שרה הרכבי כץ

 בבית חולים יהודי בווילנה. הייתי אשה  ראשונה בתפקיד זה, גרתי בבית החולים בחדר קטן והוצרכתי  להיות על משמרתי יום ולילה. באותם ימים נפל סכסוך בין בית החולים שעבדתי בו ובין המוסד החדש ״ביקור חולים״.  פעם השתתפתי באסיפת רופאים מיוחדת, והיתה הצבעה  בעניין זה. עשיתי מעשה של קלות דעת, והרמתי יד בעד ״ביקור חולים". לאחר כמה ימים נסע הרופא הראשי לחופש, ואני מצאתי על שולחני מכתב פטורים. הייתי נרגשת מאוד, ולא ישנתי כל הלילה.

עם בן ציון כץ, שגר בימים ההם בווילנה, נזדמנתי לפי דרישת־שלום מקרובים שלי בפטרבורג, מקום שם גמרתי את למודי. הוא ביקר אצלי פעם. לאחד פיטורי נכנס אצלי, ראה שאני נרגשת מאוד, והתחיל שואל מה  קרה. במשך כמה  ימים לא יכולתי לספר לו, אך סוף סוף סיפרתי. למחרת לקח דברים עם ד״ר ווירשובסקי, וזה  זימן את הרופאים עם ממלא מקומו של הרופא הראשי, ד"ר מורצ׳בסקי, והוחלט שאשאר עד סוף השנה. מאז נתידדתי עם בן ציון כץ. כשנסע לקיוב, למשפט בייליס הייתי מקבלת ממנו מברקים ופרחים. ד״ר מורצ׳בסקי היה הגוי היחידי בבית החולים, והיה  נראה כ״פריץ״ בין הרופאים בפרווה הנהדרת שלו.  כשהיה בא בבוקר היה מושיט את רגליו לשוער, גם הוא גוי, וזה היה חולץ את ערדליו ונושק את ידו. היה נוהג לומר שהוא מעריץ את היהודים, שאמא שלו  היתה  משלמה שכר לימוד בחדר בשביל ילדים עניים, ואמנם היה משחרר את היהודים מחובת שירות צבאי. אבל כשהתחיל משפט בייליס אמר  לי פעם  בלשון נוכח, כי היינו בני עיר אחת  - ״את אינך יודעת,  אבל יש אצלכם כת המשתמשת בדם נוצרי לפסח״.

כתום השנה נסעתי עם בן ציון כץ לפטרוגרד, ושם התחתנו. אחרי החתונה יצאנו, ב פעם הראשונה, למסע לארץ ישראל, על פי הזמנה מאת ניידיץ׳, בענין הוצאת איזה ספר עתיק. לא הספקנו להיות זמן רב: היו שמועות על מלחמה, אחרי חודש באנו לברלין. הדבר היה באוגוסט 1914. זוכרת אני שישבנו באיזה בית קפה, ואנשים היו רוקדים. אמר כץ למישהו: ״אתם רוקדים ומחר, מחרתיים, תפרוץ מלחמה.״ צחקו לו. וכך הוה. כבר לא הספקנו לנסוע חזרה בדרך הישרה, וצריכים היינו לעבור דרך דניה, שוודיה ופינלנד. כשבאנו לפטרבודג נודע שעתון ״הזמן״ בווילנה נסגר, ובךציון היה נרגש עד מאוד, אולי בפעם הראשונה בחייו.

אני, בתור רופאה, נסעתי לעבודה ב״זמסטבו״ בפלך ויטבסק, והוא נשאר בפטרבורג. האינטליגנציה שבזמסטבו, בעלת הדירה והפרסונל של בית החולים היו מתייחסים יפה אלי ולכץ, כשהיה בא לביקור, אבל הכומר המקומי התחיל להשמיץ את היהודים (גרה שם משפחה אחת) ובעיר הסמוכה סבז׳ התחיל ראש העיר קורא לפרוגרום נגד היהודים. כיוון שעמדתי ללדת, סיימתי את העבודה בזמסטגו ובאתי לווילנה, ומשם נסענו עם אמי לפטרבורג. שם גרנו שתי  שנים ואחר־כך עברנו למוסקבה.

בינתיים באה המהפכה. זכור לי סדר מפואר אצל ניידיץ, ואולם רחב־ידיים בדירתו של שטיבל, מרוהט בריהוט מפואר של איזה מיניסטר שהודח, ובאולם זה היו אשתו ואורחיו של שטיבל משחקים בכדור גדול, שהיו זורקים מאיש אל איש.

היו אלה ימים של קור ורעב. גרנו, כל המשפחה, בחדר אחד של הדירה, באמצע החדר עמד תנור קטן והבעייה הקשה ביותר הייתה  להשיג עצים להסקה. אבל בן־ציון היה משיג אותם (עזרו לו מכרים עשירים). פעם, בתל־אביב, ניגש אלי מישהו וסיפר שעזר למר כץ במוסקבה לנסר את העצים, בחצר הבית שגרנו בו, ולהעלותם לדירה. זוכרת אני שבפעם הראשונה לא ידע כץ להדליק גפרור- הוא לא היה מן המעשנים, וכשהיה מדליק את הגפרור היה מחזיקו כשהאש כלפי מעלה.

היה זמן של רעב. הילדים קיבלו אוכל בגן, אני אכלתי בשר סוס במקום עבודתי. מר כץ ואמי לא אכלו, והוא הפסיד בתקופה זו 20 ליטראות. אבל היינו מקבלים ככרות לחם מסאראטוב. כץ היה תמיד בתנועה, מלבד העיתון עבד גם בארכיון ההיסטורי.

באותם ימים ניתנה אפשרות לילידי ליטה ולטביה לעזוב את רוסיה. כץ התחיל לעבוד בפנקס של ליטא, וקיבלנו רשות לצאת את רוסיה. עברנו דרך ריגה ובאנו לברלין. בברלין שררה אינפלאציה. מצבנו הכלכלי היה טוב, כי כץ היה כותב מאמרים לאמריקה ומקבל את תשלומו בדולרים. בברלין אפשר היה לקבל הכל, רק השגת דירה עלתה בקושי. איך שהוא הסתדרנו. זכורים לי ביקורי פרישמן וכמובן של טשרניתובסקי, שהיה בן בית. גרנו בברלין שבע שנים, אך חושבים היינו על ארץ ישראל. הילדים ביקרו בבית ספר יהודי, ואני ביקרתי בשיעורי ערב לעברית בקהילה היהודית. הילדים, שנתחנכו בתנועת נוער ציונית,. לא רצו לבקר בגימנסיות בברלין. כשהגיע הבכור לגיל י״ד החלטנו לעלות לארץ. ראשונים עלו הילדים הגדולים, אחריהם אני והבת הקטנה. כץ הוצרך להשאר עוד זמן מה בברלין.

ב- 1929 עלינו לארץ ישראל. מצבנו הכלכלי היה קשה. למר כץ לא הייתה עבודה של קבע, וכן גם לי. היה בארץ מספר גדול של רופאים שלא נקלטו בעבודה. עבדתי במרפאה שעה אחת ביום. הילדים ביקרו בגימנסיה ״הרצליה׳׳, ששם קיבלו הנחה בשכר הלימוד. הייתה לו, למר כץ, תכנית להוציא עתון בעברית קלה, שיקל את לימוד השפה לעולים. הוא כתב למוסדות, המציא להם חוברות בלועזית שעסקו באותן בעיות, אך לא יצא מזה כלום. הוא התחיל לחשוב על כתיבת ספרים היסטוריים, אך הדבר לא נסתייע אלא לאחד שנים. קרן היובל שיזמו ידידיו, קרוב לשנתו השבעים, נתנה לו אפשרות להוציא את ספרו על ״פרושים, צדוקים, קנאים, נוצרים״.

בינתיים גמרו הילדים את הגימנסיה והתחילו מחפשים להם דרכים בכוחות עצמם, הלכו מי למקווה ישראל, מי לקבוץ. רציתי מאוד שהבת הצעירה תלמד בירושלים באוניברסיטה. תודות לטשרניחובסקי, שהשתדל לקבל בשבילה הנחה, התחילה ללמוד. אחרי־כן הלכו כולם מהבית, מי נסע לחוץ לארץ, מי התחתן, ואנחנו  נשארנו לבדנו. כץ הוציא בינתיים עוד ספרים על תקופת ההשכלה, התחיל לכתוב את זיכרונותיו בצורת סידרת מאמרים ל״מארגן ז׳ורנאל״, ולי היתה עבודה יותר קבועה וחיינו בשלווה.

רק סופרים מועטים היו מבקרים אצלנו, ואנו היינו ממעטים לבקר אצלם, הייתי חוששת מעט מפני החברה שלה אם .מחוסר ידיעתי בעברית ואם מחוסר ידיעתי בכל מה ששייך למדעי הרוח. מעולם לא יכולתי להבין, איך אני, שלמדתי הרבה שנים היסטוריה בבית הספר, יודעת כה מעט, והוא, שמעולם לא ביקר בבית־ ספר כל כך בקי בדברי הימים. והרי הוא התחיל ללמוד רוסית רק כשהיה כן י״ג, וצרפתית למד מספר לימוד עצמי בבית הכלא, שנכלא בו לשנה אחת בימי שלטון הצאר. בכל זאת נוסע היה, בלי שפה, לפאריס וללונדון, ובכל המקומות היה נפגש עם שרי מדינה ואנשים מכובדים, ועל אף חוסר השפה היה מתהלך אתם כשווה עם שווים.

בזמן האחרון מרבה היה לעיין בברית החדשה. היה אומר שרוצה הוא לכתוב השקפה חדשה לגמרי על הנצרות, ולהוסיפה למהדורה מחודשת של  ספרו על פרושים וצדוקים, ולא היה בידו. רצה גם לכתוב ולגמור ספר על ההשכלה ברוסיה וליטה, ואמר: ״בזה אעסוק עוד שתי שנים, ואחר־כך אקבל פנסיה״.

היה תמיד אופטימי, וכשניתקשרו עננים שחורים בחיים הפוליטיים, היה: אומר - ״שטויות״. כשהיה כותב דברים חריפים נגד עסקנים יהודים שהיו קודם רעיו, הייתי מצטערת על כך ומבקשת - שלא להדפיס, אך הוא היה אומר: כך צריך. היה חופשי בדעותיו, וזה עשה גם את חיי שלי חפשיים וקלים.

היו לו, למר כץ, הרבה אי־נעימויות בחייו. למרות כל כשרונו וידיעותיו לא היה לו מקום עבודה קבוע, מלבד, אולי, בעיתון ״הזמן״ בווילנה. נדמה לי שהרבה סבל מזה פה בארץ. וכשפעם, אחרי משפט סטבסקי, היה צריך לשלם כמה עשרות לירות להוצאות המשפט, נאסף הכסף מתרומות של מתנדבים. היה תקיף בדעותיו על מאמריו, ואם שלח מאמר לעיתון אחד ולא קיבלוהו, היה שולח לעיתון השני אך לא היה משנה את המאמר.

הוא לא התחשב עם המוסר הנפוץ והתייחס בחופשיות למה שמקובל בחברה. משום כך כתב ודרש לשנות חוקים בנוגע לאישה, כדי להקל על חייה. גם במקרים. פוליטיים; אם נידונה אישה למאסר, היה מבקש להמתיק את דינה.

אופיינים לו היו הפשטות והיחס האנושי לכל. משום כך היו לו הרבה ידידים זרים, החל בשוער הבית בפטרבורג, שרצה להסתירו מפני השלטון כשלא הייתה לו רשות ישיבה בעיר, וגמור בבעלת בית שגרנו אצלה בברלין, בתו של גנרל, שבחדר האוכל שלה היו תלויות שלוש תמונות גדולות של שלושת הקיסרים וילהלם, ושלא הסתירה כלל את הדעות המלוכניות שלה - כולם חיבבו אותו והיו משוחחים אתו שעות, למרות הרוסית הגרועה והגרמנית הרצוצה שלו.

לא היו לנו בבית הרבה ספרים, בעיקר בגלל הנדודים. זוכרת אני, כשנסענו לארץ ישראל וארזתי את החפצים היו מונחים על הרצפה ספרים שהשארתי אותם. נכנס טשרניחובסקי, הרים ספר אחד ואמר: ״את זה את זורקת? אני אקח אותו״. פה, בבית שלנו, היו בארון הספרים רק ביאליק, טשרניחובסקי, אנציקלופדיה קטנה, הרצל וספרים שמחבריהם שלחו לזכרון. כל מה שכתב מר כץ היה על פי הזכרון. רק בשל הציטטות היה הולך לספריה. בשנים האחרונות קנה ש״ס מצולם והיה מעיין בו כדי לכתוב ספר אחרון שלא זכה לסיימו.

פורסם בחוברת "העבר" שיצאה לאור בחודש אלול תשי"ח, והוקדשה לזכרם של בנציון כץ ופרופסור פ. שניאורסון.