צילום עצמי כשיטת מחקר
מחקר על זהות והערכה עצמית
אבסטרקט
המאמר דן בצילום העצמי כסוג של שיטת מחקר ומאפשר לחוקרים לתפוש ולבטא דרכים בהם זהות מכוונת את מעשי האדם ומחשבותיו..
זה כולל יצור ובחינה של תמונה סטטית, דימוים קבועים שהמשתתפים מאמינים שהם הייצוג הטוב ביותר שלהם. צילום עצמי הוא כלי חשוב לבניית גשרים לקבוצות שולים בתהליך המחקר מכיוון שמציע לחוקרים דרך שבה המשתתפים מדברים בעד עצמם. יתרה מכך, על ידי שימוש בשיטה זו החוקרים יכולים להימנע מהשענות בלעדית על שאלוני סקר וכלי מחקר אחרים שיכולים להיות עם הטיה תרבותית.
יש פה שני פרויקטים – אחד עם מתבגרות ממוצא לטיני והשני נשים הודיות. בעזרתם אני אדון בחשיבות הצילום העצמי במחקר על זהות והערכה עצמית. לבסוף אדון בכמה יתרונות ואתגרים שמציבה שיטת עבודה זו.
הקדמה
לאחרונה יש מגמה של אותנטיות במחקר חברתי, שמאפשרת למחקר לתת ייצוד טוב יותר לחוויית הנבדק תוך כדי השגת ייצוג איתן שנשען על ומעשיר גופים של ידע מחקרי . צילום עצמי הוא אחת מהביטויים של מגמה זו. בחירת הדימויים והייצוג העצמי מניב נתונים אותנטיים יותר בגלל שזה מאפשר לחוקר להתבונן בעולם של הנבדקים דרך עיניהם . הנבדקים בוחרים ומתעדים בעצמם את הדימויים הסטטיים שהם מרגישים שהם הייצוג הטוב ביותר שלהם..
צילום עצמי
יש מספר כתבי עת אקדמיים שמציגים מחקרים שמשתמשים בתמונות, אבל הגישה של צילום עצמי כדרך לחקור זהות לא נפוצה ומבטיחה לספק נקודת מבט ייחודית לתהליך התהוות והתגלמות של זהות (Ziller, 1990) . גישות מסורתיות לא נתנו לנבדקים את החופש להביע את התפיסה העצמית שלהם (McGuire, 1984)
המכשול העיקרי במחקרים על הערכה עצמית היתה השענות על כלי מחקר של "נייר ועפרון" כמעט באופן בלעדי. במקרה המחקר #1 הצילום העצמי הוא אמצעי נוסף למבחנים הכתובים כדי לאפשר הבנה עמוקה יותר. לרוב אלו מבקשים שהנבדקים ידרגו את רגשותיהם לגבי היגדים שהחוקרים מציגים. זה בעייתי במיוחד לקבוצות מיעוט שעלולים לסבול עם הטיה תרבותית. (Spencer & Markstrom-Adams, 1990)
הבנה טובה יותר של בניית זהות נובעת משימוש בכלים שמאפשרים לנבדקים תפקיד פעיל יותר בהגדרה עצמית.
חלוצי הצילום העצי בהקשר מחקרי היו Worth and Adair (Ziller & Rorer, 1985) בפרויקט תיעוד בו נתנו מסרטות קולנוע לקבוצת אינדיאנים משבט נבחו וביקשו שאלו יסריטו ויערכו דימויים של מי הם ואיך הם רואים את עצמם.
יש כאלו שמאמינים שבניית זהות העצמית מתמונות היא השופכת את האור הרב ביותר (Combs & Ziller, 1977 ; Ziller & Lewis, 1981). צילום עצמי מאפשר לנבדקים את החופש להשתמש בסביבתם האמתית, לבחור את האנשים שחשובים לתפיסה העצמית שלהם , ולהחליט אילו סוגיות ואילו מטרות הן החשובות ביותר לבניית העצמי. המצלמה נותנת את החופש הזה לנבדקים ומבדילה אותו בדרך זו ממבחנים כתובים.
יש מספר דרכים בהם החוקרים יכולים לפרש את התמונות, במרבית המקרים התמונות מוחזרות לנבדקים והם מתבקשים לתאר את התמונה ואת משמעותה עבורם. במקרים רבים של מחקר כמותי, התמונות מקודדות ומנותחות על ידי החוקרים ; לעומת זאת המחקר איכותני, החוקרים משתמשים בתיאורים שנתנו הנבדקים לתמונות כנתונים. זה התהליך במקרה המחקר #1 . במחקר איכותני , ניתן גם לראיין את הנבדקים לגבי התמונות כפי שנעשה במקרה המחקר # 2.
ישנם גם חסרונות אפשריים בשימוש בצילום עצמי
מקרה מבחן #1 בחינת הערכה עצמית של נערות: שילוב צילום עצמי וסולם הערכה עצמית
המטרה פה היתה להראות כיצד ניתן להשתמש בצילום מגישה של מחקר כמותי. מטרתו היתה להבין והעריך את רמות ההערכה עצמית אצל מתבגרות ולזהות משתנים משמעותיים שיסבירו את הרמות הללו.
50 בנות מכיתה ז וח השתתפו במחקר מאזור דרום-מרכז לוס אנג'לס, כולן הגדירו את עצמן ממוצא לטיני ודיברו ספרדית כשפת אם, כמו כן רובן השתתפו בתכנית לנוער בסיכון.
שלב ראשון של איסוף המידע היה בשמן שיעור אחד בו חולקו שאלונים בהן שלושה כלי מדידה עצמאיים.
השלב השני היה בשעה שעקבה לראשונה. פה חילקו החוקרים מצלמות חד פעמיות והוראות. התלמידות קיבלו שבוע לצלם את כל 24 התמונות לאחריו המצלמות נאספו והתמונות פותחו.
בשלב השלישי לאחר שהתמונות פותחו, חוקרים חילקו מעטפות כל משתתפת עם שמה והודו לה על השתתפותה. במעטפות היו הוראות ועותקים של התמונות עבורן.
שלושת החוקרים ארגנו את התמונות למשתנים שניתנים לניתוח והגיעו ל 33 קטגוריות . עוזרי מחקר שלא ידעו מה מטרתו קידדו את התמונות על סמך הייצוגיות שלה לפי הקטגוריות הנ"ל. בכל תמונה נדרשו לבחור קטגוריה אחת בלבד. כמו כן נדרשו לקודד את התמונה לפי ההתייחסות ל"אני " או "לא אני". מימד זה נוצר בעקבות הקידוד שקדם לזה של המשתתפות את התמונות באם הן מייצגות אותן או לא.
מתוך 33 הקטגוריות 16 היה סמנים שליליים של הערכה עצמית, אבל רק שניים נמצאו משמעותיים. מגדר היה בקורלציה שלילית עם הערכה עצמית, ככל שהבנות דיברו יותר על מגדר כך ירד הערך העצמי שלהן. בתמונות זה בא לידי ביטוי למשל בתמונות של מטלות בבית והסברים כמו "אני אוהבת לבשל כי אני בת"
קטגוריה נוספת היא דאגות והתעסקויות, והיא חדשנית בתחום מחקר זה. פה מתוארים דימויים וייצוגים שקשורים לעתיד, לסביבה וסוגיות אחרות שקשורות לסמנים חיוביים של הערכה עצמית, כמו טיפול בבני משפחה. התמונות מצביעות אף הן שהבנות מדמיינות את עצמן כמשפיעות על העתיד, בעיקר במונחים שנוגעים לסביבה
מקרה מבחן #2 בחינת הזהות של נשים הודיות: שילוב צילום עצמי וראיונות מסורתיים
הנתונים פה נלקחו מעבודת דוקטורט של Noland, 2000 . הניתוח פה הוא איכותני. לנבדקות חולקו מצלמות והתבקשו לצלם 12 תמונות שאומרות "זו אני" ו 12 תמונות שאומרות "זו לא אני". בניגוד למצבים קודמים (בהם החוקרים עשו זאת) פה ניתן קול למשתתפות לקטלג, לפרש ולנתח את התמונות במילים שלהם. החוקר פיתח את התמונות ואז קבע ראיון עם המשתתפות בו הראה להן את התמונות וביקש שיסבירו לו את משמעות התמונה עבורן.
המשתתפות באו מעיר קולג' קטנה באוהיו, כולן מהגרות מהודו מעל גיל 18 שהפכו לתושבות ארה"ב ורצו להשתתף במחקר. החוקר פה התמקד בהגירה וזהות והגיע למדגם של 12 נשים עם נסיון חיים ורקע שונים.
עם כל משתתפת נערכו לפחות 3 פגישות. הראשונה היתה אישית בה ניתנו המצלמות והוראות כולל מספר הטלפון של החוקר. בפגישה נוספת נאספו המצלמות ולאחר שפותחו התמונות נערכה הפגישה השלישית שבה קוימו נערכו ראיונות לגבי התמונות.
החוקר השתמש בראיון לא מובנה, פרש את התמונות של השולחן ורוב הנשים התחילו בהתחלה ועברו תמונה תמונה , חלק השתמשו ברשימה , יצרו קטגוריות ולמעשה יצרו מבנה לראיון. לא הכרחי להפריד בין פירוש הסיפורים והתמונות אך כן הכרחי לגשת לניתוח התמונות בזהירות מכיוון שזו שיטה שמשתמשים בה לעתים רחוקות במחקר.
החוקר מצא את משמעות התמונות לנשים על ידי שאילתן. כמעט לכל תמונה התלווה סיפור, אותו לרוב הקליט. לאחר מכן הוא קטלג את התמונות לפי קטגוריות כלליות. הוא השתמש בניתוח פרשני. עם חלק מהנשים נפגש לראיון שני, בו התנדבו הנשים להגיב ולעבור על תגובת החוקר לקטגוריות הצילומיות ולפרשנות הסיפורית.
דיון
השיטות פה היו חדשניות וקראו תגר על שיטות מסורתיות על מנת לתת יותר קול למשתתפים.
המשתתפות מצאו סמלים של הזהות שלהן בסביבתן וצילמו תמונות שמייצגים זאת. זה דרש גם זמן וגם מחשבה מצידן. כל אשה נדרשה להרהר על משמעותה - איך היא רוצה לייצג את הזהות שלה. הן בחרו כל דימוי בתשומת לב. דבר זה הבדיל את המחקר הזה מאחרים שקדמו לו, בו הנבדקים נדרשו לתת תשובות מיידיות.
השימוש בתמונות בעיקר במקרה המבחן השני נתן לנשים מרחב לדון בשאלת הזהות בצורה פחות פולשנית אישית. השימוש בנתונים השמיעתיים (ההקלטות) הוא לינארי יותר ופחות הוליסטי מהמידע הויזואלי שנתנו התמונות. (Hall, 1986)
יש גם חסרונות לשיטה זו , למשל המחקר #2 לא ציפה החוקר שלנשים יקח זמן כה רב להחזיר לו את המצלמות, כשלושה חודשים בממוצע.
השימוש בתמונות כמובן גורע מהאנונימיות וישנם גבולות שנכפו פה שהגביל את התמונות בדרך כלשהי.
בחלק גדול מהמקרים על בן הזוג להוות חלק משמעותי מחיי נישואים, בין אם חיובי או שלילי, אך רובם בחרו שלא לצלם אותם. החלק שהוא מצא שהכי מאתגר היה שלמשתתפות עצמן היה קשה עם המושג. יתכן שזה גרם למשך הזמן הארוך. רובן גם לא סיימו את כל הפילם.
לתת למשתתפים לקובע את סדר היום מגביל את השליטה של החוקר.
במקרה המבחן #1 התהליך הואץ מאופי כמותי של המחקר, הוא היה במובן מסוים אוביקטיבי יותר.
כמו כן דיכוטומיית ה"אני" ו"לא אני" יכולה להיות שקרית במובן מסוים כי כמובן סוגיות העצמי מורכבות הרבה יותר.
רוב התמונות היו בנאליות עובדה שהיתה גם לחיוב ולגם לרועץ. מצד אחד הם ביטוי אותנטי יותר של העצמי, הם לא תמונות מרגשות להצגה .
ניתן להרחיב את גישת הצילום העצמי על מנת להבין טוב יותר איך אנשים בונים את תחושת העצמי שלהם.
אולם הכותב ממליץ לחוקרים עתידיים לחקת קבוצות נבדקים מובדלות ושונות יותר כדי לקבל טווח רחב יותר של מידע .
סיכום
צילום עצמי יכול להוות יתרון במחקר על ידי התגברות על מכשולים של שפה, קבוצות שוליים וגיל. זהו כלי מדידה משופר בכך שמאפשר לאלו שלא שולטים בשפת החוקר (או שפת המדינה) לבטא את עצמם בבהירות ובבטחון. קבוצות השוליים מקבלות הזדמנויות דומות ומתגברים על ההטיות שישנם פעמים רבות בכלי המדידה המסורתיים.. מעבר לכך, למבוגרים הצעירים יותר אין תמיד את הבגרות לשאול שאלות קשות הקשורות לזהותם, והצילום נותן להם הזדמנות לחשוב על מי הם ולבטא זאת באמצעות דימויים.