הטענה המלומדת שאין אלוהים היא לא רלוונטית עבור מרבית המאמינים: מול "אין אלוהים" ניצבות כמה עדויות לקיומו של האל שבתוספת 'ההימור של פסקל' (שכל מחזיר בתשובה מכיר היטב גירסה כלשהי שלה,) הטענה שאין אלוהים מאבדת מכוחה.
'ההימור של פסקל' ממיר את השאלה "יש או אין אלוהים?" לשאלת הסתברות ב'תורת המשחקים'.
ההימור מראה שגם אם הסיכוי שאלוהים קיים נמוך מהסיכוי שאלוהים לא קיים, כדאי להאמין בו:
אם אלוהים לא קיים, אינך מפסיד דבר אם אתה מאמין בו – החיים בלאו הכי לא שווים הרבה, ואם האמנת אז חיית בשקר הכי טוב בגלקסיה.
אם אלוהים קיים, אז זכית בהרבה מעבר למה שיש לעולם הזה להציע.
לכאורה, כל דיון שמנסה לסתור את קיומו של אלוהים או את המהות שלו הוא עקר.
בפועל, טענה שתרוקן מתוכן את 'ההימור של פסקל', תערער את האמונה החזקה באלוהים. ולהיפך, כל טענה שלא מרוקנת מתוכן את 'ההימור של פסקל', היא לא רלוונטית למאמינים.
טענה שמערערת את 'ההימור של פסקל', צריכה להיות מבוססת על אותן הנחות ו"עובדות" עליהן מסתמכים המאמינים: יהודים, מוסלמים או מה שתרצו, אבל מגיעה למסקנה הפוכה.
טענה כזו היא הטענה על 'האלוהים הנגדי' שברא את העולם בשישה ימים, נתן תורה למשה בהר סיני, לחש למוחמד מילים שיסחפו המונים וכו', כדי לרמות את מאמיניו. המאמינים של אלוהים מאמינים בו כי אלוהים מצליח לרמות אותם, ואפילו מצליח למנוע מהם את הדיון האם להאמין לו.
למה שאלוהים ירמה את מאמיניו?
אנחנו "זבובים של העולם הבא הנמשכים למנורת להט מתוחכמת" או "נשמות נעלות שנמשכות לבורא הנעלה האינסופי שמשום מה זקוק לנו" ?
בעיניי, עצם השאלה היא הכרחית, גם כדי לספק תשובה הולמת מול המאמינים שהולמים בנו, בנפשנו, בחיינו כאן.