יואל

יואל בר-רומי ( 2012 - 1920 ) זכרונות שהקריא למשפחה ביום הולדתו ה- 80

ההתקרבות  לגיל שמונים גרמה לתופעה שלא  הכרתי. אירועים שונים  מן העבר התגלגלו לנגד עיני כמו בסרט. שאלתי את עצמי היכאן שגיתי או  נכשלתי.

הזיכרונות  הראשונים שלי קשורים לאבי שאהב אותי מאד,   ולמותו. ב- 1925 ואני בן 5, אבא חלה בסרטן כבד ונפטר במהרה. כמקובל אז לי  לא סיפר דבר על מותו. נאמר לי  שאבא נסע. במשך  שנים חשתי תחושה עמומה שאני מצפה למכתב. את האמת גיליתי במשך השנים, תמיד במעורפל.

בגיל 5  וחצי, חצי שנה לפני הזמן הקצוב, התחלתי ללמוד בבית הספר. בגן לא הייתי.

זכור לי הפחד כשמצאתי את עצמי בבניין בית הספר, בעל תקרות גבוהות, אפור ואימתני. סביבי ילדים זרים.  פתאום נפסקה ההמיה. נעשה שקט כי נכנס המנהל ועלה על במה. בקול של צווי החלטי אמר שכל תלמיד חייב להירשם לארגון הילדים הפשיסטיים "בלילה". מאות הילדים הביעו את הסכמתם על ידי שתיקה. יש לשער שהייתי  הקטן מכולם בגופי, גלל המבנה שלו ובגלל הקדמת הלימודים. בכל זאת הרמתי את היד ואמרתי בקול רועד: "אני צריך לשאול את אמי". המנהל ממרומיו נאות לתת לי אורכה. לאמה לא הייתה התנגדות רעיונית, אך דאגה לבריאותי  ודרשה לשחררני ממצעדים ברחובות העיר או מאימונים הנערכים במגרשים  באוויר הפתוח. מכל מקום נוצרה אצלי הסתייגות ראשונית מארגון בלילה ובעתיד פיתחתי טכניקה מתוחכמת   כדיי להתחמק שיטתית מכל פעילות פשיסטית.

בסוף כל שנת לימודים זכיתי לקבל מידי מושל העיר (ראש העיר)   מדליה  מכסף המוענקת לתלמידים המצטיינים. בשנים בהם הייתי חולה זמן רב קיבלתי רק מדליה מארד. האירוע התקיים בגבעת הקפיטוליום, סמל לגדולתה של רומא העתיקה.

טקסים כאלה היו חלק ממערכת ענפה של טכניקת גיוס ההמונים האופיינית  למשטר הפשיסטי. משחר ילדותו חונך כל אזרח לציות  למשטר, לתת כבוד לדמויותיו הרשמיות, ולהעריץ  את המנהיג הגדול, יציר ההשגחה העליונה, שהציל את המדינה מחתחתי הליברליזם והסוציאליזם  גם יחד. כתיבת חיבורים בבית הספר הייתה למעשה תחרות של דברי הלל למנהיג. העיתונים והספרות שימשו  כלי שרת של המשטר וליתר ביטחון היו נתונות לפיקוח חמור של הצנזורה. באמצעות מכשיר הרדיו, שהיה אז בבחינת חידוש, הוחדרה  התעמולה הפשיסטית בכל שכונה  ובכל כפר.

לפעמים הגיעו מחו"ל ספרים אנטי-פשיסטים, במספר מוגבל, המוסתרים בעטיפה של ספר אחר. אך על פי רוב נפל חומר זה לאוזניים אטומות. איטליה כולה עברה שטיפת מוח מהממת. גם חברי הטובים בבית הספר התיכון היו לאומנים ופשיסטים מושבעים ואני נמנעתי מלגלות להם את מחשבותיי.

גם יהודים רבים היו חסידים נלהבים של המשטר. במפגשים משפחתיים נמנעו מלדבר על פוליטיקה. אמי סברה  שאם כולם תומכים במוסוליני, סימן שהוא הצדק. היה רק דוד אחד, הדוד ויטוריו, אביהן של מריה וג'יוספינה, שאהב לשוחח אתי בשפת רמזים על פגמי המשטר.

התנגדותי הנחרצת לפשיזם התגבשה  בזמן מלחמת האזרחים בספרד. המלחמה פרצה ב- 1936 ואני בן  16. הבינותי   כי לשלוח צבא (איטלקי וגרמני) לארץ זרה כדי להפיל את הממשלה החוקית והנבחרת ולהשליט שם דיקטטורה  זהו פשע. מעשה זה בין היתר הנוגד את העקרנות והאידיאלים שהביאו לכינון עצמאותה של איטליה. עקבתי בדריכות אחרי כל שלבי מלחמת ההאזרחים למין העמידה  האמיצה של הרפובליקנים במדריד (הפשיזם לא יעבור) עד לסוף המר. לאחרונה ראיתי  יחד עם חדוה וגיל סרט על המשורר פדיריקו גרסיה לורקה ועל רציחתו בידי הצבא הפרנקיסטי המנצח, וחשתי מחדש את המתח ואת עגמת הנפש של  הימים ההם.

באותו זמן נתכסו השמים בעננים כבדים בנושא היהודי. היטלר עלה לשלטון ב 1933, סמוך לבר מצווה שלי.   מיד נהפכו היהודים בגרמניה ובארצות סמוכות  קורבן לנגישות  ולהתעללויות. יהודים  עמדו בתור  לפני כל קונסוליה, מוכנים לנסוע לאזורי עולם מפגרים ומסוכנים כדי להינצל . אך רק מועטים השיגו את הויזה המבוקשת, לפעמים בעזרת פרוטקציה מיוחדת, לפעמים תמורת דמי שוחד כבדים . הסרטיפיקטים שהסוכנות קיבלה  ממשלת המנדט היו כטיפה בים ומי שקיבל סרטיפיקט נראה כאילו זכה בהגרלה. היום קשה להעלות על הדעת את מצוקתו האיומה של העם היהודי בשנות השלושים. תעמולה הנאצית  ליבתה בכל מקום  משפטים קדומים עתיקים והצליחה  לשוות ליהודים  דמות של עם בזוי, של מהגר בלתי רצוי, של יסוד בעייתי המהווה בכל אתר סכנה  לשלום הצבור. גם בארצות הדמוקרטיות, כאנגליה , צרפת וארצות הברית רחשו המנהיגים  רגשות  ואי אמון ואף עויינות כלפי היהודים.

אותות הסבל והשפלה ניכרו בארשת פניהם של הפליטים היהודים מגרמני שהגיעו מידי יום לבית אמי כדי לקבל ממנה דמי סיוע צנועים.

לא הייתה כמובן אפילו מדינה אתת המוכנה לריב את ריבם של  היהודים. ידי היישוב בארץ ישראל  היוו כפותות על ידי הבריטיים. רוב היהודים בארצות מערב אירופה שהיו עדיין חופשיות ראו ברעיון הציוני הזיה גרידא. כיצד אפשר להכניס מיליוני יהודים לארץ כה קטונה!

 בולם האמינו כי "כאן שום דבר  לא יקרה"!  גם יהודי איטליה השלנו את עצמם. אכן מוסוליני העמיד פנים שנים אחדות וטען שתורת הגזע אינה מתאימה להומניזם הלטיני.

 ב 1934 בא לרומא אנצו חיים סיריני, בן דוד של אחד מבני דודי, חבר קיבוץ גבעת ברנר, והוגה דעות דגול  של הציונות החלוצית, שהיה שליח  בגרמניה. אני נלוויתי לדוד ויטוריו  לפגישה אתו, אליה הוזמנו  מנהיגי קהילה נבחרים.  סיריני אמר בצורה בוטה בי הפשיזם  האיטלקי והנציזם הגרכמני עשוים מעור אחד וכי גורל יהודי איטליה יהיה זהה לגורל אחיהם הגרמניים. דבריו התקבלו בהשתוממות ורוגז. באותו הלילה עזב סיריני את איטליה, בטרם תעלה המשטרה על עיקבותיו. נבואותיו כמובן התאמתו. מקץ 4 שנים הונהגה  באיטליה מערכת חוקים בנויה על תורת הגזע דומה לחוקי נירנברג.

 הייתי סטודנט למשפטים, קרוב לסיומם. עם דרכון איטלקי עדיין אפשר היה להתקבל לאוניברסיטאות במספר  ארצות זרות. ואולם אני הייתי פעיל בחוג ציוני הזעיר  והחלטתי שהחזית בה אני חייב להתייצב היא ארץ ישראל.  למכסת הסרטיפיקטים שהסוכנות הקציבה עבור יהודים איטלקיים לא היה ביקוש רב. זכיתי אפוא לסרטיפיקט של סטודנט. אמי ניסתה בכל האמצעים למנוע את יציאתי ולבסוף עמדה בתוקף על כך שאעבור לפני הנסיעה ניתוח שקדים. היא קיבלה מהקונסוליה הבריטית אורכה בסרטיפיקט  והתרשמה מאדיבות הפקידות הבריטיות שמיד נענו לבקשתה. הניתוח, דרך אגב  היה לברכה, פטרני מהאנגינות הבלתי פוסקות והבטיח לי בריאות מצוינת לשנים רבות.

עליתי בדצמבר של  1939. המלחמה פרצה ב1- בספטמבר  1939  . תוך שבועיים נכבשה פולניה, הארץ בת  היישוב היהודי הגדול באירופה. פולניה לחמה בגבורה, אך נפלה מאחר שהותקפה בשתי חזיתות: מהמערב על ידי גרמניה  ומהמזרח על ידי ברית המועצות.  מדינה זו נטשה לפתע את עמדתה האנטי-נאצית המסורתית ושבוע לפני כן  כרתה ברית עם היטלר.

יציאתי מאיטליה לא הייתה חלקה. כשעליתי על הרכבת לנמל ברינדיזי נזכרתי לפתע שהסרטיפיקט, עילת כל הויכוחים, נשאר בכספת של אימא ברומא. התברר שלתקלה כזו היו תקדימים. הכל סודר באמצעות מברק  של הקונסוליה הבריטית לרשויות נמל חיפה.

בארץ האוניברסיטה העברית הקסימה אותי. חשתי שהגעתי להיכל הרוח והמדע בו כיהנו  פרופסורים מפורסמים וראשון מכולם הפילוסוף מרטין בובר.

בארץ נוכחתי לראשונה שיש גבול ליכולתי האינטלקטואלית. ברומא נחשבתי לתלמיד מבריק. אך באוניברסיטה עברית נפגשתי עם סוג אחר של סטודנטים מגרמניה וממזרח אירופה המתייחסים ללימוד בהדרת קודש, בעלי ידע מופלא ושקדנות ללא גבול.

מתוך הערכה עצמית מופרזת חשבתי בין היתר שאתגבר במהרה על אי ידיעת העברית. בחודשים הראשונים התעניתי. אך נתמזל מזלי והכרתי את חדוה.  בשונה מן הבנות האחרות מרומניה וממצרים שידעו צרפתית או אפילו איטלקית, חדוה דיברה רק עברית ספרותית.  הרצון להתבטא אתה ברמה נאותה היה תמריץ אדיר. הקשר בינינו התחיל בסתיו של  1940. היינו עולים ברגל להר הצופים  כדי לחסוך את דמי האוטובוס ובדרך שוחחנו בענייני רוח.

 חדווה שבתה את לבי ואני התייחסתי אליה  כאל התגלות  שמימית שכמעט אסור לנגוע בה. אהבה זו נשארה אפוא אפלטונית ומתוך כך בלתי מחייבת.

בינתיים סביבנו התמוטט העולם ומלואו, במבהירות מדהימה. באביב של 1940 כבשה גרמניה את דנמרק ונורבגיה ואחר כך נפלו בלגיה והולנד  וצרפת. ראינו ביומני הקולנוע את הצבא הנאצי צועד דרך קשת הניצחון של פריס, העיר שהייתה מגדלור התרבות.  ב1941- השתלט הצבא הגרמני על  הבלקאנים ובמבצע אווירי נועז כבש האי כרתים, לא הרחק מחופי הארץ. בכבישים  שונה כיוון כל השלטים, כדי לבלבל את הצנחנים הגרמניים. השלט עליו כתוב  "ירושלים" הצביע על כיוון תל אביב וכ"ו.

במאי קיבלנו צו מההגנה להתגייס לצבא הבריטי. נעניתי ברצון. בשעות המועטות שעמדו לרשותי היה הכרחי למצוא שם חדש ולהיפטר משמי האיטלקי. מבחינת החוק האיטלקי עלול הייתי להיחשב כבוגד. במקרה של נפילה בשבי גם בני משפחתי באיטליה היו בסכנה. חדווה קראה  לי יואל ונשארתי יואל עד עכשיו. חדוה גם עזרה לי לארוז את חפצי במזוודה גדולה ולשלוח אותה לקרובינו ברמתיים. הגעתי  למחנה הצבא הבריטי שבצריפים יחד עם גבור, עם יעקוב פואה, השוכב היום משותק אחרי שבץ, ועם חברים שכבר אינם אתנו, וידור, יאיר, אלק.

לאחר כמה ימים נקראו חיילי היחידות המיוחדות שהוקמו על ידי ההגנה  לכינוס לילי בקרית ענבים. מפקד הפלמ"ח יגאל אלון אמר לנו שאם הגרמנים יכבשו את הארץ נדון הישוב העברי לכיליון. ההגנה תרכז את כוחותיה בגליל ותנהל שם את הקרב האחרון. אנחנו, החיילים, מצווים לסגת מן הארץ בשורות הצבא הבריטי. אחרי הניצחון נשוב ונקים מחדש את היישוב הציוני. חזרנו לבסיס בהרגשת מועקה. החורבן עמד בפתח ובעוד שהניצחון הסופי היה השערה בלבד. לפי שעה אנגליה לבדה המשיכה בגבורה במלחמה נגד גרמניה.

גיל שאל אותי פעם אם  ביצעתי בשרותי הצבאי מבצעים מיוחדים. התשובה לצערי שלילית. אומנם העובדה שהיינו אנשי חיל התותחנים ראשונים בהיסטוריה העברית הייתה כשלעצמה הישג. הידע שנרכש אז הואיל מאד במלחמת השחרור. אך במהרה התברר שהמושלה  הבריטית מעונינת מסיבות פוליטיות להחזיק אותנו בעורף. לפי שעה עסקנו בתרגילים אינסופיים ובצחצוח כפתורים.

חדוה התחתנה עם שמואל  בשנת 1942 ולאחר מכן ילדה  את שאולה.

ב 1942-3- הגיעו לארץ ידיעות מחרידות על החרבת קהילות יהודיות שלמות ושל  מצוד אחרי כל יהודי במקומות שהם היו מועטים ומפוזרים. יום אחד ראיתי בעיתון תמונה של חייל גרמני המוצב בקרבת ביתנו ברומא ושאלתי את עצמי האם אמי ואחותי עודן בחיים.

הרגשנו צורך לבוא לעזרת הגולה אולי על ידי צניחה מאחורי קווי האוייב. מאמצים אלה שהסתיימו כולם באכזבה מהווים מחרוזת סיפורים ארוכה. .

לילה אחד שידרה מפקדת יחידתו לעמדות השונות הזמנה להתנדב לשרת כצנחן. היה ידוע כי בקרוב תפלושנה בנות הברית לאיטליה. יעקוב ואני, התנדבנו. כעבור יומיים נודע כי יעקוב נבחר ואני לא. לאחר שהודענו  שאנחנו מוכנים לצאת למשימה רק ביחד, אישר הפקוד את הצטרפותי. מפקד היחידה וכן הקולונל בעצמו ובכבודו  לחצו את ידינו ונפרדו מאתנו. מצדנו נפרדנו מכל חברינו בחיפה. אך כעבור זמן מה התברר כי שום דבר לא קורה. התביישנו להסתובב ברחובות העיר. לפי כל הסימנים צרופנו לצנחנים  בוטל משיקולים פוליטיים. לימים  נודע שהצנחנים הבריטיים שהוצנחו מעל לעיר קטניה שבסיציליה חוסלו בטעות על ידי אש הצבא האמריקני.

המקרה השני ארע ב1944- . באתי ארצה לחופשה ממצרים ובתל אביב פגשתי את אנצו סיריני. סיריני היה איש ציבור ידוע, בן 39. אמר לי על כי החליט להצטרף למבצע הצניחה  מאחורי הקווים כדי לנסות לארגן ולהציל את יהודי אירופה הנותרים. הביע תמיהה שאלפי צעירים נמנעים מלנהור למשימה זו. זאת אף כי הסיכויים לא לחזור הם, לפי הערכתו, 98%. שאל אותי אם אני מוכן לצאת אתו. ביקשתי כמה שעות לשיקול. למחרת נתתי תשובה חיובית. בהיפרדנו אמר סיריני שההוראות לפעולה תבואנה מקצין אנגלי מסיים. גם הפעם ההודעה  לא הגיעה. היו כנראה חילוקי דעות בין  סיריני לפיקוד ההגנה. לבסוף הוא יצא לשליחותו  בלוויית קצין איטלקי. מתוך טעות הוצנח בקרבת מחנה צבא גרמני. נתפס והומת באושוויץ.

המצב השתנה לפתע   בספטמבר 1944 כאשר הודיע צ'רצ'יל בפרלמנט הבריטי על החלטתו להקים את הבריגדה היהודית. רק 5000 חיילים ארצישראליים מתוך  כ 30000  נבחרו  להרכיב את הבריגדה. בכללם היו כל חברי מחיל התותחנים. לרוע המזל רק יעקוב פואה ואני לא היינו אתם כי השתייכנו לקבוצה שהועברה למצריים כמה  חודשים לפני כן. היינו באיסמעילייה בגדה המערבית של התעלה כשהאנייה המסיעה את חיילי הבריגדה לאיטליה שטה לנגד עינינו. הבריגדה הספיקה להשתתף בקרבות בצפון איטליה בימים האחרונים של המלחמה. ביקרתי עם חדווה בבית הקברות שבעיר רוונה, שם קבורים באחווה בצוותא –שלא כמו בארץ- אלפי לוחמים מעמים שונים ומדתות שונות, ביניהם 40 ארצישראליים. אחד מהם היה יושב ראש הסתדרות הסטודנטים בירושלים.

הצלחתי להגיע לאיטליה ב 1945- .  רומא כבר שוחררה. בצפון נמשכה המלחמה. פגשתי בהתרגשות את אימא וקרלה שבזמן הכיבוש הנאצי הסתתרו במנזר קתולי. תפקידי היה להכשיר נוער יהודי איטלקי המתעתד לעלייה. זה  היה התפקיד הציבורי הראשון שלי, מתיש ומאתגר. באווירה המיוחדת של סוף המלחמה, היו החיילים הארץ-ישראליים מוקד להתעניינותן של הרבה נערות חינניות. התקשרתי לנערה נחמדה אחת, מרצ'לה. התחתנו בטקס חגיגי בבית הכנסת הגדול ברומא. אך לאחר מכן נתגלעו קשיים. לא אתעכב אלא בקצרה בנושא זה, מה עוד והיא איננה עוד בחיים. בין היתר נתגלה חוסר יכולתה או  רצונה  להצטרף לקיבוץ. כל תוכניתי השתנו. החלטתי להיות מורה. בידי היה תואר של דוקטור למשפטים שהשגתי בעבודה מפרכת בזמן שהותי ברומא כדי לתת סיפוק לאימי. כן הייתי קרוב לסיום לימודי תואר מ.א. בירושלים. בזמן מלחמת השחרור, נוצר סדק רציני בנישואינו.  מרצ'לה לא עמדה בתנאי החיים  בירושלים הנצורה ועזבה  את העיר בשיירה מיוחדת מטעם הקונסוליה האיטלקית. נשארתי לבד, חלוש אחרי מחלה קשה שפקדה אותי כנראה במשך לילות השמירה הקרים וריתקה אותי לאשפוז ממושך.

 במאי התייצבתי לפני רופא  מטעם הצבא, אמרו שרופאים אלה שולחים גם פיסחים לחזית. אולם להפתעתי  ולאכזבתי לאחר  בדיקת הלב  פסל אותי הרופא  מכל שרות צבאי.

לא נלאיתי ובעזרת פרוטקציה הצלחתי  להתקבל לצה"ל, לחיל מדע, או חמד, לתפקיד של אחראי על הספרייה המדעית. נטלתי את המשימה בלי דאגה, על אף העדר כל ידיעות בכימיה ובפיזיקה. למדתי קצת את הטכניקה. העיסוק היה שקט לולא העובדה שיצור חומר הנפץ התנהל בקרבתנו ועל  כל השטח  הומטרו מטרי פצצות הירדניות.   מאחר שחומר הנפץ התקני,  הטריטול,  כבר אזל, יצר חמד  מוקשים ופצצות מליאות פרכלוראט של אשלג, חומר נפץ דליק המסכן את אלה שמשתמשים בהן.

יודעי דבר בחמד הניחו שהעיר תיפול תוך כמה שבועות.

לפני סוף המלחמה הספקתי להגיע לזמן קצר לחזית  בין ארנונה לקיבוץ רמת רחל, שבחודשים אלה  עבר שלוש פעמים מיד ליד.

תמה המלחמה. עסקתי בהוראה  וחשבתי על קרירה אקדמית. אך  ב 1951 ניגשתי למכרז הראשון  שפירסם משרד החוץ ונתקבלתי.  המשרד היה אז בתל אביב. שם  נפגשתי שוב עם חדוה. היא עדייך ריחפה בין הארץ לשמיים. הייתה אישה חולמנית, בלתי בטוחה, הרגישה צורך תמידי להתייעץ. אתי התייעצה לעתים קרובות על חינוכה של שאולה ואפילו על שאלות עבודתה המדעית. עם זאת הייתה  עצמאית, אמיצה, נדיבה, תמיד מוכנה לפעול למען כל עניין  שנראה לה צודק. באותו זמן אספה כסף למען שביתת הימאים, שביתה  שקראה תגר על ממשלת בן גוריון. את כשרונותיה הארגוניים המפתיעים גיליתי רק לאחר נישואינו, כאשר סידרנו את דירתנו בירושלים. היא הייתה יפה להפליא, יפה כזוהר האביב וכנוגה היהלום, אהבה שירה וים. התחתנו וזכינו כדברי צ'רניחובסקי "לאושר לא קיווינו ולשמחה בלתי צפוייה". מאוחר  יותר העיבו על חיינו לבטים שונים וחילוקי דעות בענייני חינוך. על אהבה ועל נפתולי הנפש כתב  אלכסנדר פן  את שירו  הידוע:

"אך טוב שנפגשנו בליל מלילות

אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת

כך יהיה, יהיה כך, אות באות" 

הבית שלנו הקטן בקריית יובל התמלא מיד הודות לשאולה, הודות לחן המיוחד ולרוח עליזה  ותוססת. תוך זמן קצר נולד גד, בירושלים ואורנה ועדנה  בבואנוס אירס ונוצרה המשפחה הגדולה שמשמחת אחותנו היום.   

כדיפלומט הייתי יותר מוצלח מאשר כחייל. באו"ם נהניתי מן המתח והאתגר שבויכוח הפומבי.  פעם בעת הדיון על זכויות אדם בסכסוכים מזויינים, בועדה השלישית של עצרת האו"ם, העליתי את נושא רדיפות יהודי סוריה. יושבת הראש הפינית הכריזה שנושא זה אינו כלול בסדר היום. היא ביקשה ממני להפסיק   ולבסוף ניתקה לי את המיקרופון. תגובתי הייתה: "היהודים הם תמיד מחוץ לסדר היום. מוציאים אותם מסדר היום ושולחים אותם ישר לתאי הגזים". יושבת הראש אחזה את ראשה בידיה ופרצה בבכי.

פעם אחרת, בועדה המדינית המיוחדת, טען נציג לוב שלנציג "הישות הציונית" אין בכלל רשות להופיע בכותלי האו"ם. נציגים ערביים אחרים תמכו בו. השבתי לכולם. נציגים נוספים תקפו אותי. היושב ראש איפשר לי להשיב אך הקציב לי רק 30 שיניות . השמעתי משפט מוחץ שארך 29 שניות.

ביום השלישי של מלחמת ששת הימים, בישיבת הבוקר של המשלחת  לאו"ם, השכם בבוקר, סיפר ראש המשלחת, גדעון רפאל, כי ארצות הברית נכנעה ללחץ הסובייטי והחליטה לתת את חסותה להצעה התובעת נסיגת  הכוחות הישראליים מן השטחים, מידית ללא תנאים. באו"ם לפעמים זזים הדברים מהר. היה בהחלט אפשרי שמועצת הביטחון תקבל  החלטה  עוד באותו בוקר. אחרי גמר הישיבה,  נשארנו בחדר אני ושני שגרירים אחרים, טענו בתוקף שלא יתכן כי שוב נסכים לנסיגה ללא תנאים. הכרחי שיעד השלום יוזכרו במפורש בכל החלטה שתתקבל.

רפאל הקשיב בקשב, הבטיח לעשות מאמץ נוסף והתקשר עם השגריר האמריקני לאו"ם, גולדברג. גולדברכג השיב שציפה בכיליון עיניים לפנייה זו. עתה יוכל להסתמך עליה כדי לערער על הסיכום הקודם.

כידוע  נתקבל עירעורו של  גולדברג. ארצות הברית התייצבה נגד המושג של נסיגה בלי תנאי. פתרוון הפשרה שאושר על ידי כל מדיות האזור הייתה החלטת מועצת הביטחון 242.

כעת, 33 לאחר מכן אפשר לעשות מאזן זמני. ישראל גדלה. קלטה עלייה, קיבלה סיוע ונעשתה למעצמה. אבל תוך כדי כך איבדה את נישמתה. 33 שנים אלה רצופים מעשי עוול ועוותי דין. התיתגלה הנשמה מחדש? לא אני אלא אתם תגלו את התשובה.