בשפה הפוסטמודרנית, בשיטת הדקונסטרוקציה:
השפה בה שגור הביטוי "להאמין באלוהים" משרתת אינטרסים המשמרים את ההגמוניה של 'האלוהים הטוב' בקיום הרוחני על שליחיו עלי אדמות, וביטוי נכון יותר הוא 'להאמין לאלוהים.' השפה בה שגור הביטוי "להאמין באלוהים" מוגדרת כך על מנת למנוע את הדיון: האם להאמין לאלוהים?
בדיוק כפי שאני יכול להאמין שיוסי הוא אדם שקיים, אבל אני לא מאמין לו, לאף מילה שלו, אפשר להאמין שאלוהים קיים ולא להאמין לו, לא להאמין לאף מילה שלו.
הייתי אדם "מאמין" וחיפשתי סימוכין והצדקה לוגית לאמונה. ואכן מצאתי סימוכין והצדקה לאמונה.
האמת שלי התערערה כשצצה בי האפשרות לאמת אחרת, בה האלוהים הפוך ל"מוכר", רמאי ורשע. האמת החדשה הזו לא סתרה את האמת שכבר החזקתי בה על אלוהים הטוב, אלא הסבירה את כל אותם סימוכין והצדקות אחרת.
בין האמת המוכרת של אלוהים הטוב ואמת החדשה, של האלוהים הרמאי, התפתחה תחרות. לכל טיעון מכריע שבין האמיתות, תמיד נמצא טיעון נגדי וסותר שהכריע לטובת האמת השנייה.
שנים של התכתשות בין האמיתות הובילה אותי להכרה שבהיעדר כל בסיס לבחון את "העובדות", ניתן להמציא אולי אינסוף אמיתות או סיפורים שמחברים בין כל "הנתונים" המוכרים.
גם אם האמנתי בקיום האלוהים, לא יכולתי שוב להאמין לו.
הפוסטמודרניזם שהפך כל אמת בעולם הממשי לנרטיב, דילג דווקא על הקיום הרוחני והותיר את האלוהים הטוב כדרך היחידה להסביר את הקיום הרוחני.
ניתן להיות אדם רוחני ולהטיל ספק בדבר כנותו של אלוהים, מוכנותו לרמות, או בדבר עליונותו על האופל, הנצחיות של הרוח או בדבר היכולת האנושית לשפוט או לבחון את הקיום הרוחני.
בסופו של תהליך, האמת שלי התנפצה מבחינתי לאינסוף אפשרויות שקולות. אלוהים אולי רמאי, אולי טוב, אולי אחד מיני רבים ושונים.
דווקא ההבחנות האלה עזרו לי להבחין במהירות בה אנשים נוטים לאחוז בכל כוחם באמת אחת ולהדוף כל אפשרות אחרת. כידוע, לאורך כל ההיסטוריה האנושית, אנשים אחזו באמת אחת כלשהי, והם תמיד האמינו שדווקא האמת שהם אוחזים בה היא האמת הנכונה.
האמונה לאלוהים-הטוב לא חורגת מאלה.
הנפש האנושית נוטה לאחוז באמת קוהרנטית אחת, אלא שדווקא אחיזה באמת אחת אוטמת לב ועיניים ונהיית לשורש הרוע.
ומכאן פרדוקס בו דווקא אמונה באלוהים הטוב היא מקור לרוע.
ולכן גם החשיבות של קעקוע של אמת רוחנית מוחלטת כלשהי.
בסוף תהליך בו רציתי להאמין באלוהים בכל מאודי, חשתי שאמונה באלוהים בכל מאודך היא סממן בולט לחשיבות עצמית מוגזמת, לעיוורון נפשי, ולרוע.