הסיפור שלנו

סיפור המגילה בעצם מספר את הסיפור הפרטי של כל אחד מאיתנו. בכלל, כל סיפורי התורה הם בעצם משל שמבטאים את מה שמתחולל בתוכינו מבחינה פנימית.

מגילת אסתר היא הסיפור שמבטא בצורה הכי שלימה את מה שמתחולל בתוכינו היום. בדור שלנו. בתקופת הגלות. כשקוראים את סיפורי התורה - הקב"ה תמיד נמצא שם באיזה שהוא אופן. אבל במגילה כידוע שם ה' לא מופיע אפילו פעם אחת. למה? כי כמו היום, גם אז עם ישראל היה בגלות. ההסתר היה חזק מתמיד. לא היה בית מקדש. לא היה גילוי אלוקות. לא היו ניסים גלויים. היה הסתר.

המן הרשע רצה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ביום אחד. מה כל כך הרגיז אותו שהוא החליט ללכת על צעד כל כך קיצוני?! היה זה מרדכי היהודי, היחיד שהעז שלא להשתחוות לו. להמן היה אז הכל. המלך רומם אותו לשר הבכיר ביותר בממלכה. כל מי שראה אותו, מיד כרע והשתחווה לו בכניעה. היה לו הכל. הון ושלטון. ובכל אופן כשהוא רואה את מרדכי היהודי לא יכרע ולא ישתחווה - הוא מגיע מזועזע לביתו. ואומר לאשתו - כל זה איננו שווה לי.

מה לא שווה?! תראה מה יש לך? כמעט הכל. ובגלל יהודי אחד שלא משתחווה אתה מוחק את הכל?! מתעלם מכל הטוב שיש לך? כן. זו לא היתה הצגה. ככה הוא באמת הרגיש. באותו רגע שהוא ראה את מרדכי, הכל נמחק לו. אם אין לי את ההשתחוות של מרדכי - אין לי כלום. כל זה איננו שווה לי.

ידוע שהמן היה מזרע עמלק. עליו נאמר - ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד. יש כל מיני סוגים של קליפות. הכוונה, לכל מיני סוגים של מחסומים פנימיים שלא נותנים לנו לבטא את עצמינו באמת. שלא מאפשרים לנו להגיע ליעדים האמיתיים שלנו. שלא נותנים לנו להתחתן. אבל לכל המחסומים השונים האלה, יש שורש אחד. הוא הראשית גויים. הוא עמלק. עמלק מבטא את עומק הקליפה. את השורש של כל הטעויות הפנימיות אותן אנחנו סוחבים. ולכן, דווקא את עמלק חייבים למחות. את שאר הגויים צריך לברר - כלומר, לתקן. לעדן. לזכך. אבל לעמלק אין תיקון. שבירתו היא תקנתו. ואחריתו עדי אובד. הוא הראש של הקליפה. השורש שלה. אבל סופו אבדון. כיליון.

אז מה זו אותה קליפה שאין לה תיקון. ששבירתו היא תקנתו?

בחסידות מוסבר שעמלק היא קליפת הדמיון. אין לה באמת מציאות אמיתית ולכן התיקון שלה זה השבירה שלה. עמלק הוא תעתוע. הוא אשליה. ולכן חייבים לנפץ אותו. ומה הוא אותו דמיון שורשי וכל כך הרסני?

עמלק זה בעצם אותו מקום פנימי בנפש שאומר לי - שאם אין לי 'כך וכך' אז מה זה שווה לי. מה שווה הקיום שלי, אם עדיין לא התחתנתי. עמלק זה רגשי הנחיתות שלנו. זו התחושה שאולי ה' שכח ממני. אולי אני כבר לא אתחתן לעולם. עמלק זה המקום שמרגיש שהוא לא באמת שווה. זה המקום שמחפש ערך בחוץ. חשוב לו מה אומרים עליו. ומה חושבים עליו. למה? כי אין לו את עצמו. עמלק מקרר אותך ואומר לך שמי אתה בכלל, ולמה שמישהו ירצה אותך. עמלק מספר לך שכל הבחורים הטובים כבר התחתנו. ואם נשאר עוד מישהו טוב אז הוא בטח לא ירצה אותי. כי אם עדיין לא התחתנתי זה בטח אומר עלי משהו.

אבל זה שקר. כי אין מישהו שאין לו מקום. ואין מישהו שאין בו ערך. ואין מישהו שאין לו כלה. ואין מישהי שאין לה חתן. כל הבעיות הרגשיות וההתנהגותיות שיש לנו, הכל מתחיל מעמלק. מהמחשבה המטופשת הזאת שאני לא מספיק שווה. ואני לא מספיק טוב. מהתחושה הפנימית שהכל מותנה. והכל תלוי. ושום דבר לא בטוח. וזה שקר. ואין יהודי שאין לו ערך ואין יהודי שאין לו מקום.

ואת החוויה הפנימית הקשה הזאת, את רגשות האשמה ורגשי הנחיתות - חייבים לאבד. וזה בכלל לא צריך בירור. כי אם זה שם - חייבים למחות את זה. בלי חכמות.

במילים אחרות - אין דבר יותר מעכב מחוסר ערך עצמי. אין דבר יותר חוסם מאותו ספק (=עמלק בגימטריא) שאולי זה כבר לא יגיע...? אין דבר יותר חוסם מהמחשבה שאם לא התחתנתי אז אולי אני לא מספיק...

ולכן כל כך חשוב לשמוח בפורים. כי שמחה מגלה את עצם הנפש. את המקום השלם שקיים בכל אחד מאיתנו. זה הנהפוך הוא האמיתי. המהפך התודעתי המוחלט. שבו אני מוחה כל זכר לתפיסה עצמית לא נכונה שלי ומגלה את ההסתר. מגלה את השלימות הפנימית העמוקה שלי. את אותו ערך מוחלט וחסר תנאים. אני מגלה את המרדכי שבי - שלא מוכן להיכנע למסרים השגויים של עמלק. שלא מוכן להיכנע לדכדוך ולעצבות שלו. לייאוש שלו.

נכון. זו עבודה. ולפעמים זה מסירות נפש. אבל אין זמן יותר טוב מפורים כדי לקבל החלטה טובה ואחת ולתמיד למחוק את זכר עמלק!

לחיים לחיים.