השראה ויזואלית

נאן גולדין היא צלמת אמריקאית שנולדה בוושינגטון וגדלה אצל משפחת אומנה בלינקולן לאחר שעזבה את בית אביה עקב זעזוע קשה שחוותה לאחר התאבדות אחותה בגיל 14, ידועה בזכות התיעוד האינטימי של הקהילה הלהט"בית, סביבתה הקרובה ואנשי ציבור.

גולדין למדה בבית ספר אלטרנטיבי שם הכירה שני צלמים שהפכו לדמויות מרכזיות בחייה ובעצם למשפחתה המאמצת, דיויד ארמסטרונג וסוזן פלטשר.

התעוכה הראשונה של היצירות שלה התקיימה בבוסטון בשנת 1973 ובה הציגה תיעוד של הקהילה ההומסקסואלית והטרנסג'נדרית אליה נחשפה והתחברה אליהם וחיה איתם באותה התקופה והחלה בצילומי תחרויות יופי של דראג קווינז, בהם הציגה אותן כמגדר שלישי .

בשנת 1977 לאחר סיום לימודיה בבית הספר לאומנות עברה לניו יורק והחלה בתיעוד סגנון המוזיקה והסמים בעיר, צילומיה מאותה התקופה מציגים חיים קשים בעיקר של מערכות יחסים כואבות,נרקומנים,ואלכוהול,צילומיה הוצגו בתערוכות בפאבים ביו יורק ולאחר מכן בפסטיבלי סרטים שונים.

הושפעתי ממנה רבות משום שרוב עבודותייה הן מעין יומן ויזואלי, וככה היא גם מציקה את עבודותייה. היא מציגה את המציאות כפי שהיא, ולפי ראות עיניי גם כמעט לא עורכת את תמונותייה, אני אוהב את העניין שהיא מספרת סיפורים באמצעות הצילומים שלה. היא מצלמת את עצמה וחבריה ברוב תמונותייה, היא תמיד נוכחת בצילומים, גם אם לא תמיד פיזית בתוך התמונה. נקודת המבט שלה קרובה, היא לא מתנשאת ולא מציצנית. האינטימיות שהיא יוצרת בצילומים שלה עם המצולמים שלה ועם עצמה, גורמת לצופה להרגיש שהוא המציצן ולא הצלם. לרוב, בייחוד בסוג צילום כמו של גולדין, הצלם הוא זה שממלא את תפקיד המציצן.

לקחתי ממנה הרבה השראה בעמידה מול המצלמה, ובדרך שבה היא מתעדת את המציאות.