סיפור - אלוהי המירמה

רחל

רחל טענה שבשואה נפקחו עיניה לראות את הגדלות והקטנות שבאדם, את התכלית ואת מה שאינו ראוי להיקרא תכלית. היא הייתה אומרת שבלעדי האלוהים, אין בחיים תכלית ראויה לחיים, ומשכך, הבחירה בחיים משמעה בחירה באלוהים. ואם אין אלוהים - ניחא, חייה באמונה יפים יותר, ואם יש אלוהים - אדרבא, השכר בעולם הבא גדול מכל שכר שיש בעולם הזה, ודי בטיעון זה כדי לקרב את הנשמה אל השם יתברך.

בחיוך מלא חדווה הייתה מוסיפה שצרות העין וגאוותנות, כל אחת לבדה ראויה למידה נאה של סבל, שאפילו עבור תיקון מידות קטן, אפשר שנדרש לזעזע את הנשמה. ושתמיד, כל פעם מחדש, הגיעה לתשובות על פעולות הבורא, וכל שנדרש הוא רצון, לעיתים חזק, ולו בכדי לפתוח את הלב ולהקשיב לתשובות שהגיעו עוד מקדמת דנא.

וכך חייתה, מלאת צדקות ומפעלים קטנים וגדולים, עסוקה מבוקר עד ערב בסיבה לחיות, בחיים עצמם, קרי בשם יתברך.

הנשמה של רחל ריחפה, חסרת כאב, מעל לגופתה והבחינה בזוהר השכינה. מאורות של רוח מילאו את הנשמה שלה באינסוף תענוגות, ונשמתה, שהתאוותה לאלוהים, נסחפה אל האור. ומכיוון שדבקה באל, שמה בו את מבטחה, והאור מילא את כולה, היא לא יכלה לראות שהיא מובלת מבעד לאור לאש התמיד של הצדיקים, למשרפות הנצח.

משרפות הנצח קורעות מהנשמה את כל כוחות החיים שהיא מייצרת ומפרישות אותן מחוץ לאש, לאלוהים. הנשמה, ללא כוחות לעצמה, נותרת באש התמיד לנצח, מעניקה לאלוהים יותר משתוכל בכל דרך אחרת.

סטפן

סטפן לא האמין באלוהים ובטח שלא בשליחים היהודים שלו. כמעט בכל פעם שהוא רצח יהודי במלחמה הגדולה, הוא אמר בתוך עצמו ליהודי "איפה האלוהים החנון והרחום שלך, אה? אני שולח אותך לברר,” וכאילו הוכיח ליהודי שהוא טועה. אבל הוא ידע שהוא לא יכול להוכיח להם כלום, ובטח לא את מה שהוא הכי שנא בהם, את זה שהם, בעיני עצמם, העם הנבחר, הנעלה.

ערב לפני שמת, הוא שתה עם חברים, אכל נקניקיות והתפוצץ מצחוק מבדיחות של החברה "הצעירים." למחרת, כשחזר מהדייג, היה לו ספק אם זה בריא להתעמל עם הכאב שהרגיש בחזה, אבל האופציה לחיות חולה לא נראתה לו.

שעה אחר כך, הוא הסתכל על הגופה שלו ומסביב. אורות רוחניים ניסו לשאוב אותו אליהם, אבל סטפן לא נתן לשום דבר להוביל אותו בלי לראות בבירור לאן זה מוביל. כמו בלילות שטח בצבא, הוא נצמד לחושים וקלט כל מה שיכל. ככל שהזמן חלף, המכניזם האלוהי התבהר לו יותר ויותר: מנהרות האור, מעברי הנשמות, משרפות הנצח ואלוהים הבלתי נראה, חור שחור שניתן להבחין בו רק בתחושה. המשיכה של נשמות למקור אור שמוביל למשרפות, הזכירה לו משיכה של חרקים למנורות להט, וזה גרם לו לצחוק. הוא אף פעם לא היתמם וטען שהוא מוסרי. יהודים שמאמינים שהם יותר מאחרים ממשיכים להישרף, הדתיים באמת עיוורים, אנשים כמוהו נמצאים לצידו, המקום החדש מצא חן בעיניו.

כשהרגיש מספיק בטוח במה שהבחין, הוא התקרב מעט לאלוהים, ובחן הכל מחדש. ככל שהתקרב, היכולות והתחושות שבו התעצמו והוא הרגיש הנאה גדולה יותר. בשלב האחרון סטפן התמזג באלוהים.