. אני מנצל את העובדה שהמבשלה נמצאת בקומפלקס מרכז המבקרים של קצרין ועל מנת לקבל החלטה בישוב הדעת, ניגשתי לעמדת קפה בקניון המיניאטורי של מרכז המבקרים. הבחור שהמילה בריסטה רחוקה ממנו שנות אור הכין לי קפה זוועתי ובמקביל לא נשאר אדיש למראה הרבע טון והחל בסיפורי מורקי"ם וגבורות עד שהתעייפתי. הרמתי טלפון לאור, חבר קרוב שהתחיל כלקוח קבוע של הגלן בר בירושלים וחזר לא מזמן לקיבוץ גשור כדי להקים יחד עם אחיו את המבשלה העתידית של המשפחה, מבשלת פאס. מסתבר שהם ישמחו לארח אותי. איזה אושר!

ביציאה מהמבנה שניסה להיות קניון בעודי עומד ליד האופנוע עוצר אותי עוד קצרינאי ומספר על מעלליו הדו גלגליים. מתוך 32 חברים שאיתם רכב, הוא היחידי שנשאר בחיים. אני לא יודע למה כל תושב שם ניסה להניא אותי מלרכב על אהבת חיי ובכלל, קשה לי להאמין שבכל קצרין יש יותר מ- 30 אנשים. ההיתקלויות האלו הזכירו לי בדיחה ישנה: למה אסור בישראל לעשות סקס בפומבי? כי יותר מדי מניאקים יבואו לתת לך עצות איך לעשות את זה טוב יותר. אני מניע ונוסע לגשור.

קיבוץ גשור. האחים פַס בדיוק היום קיבלו את המפתחות למה שהיה פעם חדר האוכל של הקיבוץ ובקרוב יהפוך למבשלה עם בר. היום הוא גם קיבל את מיכל התסיסה הראשון אז התיישבנו על השרטוטים וניסינו להבין איזה חלק מתחבר לאן. בזמן שאנו מנסים להתרכז בתוכניות ובכמות הדפים הבלתי נגמרת אור פותח עוד בקבוק של הניסוי הראשון שלהם בבישול בירה ואנו לוגמים את הפורטר שלהם לרוויה. אכן, יש עתיד למבשלת פַס ואם ירצו אלי הבירה אז במסע המבשלות של השנה הבאה נגיע לשם כדי לראות איך חזון הפך למציאות.

חגי פאס שומר לי על כביש מילוט חופשי

תמונה אחרונה על האופנוע, המנוע מעיר את זקני הקיבוץ ואני דואג לברוח במהירות החוצה לפני שהם יתניעו את הקלנועיות ויפתחו אחרי במרדף. הירידה מרמת הגולן היא תמיד עצב מלווה בשמחה, עצוב לעזוב, אבל הפיתולים בירידה משמחים אותי ואת הרבע עד לאין שיעור. אני רואה שלט ובו מידע ממע"צ על פיתולים מסוכנים – Challenge Accepted!

אני וידידי הרבע טון עוברים דרך הכינרת ועולים על כביש 90 שמוביל אל עמק יזרעאל. החיסרון היחיד בנסיעה באזורים חקלאים היא רצח העם שאתה מבצע במיליוני חרקים חסרי ישע. לא שיש לי עם זה בעיה, אבל הם מלכלכים את הקסדה, את המעיל ואת האופנוע בגופות מרוטשות שלכל אחת צבע אחר. אני מתברבר חצי שעה עד שאני מוצא את הכביש המוביל אל מגדל העמק וממנו אני ממשיך במהירות אל קיבוץ גניגר שבעמק, שם יושבת איתן מבשלת סלרה.

אופיר מכין בשר (תמונת ארכיון)

שוב, סלרה הם חברים טובים ומצחיקים שאוהבים לשתות והבירה המעולה שלהם נמזגת בגלן כבר מעל שנה. לסלרה אני מגיע באופן קבוע ביום שישי פעם בחודש לטקס בו מעשנת הבשר דואגת לכך שמדי פעם יגיח מתוכה מגש של בשר טרי מעושן ונוטף מיצים. יחד עם בירה שנמזגת כמים כל אורח שם מרגיש כמו במשתה מלכים תנכ"י. אריק ואופיר פוגשים אותי בכניסה ואנו לוחצים ידיים, מתחבקים, מחליפים בדיחה ואיכשהו כמו גברים ישראלים מתחילים ללכת מכות סטייל "מי כאן הגבר?". אני מנצח. כיוון שזו המבשלה האחרונה היום, כמות הבירה שנמזגת פשוט עצומה. סלרה היא המבשלה היחידה שהדגש העיקרי שלה הוא שיווק של חביות ומתוך אדיקות שמזכירה מנהגי אדמורי"ם כמעט ולא תמצאו את הבירות שלהם בבקבוק. החיבור בין אריק לאופיר הוא מעניין, האחד הוא קיבוצניק שחזר בתשובה והשני יליד ארצות הקווקז שהגיע לראשונה לארץ כדי לשרת בצה"ל ומאז התאהב ונשאר. בנות קיבוץ גניגר לא נשארו אדישות והיום שתיים מהם נשואות לצמד.

המבשלה, שיש לה גם בר בצמוד, מבשלת בירות בסגנון בריטי ובארסנל שלה שתי בירות עיקריות:

ביטר אייל– 5.1% בירה מרה עם כשות טרייה ומאד מאד מורגשת, מרה וכייפית

השנייה היא בירת הדגל שלהם סטאוט מעושן – 5.3% לטעמי זה הסטאוט הכי טוב בארץ. מאז שהכרתי את הסטאוט של סלרה הפסקתי לשתות גינס שהפכה לעומתה לטפלה וחסרת טעם.

בנוסף יש להם פורטר ופילסנר ופייל אייל. בימים אלו הם עושים ניסויים על מתכונים של בירת חיטה שבבישול האחרון מתחילה להשתפר ולקבל צורה.

אריק מציג את הבירה (תמונת ארכיון)

כל כך כיף לי בסלרה אך השמש מתחילה לשקוע ואני צריך לחזור אל הכנרת כדי למצוא לי חוף לשינה. אני מתמגן בחזרה ומציע לאריק ולאופיר להצטרף אלי ללינה על הכנרת יחד עם בקבוק ארדבג שחיכה לחברה טובה אבל בנות גניגר היו באותם רגעים מפתות יותר ולכן נותרנו אני וההארדבג ללילה של תינוי אהבים בלי שום הפרעה. אני מוצא לנו חוף בצד הדרום מערבי של האגם, משלם את עשרת השקלים שהערס דרש ומחנה את הרבע טון. קבוצת ילדים בגילאי העשרה שעשו מנגל העירה בי חשש קל וכדי למנוע כאבי ראש, עברתי דרכם בפוזה מאיימת ששמורה למי שנראה כמו רוסי קרח ששוקל מעל 100 קילו. הבנתי שהבעיות שלי נפתרו כשאחד מהם ניגש אלי עם מנחה של בשר שירד עכשיו מהמנגל. דקה אח"כ אני שומע אותו אומר לחברים שלו: "מסכן, הוא שם לבד…". ילדים חמודים, גיחכתי לעצמי, נשקתי באהבה לפה הקטן של ההארדבג ונרדמתי.

בירת היום: כפי שציינתי לפני מספר פסקאות, סלרה סטאוט כי לדעתי זהו הסטאוט הכי טוב מבין סטאוטי הארץ כולל את המיובאים אליה. את הסטאוט הזה הכרתי אחרי סדנת טעימות של בירות בלגיות וקצת ג'ינג'ר* לקינוח. אז לקח לי חודשיים ליצור קשר עם סלרה ולהביא אותם לגלן. ואחרי חודשיים של המתנה עדיין יכולתי להרגיש בכל לגימה את אותו טעם אלוהי. מתקתק בהתחלה, עשיר לכל האורך ובסוף מריר-נעים כמו אספרסו טוב.

*לא באמת ג'ינג'ר