הומור משפחתי

ההומור המשפחתי הוא תערובת ציניות מבית מדרשם של יהושע ליברמן (אביו של יורם) ושל מקס בוכמן (אביה של מיכל).

אנחנו מעלים כאן ומקווים שהדורות הבאים יידעו להשתמש במידע כהלכה :-)

~ יחסים ~

רושם רע - התשובה לשאלה: מה היא עושה או מה הוא עושה?

אז אל תתחתני איתו - המענה המהיר כאשר מביעים דעה שלילית על מישהו.

מה יותר טוב - טיפש חרוץ או חכם עצל?

מוסמן והביסקוויטים

~ ולסיום ~

מאן לוס קינדרלאך, נאקס אונד בורועס, גיין אונד קיקן אין דר ולט - מניחים לילדים, עירומים ויחפים, לשוטט בעולם - כשהילד יורם נשלח לבקר בתל אביב את סבא וסבתא דוחובני, כך סבא אמר לו.

והיו גם דקלומים שחזרו על עצמם בניסיון להבהיר נקודה כזו או אחרת, או סתם כדי לשעשע.

למשל:

יום אחד היה לילה.

או:

היינו שש חבר'ה: לכל אחד היה חמישה לירות בכיס. הוא מכניס את היד בכיס, מוצא את החמישה לירות אינם.

גידול עופות – לוין מנהלל. השירים: יצחק יצחק מרמת דוד.

הדוגרת:

תרנגולת האוהבת בארגז תמיד לשבת

אם תיגע בה מקרקרת

אם תיגע בה היא נוקרת

אין זו כי אם דוגרת.

אין היא צריכה בדיקה

זו דוגרת ותיקה

אל תעלים עיניך ממנה

מכלובה מיד שלחנה

וספק לה די מזון

לבל ישלוט בה הרזון.

אך דא עקא

בשובה ללהקה

לסורה מיד חוזרת

ושוב דוגרת ודוגרת

המוסיפה על פשע חטא

אחת דינה להישחט.

שפה כפר יהושעית תקנית - נכתב ע"י יורם לילך לכבוד מלאת 70 לכפר יהושע

עם שנת ה-70 לכפרנו אולי הגיע הזמן לעשות סדר במושגים הרבים שנוצרו בתוכנו - פירושים לשפה כפר יהושעית במסגרת האוטונומיה המקומית. רשימה זו היא חלקית ואינה מתיימרת להקיף את הכל ובוודאי יתווספו לה עוד ע"י זקני הכפר ואולי גם צעיריה.

נזכיר בקצרה מושגים הקשורים לשנים הראשונות הלא הם ידועים: "הצריף הגדול", "בית הלורדים", "האיגוד", "שריפת הגורן", "אוכל לשדה", "מוצא המים", "תל-שמאם", "איצחקייה", "החירבה", וכלים חקלאיים מוזרים כמו "טריאר", "צרזנקה", "ביסוק", "בוקר", "סוק", "פלס", "שלישיה", "הקייז", מכונת הדייש ו"מכבש".

במסגרת "עולים למרכז": ל"אברמיקו" (לחם משגע), נכנסים ל"מחסן" לקחת "סחורה", משלמים ב"בונים", וסוחבים הביתה "שליש קרח" משלפקובסקי, ניגשים ל"דב" (לבנה) או ל"מיכאל" (קורנץ), מציצים "בבית הספר לנוער העולה" שם חברות נוער מגרמניה ורומניה, לומדים עברית ע"י עמיצור, מסתכלים על החידושים ב"בית חנקין" אשר ב"בקעת מגידו", לאחר ששיחקנו ב"דודס" על הדרך.

בשנות ה-50 הראשונות כאשר כל חנות הפכה לבוטיק וכל מפעל קטן נעשה מכון, איבדנו את ה"טחנה" של אליעזר לרמן, שם קיבלנו "דורה" ל"לגהורן" ושם היה ה"סליק". את הפרות להזרעה וטיפול הבאנו ל"פריה" ובדואר התחלנו לקבל את "הסיכומים" ו"דף להורים". בראשית יוני הורדנו "מטלי" ונעקצנו מ"ברחשים", ביולי קטפנו "ספדונה וג'נטיל". "ריברסייד" שמרנו במחסנים לחורף, וא.ט.ד. זרענו עם "העיניים למעלה" ושמנו בקירור אצל כרמל. כל הקיץ אספנו "נשר".

מועדון הנוער היה בצריף אחרי המרפאה, שם שמענו את דוד ברש והתקליט היחידי לפטיפון הידני היה ריגולטו. מפקד מחנה הנוער העובד באלונים היה שמעון פרסקי ו"אגדה" שמענו מדוד כהן (אבא של מולה). סרטים והצגות "הבימה" וה"אהל" ראינו בחצר בית הספר, המקהלה בניצוח אסף שרה על "הר גבוה" ו"קומו מתי מדבר". לסדר השני ישבנו ב"טחנה" וב"בית האריזה". את בריכת השחיה בנו יצחק ארזי ופרידלנסקי, ואת בית העם סיומקה ופרומקה. ביום שלישי "מפרידים". כל ערב עלינו ל"קומת הקרקע", תמיד הייתה שם פעילות תרבותית, חזרות החוג הדרמטי, להקת הפזמונים, מקהלה וריקודים. שם היו החגים היפים של חנוכה ופורים.

מאז שנתנו לעופות "דייסה רטובה" ו"רגילה", צמחו חוות לולים מסביב. לפעמים "נשברה להקה" ובסוף "שלחנו את הזקנות"... "חוות ברושים" למשל שלא תהיה טעות, זה לא בית קברות. בבוא יומנו נגיע ל"ד" (גוש) ולבעלי אניני הטעם ל"תל הרצל". לסיום, "מרכז מזון" נשמע טוב, אבל לא יותר נחמד לנסוע ל"בליל"?