קורות חיים
יורם נולד ב-14 באוגוסט 1930 להוריו שרה (לבית דוחובני) ויהושע ליברמן, אנשי העליה השלישית וממייסדי כפר יהושע שבעמק יזרעאל.
בהמשך חייו נהג לספר בגאווה כי היה מראשוני הנולדים בבית החולים "העמק" שבעפולה.
בתמונה: יושב בגיגית מלאה גרעיני תירס למשחק.
תרנגולות מתות והעיט רעב - יורם כותב זיכרון מכיתה ה' בבית הספר
השבוע נפל בגורלי בסידור העבודה בפלוגות בבית הספר, להביא תרנגולות מתות לפינת החי. תפקיד זה לא ביותר היה נעים לי, כשבא הרגע שאני צריך "ללכת בעיגול" ולשאול בבתים אם ישנה תרנגולת מתה, ואני רץ כחץ מקשת בכדי לגמור מהר את העבודה הזאת. כל יום יוצא לי לשאול את אותם האנשים. במהירות פותח אני כל דלת, מכניס את הראש ואומר: תרנגולת מתה! ועוד בטרם גמרתי את המשפט עונים לי: אין. אני רץ הלאה עד שקורה נס אצל מישהו ישנה תרנגולת מתה.
ביום אחד שאלתי חבר והוא ענה כי ליד הכרם שלו מונחת תרנגולת. רצתי לקחתה ומרחוק ראיתי תמונה זו: מונחת התרנגולת ועליה עומדת ציפור שחורה (עיט) ומנקרת בתוכה כמו מקדח. עמדתי מלכת וחשבתי הלא גם הציפור הזו רוצה לאכול, איך אקח ממנה את מזונה? העיט היה שקוע מאוד במלאכתו ולא ראה אותי. התחלתי מתקרב, הוא הרגיש בי והתרומם מעל לראשי. ניגשתי ולקחתי בכל זאת את התרנגולת, כי בעמל רב אני משיג תרנגולת מתה. הלכתי והוא ליווני ובוודאי חשב: אולי אתחשב ואזרוק לו בחזרה את טרפו, אך אני המשכתי ללכת לפינת החי שלנו והתרנגולת בידי...
(תרנגולות מתות היו מזונו של הנשר. הנשר, עיוור בעין אחת, הובא מן הכרמל כגוזל ע"י אברהם בירביס ומנחם זהרוני).
בביה"ס שבכפר סיימו כמקובל 10 שנות לימוד, ובכיתה י"א התקיימו לימודים חלקיים על בסיס של חוגים.
בשל מלחמת העצמאות לא סיימו כיתה י"ב, אך את החסר בהשכלתו של מחזור ה', השלימו במסגרת סמינר מרוכז של בני המושבים בירושלים.
על סניף הקלוב לדאייה בכפר יהושע - לזכרו של מנחם בר, 30 למותו. כתב יורם לילך.
בשנת 1946, לאחר פעילות ענפה במשך כמה שנים של הקלוב לדאייה בארץ, שהתקיימה בכפר ילדים ליד גבעת המורה, החליט מנחם בר, שהיה אחד המדריכים ודואה רב-הישגים, לשכנע את בני הכפר להצטרף לקלוב הדאייה - קודם כדואים ואחר כך כחניכים בקורס טיס בחברת "אווירון" ליד רמלה.
לצורך זה ערך מנחם שיחת מוטיבציה והסבר לכל הבנים במחזור ה', תוך שכנוע בצורך ובחוויה. בסיכום אותה שיחה נרשמו 6 בנים ובזאת הוכרז על הקמת סניף הדאייה של כפר יהושע. ששת הבנים: אופיר אנקורי, יאיר עמית (וידלר), מאיר חופשי, יורם לילך (ליברמן), שלמה לרמן ועמיהוד סגל. פעילות הקלוב נשאה אופי של הרצאה ותדרוך על מבנה הדאון, תרמיקה (זרם חם עולה), מהות העילוי (הזרימה סביב הכנף), יסודות הטיסה והיסטוריה. במקביל עסקה החבורה בבניית טיסנים.
מנחם היה בדעה שכל השישה ישתתפו. זה לא היה פשוט לנוכח הדרישה מסניפי ת"א וחיפה לתת לעמק הקצבה של שני מקומות בלבד. הוא הצליח לשכנע לקבל את היתר לקורס בזכות בונוס - שיאיר עמית יביא את הפרד שלו - לשם סחיבת הדאון אחרי כל נחיתה בחזרה לעמדת הזינוק בהר.
בעקבות ההסכמה התייצבנו בהתרגשות רבה כל הקבוצה לקורס הראשון כדי לעבור מבחן של דרגה ראשונה: ביצוע של כמה טיסות בגלשון מסוג "ורונה" - בקו ישר ולא פחות מ-30 שניות. לאחר שבועיים של קורס זה, עברנו כולנו בהצלחה ומנחם המדריך חתם לכל אחד בספר הטיסות שלו. בשנה שאחריה הגענו לקורס השני של דאייה במטרה לעבור את המבחן של דרגה ב' - טיסה בפניות ימינה ושמאלה ונחיתה מושלמת, וזאת במשך 60 שניות לפחות. אחרי קורס זה תהיה המלצה לגבי שניים לעבור לקורס טייס על מטוס קל. עם גמר הקורס ביקש מנחם מהקלוב לדאייה לקבל שני דאונים כדי לבצע טיסות הדגמה לאנשי הכפר וישובי הסביבה.
נקודת הזינוק נקבעה בתל הרצל מעל בית הקברות מערבה לכיוון שדה יעקב. הדאונים הגיעו מחיפה במשאית מפורקים והורדו מול בריכת השחיה, צמודים לשדרת הברושים של משק נבו. עליהם הופקדו שני שומרים שהצטרפו מסניף הדאייה של חיפה. לא ידוע בדיוק איך, וכפי הנראה מסיגריה של אחד המעשנים, נדלקו שני הדאונים שהיו עשויים מעץ, בד ודבק אצטון. תוך 2-3 דקות הגיעה הלהבה עד לב השמיים ושרפה גם כמה עצי ברושים - כמצבה אילמת לאסון. קשה לתאר את הזעזוע שעברנו. נדמה לי שכולנו עמדנו ובכינו מול האודים העשנים, ומה שנשאר - כמה חוטי מתכת ופינים. בעצם באותו הרגע נסתם הגולל על סניף הדאייה של הכפר. חודש אחר כך הוכרז באו"ם על הקמת המדינה וכל אחד מהחבורה היה כבר במקום אחר.
באפריל 1949 התפשטה בכפר מחלת החצבת. יורם (שאז כבר קרא לעצמו לילך) ייסד וערך עיתון שכונתי לו נתן את השם "החוצבים" - עיתון מיוחד לחולי חצבת.
וכך הוא כתב בהקדמה למהדורה הראשונה: "לאחר שהחלק הארי בשכונתנו חלה במחלה ממאירה וכדי להראות לעיני כל את הארגון הרב בשכונה זו, החלטנו להדפיס עיתון בזעיר אנפין שתפקידו לשמור א. על הקשר בין חברי השכונה, ב. מסירת אינפורמציה מהנעשה בכפר..."
את העיתון כתב בכתב ידו במספר עותקים שנמסרו לחבריו החולים בשכונה, והם החזירו לו בכתיבת מדורים שונים לעיתון.
את הגיליון השלישי של העיתון הוא פתח במילים: "האמינו לי אני מצטער על כל העסק. לא תיארתי לי שזה ידפוק בצורה שכזו. כולם כותבים וכמובן אותו הנוסח: מכתבי ברכה למר לילך על היוזמה וכן הלאה וכן הלאה..."
לא נמצאו סימוכין ברורים להחלטתו של יורם לעברת את שם משפחתו מליברמן ללילך, אך את האישור הרשמי לכך קיבל ב-23.3.1951.
ידוע כי נערכו דיונים משפחתיים בנושא, וכי צבי ליברמן מנהלל, אחיו של סבא יהושע, שהיה סופר, הציע שכל בני המשפחה יחליפו את שם משפחתם ללילך. כאשר יצחק לבנה חתנו של צבי ואבי שני נכדיו, נהרג במלחמת העצמאות, החליט צבי לשנות את שם משפחתו ללבנה, אך יורם בחר לעברת את שמו ללילך. סבא יהושע סיפר ברבות הימים כי לאור החלפת השמות הלא אחידה הוא החליט פשוט להישאר ליברמן...
נוהל החלפת שמות המשפחה היה מקובל באותן שנים בארץ -
"ב-1944 הטיל הוועד הלאומי על מרדכי נימצביקי את ניהול הפעולה וההדרכה למען ההתאזרחות והשם העברי. נימצביצקי המליץ על עברות מאורגן של שמות משפחה לועזיים, כלומר קביעת שם עברי אחיד. כדוגמה אישית עיברת את שם משפחתו ל"נמצא-בי".
בעיצומה של מלחמת העצמאות הוקמה בצה"ל ועדת שמות עבריים", שעליה הופקד נמצא-בי. הוועדה פרסמה באלפי עותקים את החוברת "בחר לך שם עברי!", שנועדה להמריץ את החיילים להחליף את שמותיהם הלועזיים בשמות בעלי ניחוח צברי. הוראות הממליצות לבחור בשם עברי ניתנו לשגרירים, לקצינים בכירים בצה"ל (הוראת בן-גוריון אינה מחייבת אלא ממליצה), לשופטים ולנציגי המדינה בגופים בינלאומיים..." ויקיפדיה
במהלך מלחמת העצמאות היה מגויס חלקית וקיבל לשם כך אישור תנועה.
שנים רבות שירת במילואים, מרביתן במסגרת גדוד 92, חטיבה 9, שהיה מורכב ברובו מתושבי העמק. הוא יצא לקורס צלפים ולקורס סמלי מרגמות, ובמלחמות בהן השתתף שימש כסמל מרגמות.
לאחר ששוחרר משירות מילואים המשיך לשרת עוד מספר שנים בהתנדבות, במחוז תבור.
בשנת 1950 יצא כרבים מבני המושבים הוותיקים, להדרכה חקלאית במושבי העולים בצת ואלקוש.
בתמונה: הדרכה באלקוש.
בשנת 1954 יצא לפרק הדרכה נוסף במושב מרגליות שבגליל העליון, בעקבות קריאתו של בן גוריון לבני המושבים.
על תקופת ההדרכה כתב כך: חלק מהעולים החדשים שהגיעו בגל העליה הגדול של שנות ה-50 מצפון אפריקה ומעיראק, הופנו למושבים שזה עתה קמו ע"י מחלקת ההתיישבות של הסוכנות בראשות רענן וייץ. המושבים הוקמו ללא כל בסיס חקלאי, כי לתושבים לא היה ידע ולסוכנות לא היו משאבים כספיים. הוחלט שבשלב הראשון, ב-1951, יוקמו מבני המגורים (חדר וחצי למשפחה), יתחילו לתכנן את מקור מחייתם ויחפשו מדריכים שילוו אותם...
בשלב השני, כשהתברר שהצרכים גדולים יותר מהמסופק, פנה בן גוריון ב'קול קורא' לבני המושבים לעזוב את משפחתם ואת משקם ולצאת להתיישב יחד עם העולים במושבים החדשים, וללמד אותם חקלאות, כבסיס לעצמאות, ובמקביל לדאוג לרווחה, לתרבות, לחינוך וכו'. בני המושבים יצאו לנגב, אחר כך לפרוזדור ירושלים ולבסוף לגליל...
אני יצאתי בשלב הראשון ב-1951, למושבים אלקוש ובצת בגליל המערבי כמדריך חקלאי וגרתי שם קרוב לשנה. ב-1954 יצאתי שוב למושב מרגליות בגליל העליון, שם גרו באותה עת יוצאי עיראק, כולם קרובי משפחה זה לזה, רובם מהעיר בצרה. רבים מהם היו בעלי מקצועות חופשיים: רוקח, מנהלי חשבונות, סוחרים זעירים בוגרי מכללה כלשהי, ודיברו מספר שפות.
הקושי העיקרי במרגליות היה מחסור באוכל - זה היה מושב על גבעה חשופה, קרוב מאוד לגבול הלבנוני, וחברי המושב החלו לעסוק בהברחות ללבנון (בעיקר תרופות). אני הוגדרתי כמדריך חברתי ותפקידי היה, בין השאר, להפעיל את הוועד המקומי שיקבל החלטות, ולייצג אותו במוסדות הממשלתיים: בסוכנות, בקק"ל (נותן העבודה בייעור) במע"צ ועוד...
עם צוות ההדרכה במרגליות
בשנת 1954 יצא יורם להולנד במסגרת חילופי חקלאים שאורגנו ע"י משרד החוץ.
הנסיעה לחו"ל בשנים ההן הייתה לא שגרתית. יורם שובץ לתקופה זו אצל איכר הולנדי בכפר ניו ברטה שבמחוז כרונינגן, ושהה שם כחצי שנה.
הוא היה צריך להשתלב בעבודה במשק ובחיי המשפחה, דבר שלא היה כל כך קל. המשק היה משק פלחה, כך שגם העבודה הייתה די חד-גונית.
בתום תקופת העבודה יצא לטיול של כחודש באירופה, יחד עם חבר מפרדס חנה.
בתמונה: מפגש עם האיכר ההולנדי ואשתו בשנת 1983.
במהלך תקופת ההדרכה במרגליות, פגש את מיכל לבית בוכמן מטבריה, ששירתה כחיילת בגליל.
בתאריך 20.12.1955 הם נישאו, ובפברואר 1956 שבו לכפר.
ניר נולד ב- 10.12.1965
רן נולד ב-7.7.1959
נטע נולדה ב-24.8.1957
נטע, רן וההורים ליד הג'יפ - הרכב המשפחתי הראשון
"אבא, תקרדן לי"...
הוא ניגן באקורדיאון לשמחת אוהבי הריקוד, בטרומבון, במפוחית פה ובמנדולה (כלי מיתר קצת יותר גדול ממנדולינה), והיה חבר פעיל בתזמורת הכפר.
סבא מלמד את הנכדה מעין לנגן במנדולה
צעיר וחתיך :-)
במהלך השנים היה פעיל בוועדת התרבות בכפר. עם התקרב מועד 40 שנה לעלייה על הקרקע, הגה את הרעיון לחגוג בגדול. ההפקה המורכבת נוהלה על ידו בשיתוף כל חברי הכפר. תאריך החגיגה נקבע ל-23.5.1967, אך תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, והגיוס המסיבי של חברי הכפר, הביאו לדחיית האירוע. החג נחוג בספטמבר אותה שנה.
עשור לאחר מכן הפיק את חגיגות ה-50 לכפר.
