חיים ויוכי מצאו עצמם במשבר מאוד גדול. התחושות היו קשות ואחרי תקופה ארוכה של חוסר הבנה, חיכוכים ומריבות הרגישו שהם פשוט לא מתאימים וכניסיון אחרון לפני פתיחת תיק ברבנות, הגיעו אלי. לאחר ששמעתי את סיפורם שאלתי אותם: "מדוע התחתנתם? מה היה שם שגרם לכם לבחור אחד בשני?". הם הסתכלו אחד על השני קצת בצער, ואמרו בהסכמה שהם לא באמת יודעים. באותו זמן פשוט הרגשנו שזה זה. טעינו...

במעמד הר סיני התגלה הקשר העצמי בין הקב"ה וכנסת ישראל, "ובנו בחרת" - בחירה עצמית שלמעלה מטעם ודעת. הקב"ה וישראל משולים לחתן וכלה, וכך גם אצל האיש והאשה למטה, עליהם לחשוף במהלך חיי הנישואין סוג קשר כזה שלמעלה מכל סיבה ומעלה גלויה ולממש אותו בחיים היומיומיים שלהם.

כדי להבין את עניינו של קשר זה, כדאי מעט להתבונן במהות הנישואין בכלל.

התורה קובעת "לא טוב היות האדם לבדו". האדם הוא יצור חברתי בטבעו, והקשרים החברתיים חיוניים להתפתחות הנפשית הבריאה. ברמת התודעה הגלויה, הקשרים עם הזולת הם חיצוניים ומבוססים על אינטרס. למה אני איתך? כי נעים לי. כי יש לנו אותן תפיסות עולם ואותן שאיפות. כי אני מעריך אותך. הנעימות, התפיסות המשותפות וההערכה - יוצרת את החיבור. אבל מה יקרה כשיפסיק להיות לי נעים? מה יקרה כשההערכה תסתלק? נתנתק. בטל הדבר, בטלה האהבה. ככה זה כשפועלים מתוך המקום הגלוי.

אבל בעומק יותר, יש בנפש האדם מקום נעלם. מקום שקשור עם העל-מודע שלו (ה'מקיף' שבנפש) ושם הזולת הוא בעצם אני. במקום זה הקשר בינינו לא מבוסס על שום דבר. למה אנחנו ביחד - כי אנחנו אחד ממש. כי אני זה אתה ואתה זה אני. וכמו שאני לא יכול להתנתק מעצמי ככה אני לא יכול להתנתק ממך.

בעומק, עיקרון זה נכון לא רק לקשר בין בני אדם, אלא אפילו בין כל הנבראים, בדרגה של אחדות פשוטה בו כולם כאחד ו"אין עוד מלבדו". אז כמובן שיש בזה ריבוי דרגות מאוד גדול, ובאופן כללי לא מצפים מאיתנו להתאחד עם העשב שבחצר או עם המולקולות שעפות באויר –

אבל ישנו קשר אחד שבו כן מצפים מאיתנו למצוא את אותה אחדות עליונה שלא מבוססת על שום דבר - וזה הקשר הזוגי. ברובד הגלוי אנחנו מתחברים אחד לשני בזכות המעלות הגלויות. הדברים הטובים שכל אחד רואה בשני וזה בהחלט נצרך, אבל בזוגיות - אי אפשר להסתפק בזה.

יש משהו בסיסי במקום הזוגי שמצריך מאיתנו להתעלות למקום יותר עליון. למקום שבו החיבור בינינו לא מבוסס על טוב גלוי, אלא מבוסס על תחושה עמוקה של חיבור עצמי. אני זה אתה ואתה זה אני. למה? ככה. וזה גם הביטוי היותר עמוק ופנימי של החופה. החופה, שמקיפה את שני בני הזוג כאחד, מבטאת את הקשר העמוק והנסתר שלהם. את הקשר שאותו באמת אי אפשר לנתק.

אחד האתגרים הגדולים של בני הזוג, הוא לגלות את אותו חיבור עצמי גם בתודעה הגלויה והחיצונית. להרגיש איך הם אחד ממש, ולבטא את זה בחיים היומיומיים שלהם באמצעות ויתור, הקשבה, הזדהות ואכפתיות עמוקה.

אבל כאשר מכל מיני סיבות החיבור העצמי הזה לא מצליח להתגלות ולהתממש, צריך להיזכר במעמד החופה. להיזכר במתן תורה. להיזכר שלמרות שבגלוי אנחנו אולי חווים ניתוק, בעומק אנחנו נשמה אחת והחיבור בינינו הוא למעלה מטעם ודעת. הזיכרון הזה והאמונה הזאת, נותנת את הכח להמשיך ולהלחם גם על הקשר הגלוי, שודאי הוא העיקר.

חיים ויוכי נזכרו לאט לאט באותה תחושה של חיבור שהיתה בתחילת הקשר, למדו איך מבטאים את החיבור העצמי הנעלם במימד הגלוי ואחרי לא הרבה זמן, חזרו לנהל חיים זוגיים יציבים והרמוניים.

אחד הדברים החשובים ביותר והראשוניים ביותר שבני זוג צריכים לעשות זה להכין תכנית מסודרת של הקמת תשתית זוגית יציבה שתאפשר לזוגיות להתפצח בצורה נכונה ולהחזיק מעמד לאורך זמן מתוך תחושה הנאה וכיף אחד מהשני. אם גם אתם, אחרי החתונה, פשוט התחלתם לחיות את החיים ועובדים בסגנון של ניסוי וטעייה, אתם מוזמנים לפנות אלי בווטסאפ ואכוון אתכם לתהליך נכון ויעיל של בניה.