Решение Суда по делу Еременко

בתי המשפט

הכרעת דין

השופט דוד בר - אופיר, סגן נשיא, אב"ד

כתב האישום

1. המדינה הגישה כתב אישום נגד הנאשם אלכסנדר ירמובסקי ונגד נאשם נוסף, לאוניד דאלר, ובו 5 סעיפי אישום:

א. תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 380 ביחד עם סעיף 382(א) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977;

ב. דרישת נכס באיומים- עבירה לפי סעיף 404 לחוק;

ג. כליאת שווא, עבירה לפי סעיף 377 לחוק;

ד. חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 333 לחוק בנסיבות סעיף 335(2) לחוק;

ה. מעשה סדום בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 347(ב) לחוק בנסיבות סעיף 345(ב) לחוק.

על פי כתב האישום, התגוררו הנאשמים והמתלונן בדירה משותפת בתל אביב. באחד הלילות תקפו הנאשמים את המתלוננן, והיכו אותו באגרופיהם בפניו וברגליו. למחרת בבוקר הורו הנאשמים למתלונן כי ילך למקום עבודתו ויקבל את משכורתו. הם הסדירו את הסעתו למקום העבודה, ושם קיבל את משכורתו שהסתכמה במאות שקלים. כשחזר לביתו דרשו ממנו הנאשמים שייתן להם את כספו. הוא סרב לדרישה זו, ודאלר לקח מידי המתלונן את הארנק ואת הכסף שבתוכו, ושני הנאשמים יצאו מהדירה. הם נעלו מאחוריהם את הדלת, וכלאו בדירה את המתלונן. מאוחר יותר חזרו והביאו אתם בקבוקי שתיה אלכוהולית, המשיכו להקניט את המתלונן, ותקפו אותו בשנית כשהם מכים אותו בכל חלקי גופו. הם גרמו לו לחבלות חמורות.

2. אם לא די בכל אלה, קרעו הנאשמים סדין לרצועות וקשרו בהן את ידיו של המתלונן. הם המשיכו לתקוף אותו וכיבו סיגריות בוערות על גופו. הם פתחו את הקשר על ידיו של המתלונן, אולם כבלו אותו שוב כשידיו ורגליו נקשרו ביחד מאחורי גבו. הם כרכו רצועות סדין מסביב לצווארו ודחפו סמרטוט לפיו כדי להשתיק את צעקותיו. הנאשמים שחררו את המתלונן מכבליו, הפשיטו אותו מתחתוניו והלבישו עליו תחתונים של אשה. הם הפשילו תחתונים אלה וביצעו בנאשם, בזה אחר זה, מעשי סדום בעוד הם ממשיכים להכות אותו. דאלר ביצע בו מעשה סדום אנאלי ואוראלי כאחד, ואחריו ביצע בו ירמובסקי מעשה סדום אוראלי.

3. למחרת בערב ניצל המתלונן את שנתם של הנאשמים, נטל מתיקו של דאלר את מפתח הדירה, ונמלט על נפשו. לאחר יציאתו מהדירה הועבר המתלונן לבית חולים איכילוב, שם אושפז כשהוא סובל מהנזקים הבאים: שברים באף, בצלעות התחתונות מימין, שבר בזיז הרוחבי בחוליה בעמוד שדרה מותני משמאל בגובה הכליות, נפיחות בפנים, סימני חבלה בראש, בבית החזה מימין, באגן ובשוק ימין. כן נמצאו בגופו המטומות מרובות בגפיים ופצעי כוויות.

הרשעתו של הנאשם ליאוניד דאלר

4. הנאשם מספר 2, ליאוניד דאלר, הודה בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, והורשע על פי הודאתו. הוא נידון למאסר בפועל בן עשר שנים, על יסוד הסדר טיעון שנכרת בינו לבין התביעה.

היבטים עובדתיים

5. הנאשם אלכסנדר ירמובסקי כפר במעשים המיוחסים לו בכתב האישום, והכרעת דין זו ניתנת בעניינו, לאחר שנערך דיון והובאה בפנינו תשתית ראייתית. כדי לשמור על רצף האירועים, ומאחר שהעובדות הרלוונטיות מתייחסות גם לדאלר וגם לירמובסקי, אקבע את התשתית העובדתית כאשר שניהם משתלבים בה.

6. המתלונן, צעיר בן 24, גר בדירה שכורה יחד עם הנאשם שבענייננו (ירמובסקי), ולאחר מכן הצטרף אליהם לדירה גם הנאשם מס' 2 (דאלר). המתלונן מספר כי מסכת האירועים האומללה, נשוא הכרעת דין זו, החלה כאשר אמר לנאשמים כי נעלמו לו דברי זהב. הנאשמים, שהיטיבו ליבם ביין, התנפלו עליו והוכיחו אותו על כי חשד בהם. דאלר הנחית עליו מכה, וירמובסקי - בעקבותיו. למתלונן נגרמו סימנים כחולים על פניו. למחרת צריך היה המתלונן לקבל את משכורתו (כ- 800 ₪) ממעבידו. המתלונן פחד ממכות נוספות, ולכן הסכים לנסוע עם חבר של דאלר כדי לקבל את מה שמגיע לו מבית המלון בו עבד. המתלונן קבל את המגיע לו מהמעביד, וחזר לדירה המשותפת לו ולנאשמים. כשהגיע לדירה, לקח ממנו דאלר את ארנקו ובו הכסף. הנאשמים יצאו מן הדירה כשהם נועלים אחריהם את המתלונן בבית. הם חזרו שיכורים לדירה, והזכירו שוב את דברי הזהב שהנאשם טען כי נעלמו לו. דאלר היכה את הנאשם, ואחריו היכה אותו גם ירמובסקי. ברצותם לגבור על התנגדות הנאשם, קשרו אותו הנאשמים ברצועות בד בצווארו, בידיו וברגליו והכניסו סמרטוט לפיו (עמ' 128, ש' 12 - 13).

7. כאשר ראה דאלר כי המתלונן הולך ונחנק, הוא חתך את הקשר שבידיו ומיד נפרמו כל הקשרים האחרים (עמ' 128, ש' 15-16). אז קשרו שוב את ידיו ורגליו של המתלונן, ולאחר שקיבל מכות נוספות - נרדם. למחרת אנסו אותו שני הנאשמים, וטוב יהיה אם אביא את הדברים כפי שתוארו מפיו של המתלונן:

"בהתחלה ליאוניד (דאלר- ד.ב.א) אנס אותי, הוא הרביץ לי ואנס אותי בפי הטבעת. אני מסביר שהוא בכוח החדיר את איבר המין שלו לפי הטבעת שלי. אח"כ אלכסנדר(ירמובסקי, הוא הנאשם בענייננו - ד.ב.א) בא והחדיר את איבר המין שלו לפה שלי. במהלך האינוס הם גם כל הזמן הרביצו לי. לפני זה הם הכריחו אותי ללבוש תחתוני נשים. אמרו שאני אהיה בחורה. אלכסנדר אמר שעכשיו אני לא אצטרך לעבוד, שליאוניד יקנה לי הכל, והם המשיכו לאנוס אותי. הם הכריחו אותי לשכב ביחד איתם במיטה, ביחד עם פעולות האונס..." (עמ' 128, ש' 17-23).

כשנשאל המתלונן במיוחד על חלקו של ירמובסקי בפרשה זו, הוא משיב:

"הוא (אלכסנדר ירמובסקי- ד.ב.א) המתין לתורו. אח"כ אלכסנדר וליאוניד הכריחו אותי במכות שאני אלקק להם את פי הטבעת. אלכסנדר הכריח אותי לבצע בו מין אוראלי בזמן שהוא רואה סרטים פורנוגרפיים..." (עמ' 129 ש' 13-15).

המתלונן מספר על סיום הפרשה:

"היה שם תיק פאווץ' של ליאוניד, לא נשארה לי תקווה אחרת, ואם לא היה שם מפתח, הייתי קופץ מהחלון, אבל היה שם מפתח, ואני ברחתי מהדירה..." (עמ' 129 ש' 3-5).

הערכת עדותו של המתלונן

8. גרסתו של המתלונן אמינה עלי, ואני נותן בה אמון. הלכה פסוקה היא כי די באמון שניתן בגרסתו של הנפגע מעבירת מין כדי להרשיע את הנאשם (ע"פ 6274/98 פלוני נ' מ"י, פ"ד נ"ה (2) 300, 293). ברור ומובן הוא שעלינו לנמק על מה ולמה אנו מעדיפים את עדותו של הנפגע על פני עדויות ההגנה, ומדוע נהיה מוכנים להסתפק בעדותו בלבד כדי לבסס עליה הרשעה. לי נראה כי גרסתו היתה עקבית, לא היו בה סתירות מהותיות, הפרטים העובדתיים יצרו תמונה הגיונית, והחוליות העובדתיות השלימו זו את זו. ככל שהיו אי דיוקים בעדות, הייתי מייחס את הדבר למבוכה ולהתרגשות שהמתלונן היה נתון בהם בעת עדותו, כאשר היה עליו לשחזר פרטים על אלימות גופנית והתעללות מינית קשה שעבר מידם של ירמובסקי ודאלר. יחד עם זאת, אביא גם את החיזוקים שנמצאו במסכת הראייתית, והם תומכים בעדותו של המתלונן. חיזוקים אלה מרחיבים את התשתית הראייתית להרשעת ירמובסקי בעבירות המיוחסות לו, והם מגבירים את האמון בעדותו של המתלונן. חשוב שנזכור גם זאת שהמתלונן עבר סבל קשה במהלך שלושה ימים רצופים, והוא מעיד על עצמו כמי שהיה בשוק:

"איך יכולתי במצבי לעקוב על כל דבר ודבר. הייתי במשבר. הבן אדם צריך להתאושש משוק. אח"כ היו לי שיחות עם פסיכיאטר ופסיכולוג" (עמ' 134 ש' 1-2).

אולם למרות מצבו הקשה והזעזוע שעבר עליו, דבריו מתיישבים עם הראיות האחרות שבתיק, ועם עדותו המחזקת של דאלר.

החיזוקים לעדות המתלונן (תלונה מיידית וסימני פגיעות על גופו)

9. העד עופר אטיאס, חובש במגן דוד אדום, הגיע באמבולנס לרחוב אלנבי על פי קריאה שקיבל. אקדים ואומר כי גם את עופר מצאתי עד מהימן, ואני מאמץ את גרסתו לאירועים כגרסת אמת. עופר ראה את המתלונן, שאל אותו שאלות והבין ממנו כי הוא הותקף על ידי שניים. המתלונן אמר לעופר, מפורשות, כי שני בחורים הרביצו לו (עמ' 40 ש' 11-15). אכן, פרט זה שמסר עופר בעדותו בפנינו, לא נזכר כלל באמרה שנתן בבית החולים לאחר האירוע (עמ' 42 ש' 7- 10). העד הסביר כי האמרה, שניתנה בפני השוטר בבית החולים, היתה קצרה (כ- 10 דקות בלבד) בשל קוצר הזמן שבו ניתן היה להשבית את האמבולנס (עמ' 42 ש' 21 - 23). נראה לי שעדותו של עופר עדות אמת היא, גם אם לא מסר לשוטר בבית חולים על כך שהמתלונן סיפר לו שהיו שני תוקפים. אני מקבל את ההסבר לפיו היה העד לחוץ בזמן. הוא נהג אמבולנס ולא יכול להשבית אותו אלא לזמן קצר בלבד לצורך שיחה עם השוטר בבית החולים.

10. עופר אבחן חבלות קשות באיזור העיניים והפנים. המתלונן צלע והחזיק את האיזור של הבטן מכאב (עמ' 41 ש' 4). המתלונן התלונן בפני עופר על כאבים באיזור הצלעות, ואכן היו למתלונן סימני חבלה באיזור החזה והצלעות. על פי נסיונו קבע עופר כי החבלות, שגילה על גופו של המתלונן, לא היו טריות ונגרמו כ - 24 - 48 שעות לפני שנקרא למקום (עמ' 36 ש' 8 – 12; ש' 19). התרשמותו של עופר היתה כי המתלונן נראה אולי קצת חולה, ונדף ממנו ריח אלכוהול, אבל היה די החלטי במה שסיפר, ועמד על זה שיזמינו משטרה (עמ' 37 ש' 4-7).

11. רפ"ק ניר סיני גבתה את העדות מהמתלונן בבית החולים (עמ' 55 ש' 20). בעדותה היא מספרת כי בבית החולים היה המתלונן מעורפל

וחבול בצורה קשה מאוד (עמ' 56 ש' 12 - 13). לא ברור לעדה כיצד הצליח ללכת עם חבלותיו החמורות כל כך עד למקום בו הזמין את האמבולנס, קרי: מרחק של כ- 20 דקות הליכה מביתו (עמ' 59 , ש' 8-9). היא נשאלה אם המתלונן הדיף ריחות אלכוהול וענתה שאיננה יכולה לענות על כך (עמ' 56, ש' 7). אולם בעת גביית האמרה במשטרה כתבה העדה כי המתלונן "מעורפל מהמכות ומהשתיה" (עמ' 56, ש' 10). בתגובה לכך עונה העדה כי נושא האלכוהול נכתב על ידה על פי גרסתו של המתלונן (שם, ש' 11 – 12). בשעת מתן עדותה בפנינו, לא זכרה העדה אם היה שיכור או הדיף ריח אלכוהול.

12. ראוי להדגשה כי פרט לגביית העדות מהמתלונן, היתה רפ"ק סיני נוכחת גם במהלך גביית אימרתו של דאלר. במהלך החקירה צייר דאלר ציורים כדי להדגים איך קשרו הנאשמים את המתלונן (ת/3). כדי להבהיר את מה שצייר דאלר, הוא נשאל לגבי המשמעות של כל ציור, והעדה כתבה בכתב ידה את מה שאמר לה. הוא חתם את שמו בכל ציור (עמ' 118 , ש' 1-5). במהלך עדותו טען דאלר כי לא הוא צייר את הציורים (עמ' 99 , ש' 17, 18), והתחמק מלהודות שהוא חתם את שמו על ת/3 (עמ' 99 ש' 14, 15).

13. אני מעדיף את עדותה של רפ"ק סיני על פני דבריו של דאלר, כל אימת שדבריהם סותרים זה את זה. דבריה של העדה נאמרו במסגרת מילוי תפקידה כקצינה וחוקרת בכירה במשטרת ישראל, ואין לי ספק כלשהו באמיתותם. לא ניתן לדרוש מחוקר משטרה שיזכור את פרטי החקירה שהוא ניהל, ביחוד כשחולף זמן ניכר מהחקירה ועד למתן העדות. אין לדרוש מחוקר שיזכור את דרך התנהגותו של נחקר כלשהו במעמד החקירה, ככל שמועד הפעילות המשטרתית הולך ומתרחק. די בכך שנערך תיעוד מתאים שמנציח את הפעולה המשטרתית בדרך מקצועית סבירה, כדי שהראיה תניח את הדעת ותצטרף למכלול הראייתי המהווה בסיס לקביעת ממצאים עובדתיים.

14. בחוות הדעת (ת/12) שהגיש הרופא המשפטי ד"ר בירטולון לוי, הוא מתאר בהרחבה את החבלות שמצא על גופו של המתלונן, ובהן: פצעים באזור המצח והעיניים, חתך ודימומים תת עוריים באזור השפתיים והסנטר, דימומים תת עוריים גם באזור הצוואר, וכן פגיעות נוספות דומות באזור בית החזה, האגן, הכתף השמאלית ועוד. פרטים אלה מתיישבים עם הנתונים שמסר איש מד"א עופר אטיאס, ועם עדותו של המתלונון על המעשים שנעשו בו. המתלונן העיד שנפגע בפניו "הפנים שלי היו מרוסקות, היו סימנים כחולים" (עמ' 127 ש' 12-13); "..הם נתנו לי מכות גם בצלעות וגם בפנים וברגליים" (עמ' 128, ש' 11 - 12]. לעניין זה מציין ד"ר לוי כי בראש, בגוו ובגפיים נמצאו דימומים תת עוריים, כתוצאה מחבלה קהה ופצע חתך כתוצאה מפגיעת חפץ חד. גם עדותו של איש מד"א מתיישבת עם עדויות אלו. המתלונן טען גם כי נגרמו לו כוויות, ואכן הרופא קובע כי במצח ובגף עליון שמאלי נמצאו שני פצעי כוויה שנגרמו קרוב לוודאי מסיגריה בוערת.

15. המתלונן העיד גם זאת שהנאשמים חנקו אותו: "הם קשרו אותי בצוואר, ברגליים ובידיים והכניסו לי סמרטוט לפה. לשאלה במה הם קשרו אותי? הם קרעו משהו. אני כבר לא זוכר במה. יכול להיות שזה היה סדין או סתם חתיכת בד" (עמ' 128, ש' 12 - 15). ד"ר לוי מציין בלשון מקצועית, בחוות הדעת ת/12, כי בצוואר נמצא דימום תת עורי פסי שמתיישב עם לחץ באמצעות הידוק לולאה בחוט גמיש; ומצד שמאל בצוואר נמצא דימום תת עורי שמתיישב עם לחץ ידני או חבלה ישירה (מכה). באשר לפגיעות ולחבלות באזור פי הטבעת, נאמר על ידי הרופא כי אמנם לא נמצאו סימני חדירה, אלא שהעדר סימנים איננו שולל אפשרות החדרת פין בזקפה לפי הטבעת. בעדותו חוזר הרופא ואומר כי: "לא כל יחסים בפי הטבעת נגמרים עם נזקים אבל זה לא אומר שלא היה בפי הטבעת גוף זר." (עמ' 14 ש' 14-16).

ההלכה הפסוקה הורתה לנו לא אחת כי סימנים פיסיים התומכים בגירסת העד ומתיישבים עימה עשויים לשמש "דבר לחיזוק" (קדמי, על הראיות, חלק ראשון ,עמ' 255). דרישת החיזוק באה לידי סיפוקה אם החיזוק מוסיף נופך אמת לאמרת העד, ואין צורך כי יסבך את הנאשם במעשה העבירה (קדמי, שם, עמ' 302).

חיזוקים נוספים לעדות המתלונן - אמרותיו של העד דאלר - עניין השפה והתרגום

16. ליאוניד דלאר היה, כזכור, שותפם לדירה של הנאשם והמתלונן, וכן היה גם שותפו של הנאשם בביצוע העבירות נשוא כתב האישום. דאלר הודה, בתחומיו של הסדר טיעון, בעובדות הכלולות בכתב האישום והורשע על פי אמרתו. הוא הוזמן מטעם התביעה והתייצב בבית המשפט, אולם סירב להשיב לשאלות ב"כ התביעה. הוא הצהיר כי אין בכוונתו להעיד (עמ' 88 ש' 5-7) ולא יענה על שום דבר (עמ' 92, ש' 17). הוא אף סרב לענות לשאלות אינפורמטיביות פשוטות כגון מהו מקום מגוריו, תאריך ומקום לידתו (עמ' 89 –93). משבחר שלא להשיב לשאלות התביעה, הוגשו אמרותיו כראיה (ת/18, ת/19) על פי הוראות סעיף 10א (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971.

17. בהחלטה שניתנה על ידנו ביום 6.6.01, התקבלו אמרותיו של דאלר במשטרה, למרות התנגדותו של בא-כוח הנאשם לקבלת האמרה ת/18. הנימוק להתנגדות טמון בכך שהודעה זו נגבתה ברוסית ונרשמה בעברית. התשובה המיידית לכך היא כי רישום הודעה, שלא בשפה בה היא נמסרת, הוא אמנם פגם חמור בדרכי עבודת המשטרה, אלא שפגם זה כשלעצמו איננו עולה כדי פסילת ההודעה (ע"פ 1746/00 אנטולי ברילב נ' מ"י, פ"ד נ"ה (5) 145, 147 – 148). ברור כי תשובה כזו לא תוכל להתקבל בכל מקרה ובכל מצב. שהרי ברור כי אם גביית ההודעה מעוררת חשד בדבר אמינותה, עקב רישומה שלא בשפת המקור, לא יהססו בתי המשפט לפסול אותה, ומכל מקום אפשר שלא יינתן לה כל משקל.

18. באשר לאמרה ת/18: לא שוכנעתי כי יש הצדקה ראייתית לפסול אותה כראיה קבילה, מכיוון שנרשמה בשפה העברית. האמרה נגבתה על ידי חוקר תורן בתחנת יפו, רס"מ אברהם בן שמעון, בנוכחות שוטר אחר (בוריס בריף) שהוא דובר רוסית, והוא שימש כמתורגמן. השוטר בן שמעון העיד בפנינו באשר לנסיבות גביית האמרה, ונחקר על כך בהרחבה (עמ' 73- 75 לפרוטוקול). מעדותו עולה כי דברי הנאשם תורגמו על אתר, ובתום גביית ההודעה היא הוקראה באוזניו ותורגמה, והנאשם חתם עליה.

19. השוטר בוריס בריף (המתרגם) אומר בעדותו שהיה נוכח בכל החקירה, ותרגם את מהלכה (עמ' 113, ש' 7). הוא לא הוסיף דבר לתרגום, "אין לי אינטרס בזה, לא להוסיף ולא להוריד" (שם, ש' 10-11)... "אני מעביר מה שהוא אמר" (עמ' 115, ש' 20 - 21). בנוסף לכך אמר עד זה כי ההודעה של דלאר ניתנה מרצון. "בסוף גביית ההודעה נהוג לכתוב 'זאת אימרתי שהוקראה בפני וחתומה על ידי'. זה נעשה על פי הרצון של הנחקר, אם הוא רוצה שנחזור על כל העדות שלו, אנחנו נחזור" (עמ' 116, ש' 15-16). חיזוק נוסף לכך שאימרת הנאשם ת/18 ניתנה מרצון נמצא בעדותו של גובה ההודעה אברהם בן שמעון. לפי עדותו אף אחד לא איים על דלאר לחתום על ההודעה (עמ' 122, ש' 14-19).

20. לעניין האמרה ת/19 - לפי עדותו של גובה האמרה רס"מ ניסים מנשה, היא נמסרה בעברית, כפי שמסביר העד בלשונו: "הוא ידע לדבר עברית. אחרי כל עמ' שרשמתי, הוא חתם ועברתי לעמ' הבא. מה שהוא אמר, רשמתי מילה במילה." (עמ' 124 ש' 21-22). ועוד אמר: "הקראתי לו את העדות. הוא לא אמר שהוא לא יודע לכתוב ולקרוא, אבל לדבר עברית הוא ידע" (עמ' 125, ש' 13 - 14). גם עדותו של החוקר ניסים נאמנה עלי. כמו החוקרים האחרים, בתיק זה, הוא עשה את עבודתו במסגרת תפקידו הרשמי, ואין לי כל יסוד לפקפק באמיתות עדותו.

21. מסקנתי היא (על פי עדויות השוטרים מנשה, בן שמעון ובריף) כי האמרות במשטרה נגבו לאחר אזהרה ברורה ומקובלת, מתוך רצון חופשי ובתרגום הולם לשאלות ולתשובות. אמנם, הן לא נרשמו בשפתו של העד, אלא שמעורבותו של בריף בחקירה ובתרגום מהווה ערובה לכך שהדברים נרשמו בלשון העברית, כפי שהעד אמר אותם ברוסית. עדויות השוטרים נאמנות עלי, ולא מצאתי בהן כל פגם.

קבילות אמרות החוץ של דאלר ומשקלן

22. לעניין הקבילות של אמרות חוץ של דלאר ת/18 + ת/19: על פי סעיף 10א ניתן להגיש אמרת חוץ של נאשם-משותף כראייה (לרבות הודיית חוץ שמסר במסגרת חקירתו במשטרה), וזאת גם אם לא נעשה כל נסיון להגיש ראייה זו כנגדו (קדמי, על הראיות, חלק ראשון, עמ' 272). בנוסף לכך נתמלאו, לדעתי, גם התנאים לקבילות האמרות לפי סעיף 10א (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש]. הוראת הסעיף מורה לנו כי אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אם נתקיימו אלה: (1) מתן האמרה הוכח במשפט; (2) נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו; (3) העדות שונה, לדעת בית המשפט, מן האמרה בפרט מהותי, או העד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תכנה. האמרות ת/18 + ת/19 הן אמרות בכתב, והוכח במהלך המשפט שהן ניתנו במשטרה לחוקרים שהעידו על כך. נותן האמרה (דאלר) העיד בפנינו, וניתנה לבאי כוח הצדדים הזדמנות לחקור אותו ככל שנדרש. דאלר סירב להשיב לשאלות שנשאל, ובמהלך העדות נשתכחו ממנו פרטים ואירועים שעמד עליהם באמרותיו במשטרה. בכך נתמלאו התנאים הנדרשים בסעיף הנ"ל כדי להכשיר את האמרות כראיה קבילה.

23. אינני מתעלם מטענתו של דאלר לפיה חתם על דפי חקירה ריקים, ואחר כך "מילאו אותם השוטרים" (עמ' 98 ש' 1-6). אני דוחה טענה זו כשקרית. השוטרים שגבו את אמרותיו של דאלר העידו כאן, וכפי שאמרתי: אני נותן אמון בעדותם שכתבו את הדברים בצורה עניינית ומסודרת כפי שנמסרו על ידי דאלר בעת חקירתו.

אמרותיו של דאלר מחזקות את עדות המתלונן

24. דאלר העיד על עצמו כמי שחתך את הסדינים שבאמצעותם קשר הנאשם את המתלונן (ת/19 עמ' 3 ש' 43 - 44). המתלונן מאשר בבית המשפט כי אכן היה זה דלאר שחתך את הסדין שהמתלונן היה קשור בו (עמ' 128 ש' 14 - 16). התאמה נוספת בין העדויות ניתן למצוא באשר לסדר הזמנים. כך, באמרתו (ת/19 עמ' 2 ש' 66) מסר דלאר כי ביום ראשון - היום בו נסעו כולם לקחת את המשכורת, ולאחר מכן נעלו את המתלונן בדירה - חזר דלאר לדירה בשעה 20:00. המתלונן גם הוא זכר בעדותו בבית המשפט את השעה 20:00 באותו יום (עמ' 138 ש' 12). הדברים העולים מעדותו של המתלונן מתיישבים עם הדברים שמסר דלאר בהודעותיו במשטרה (ת/18 ו- ת/19), כך למשל גם לגבי ההליכה המשותפת לקחת את המשכורת; מתן הכסף גם לדאלר וגם לנאשם; שתייה אלכוהולית מרובה במהלך שלושת הימים; קשירתו של המתלונן בסדין, וכן גם סדר השתלשלות העניינים.

25. דאלר מספר באמרה ת/19, בצורה בהירה וחד משמעית, על המעשים המיניים שביצע הנאשם במתלונן:

"ביום ראשון שאני קמתי, ראיתי את המתלונן יושן ערום על המיטה שלו ואלכסנדר לידו..." (ת/19, גליון 3 ש' 21-23) ... אני ישנתי קצת ואני התעוררתי, ובזמן הזה התעורר אלכסנדר (הנאשם – ד.ב.א) ושתינו קצת קוניאק, ואלכסנדר נותן מכה למתלונן, בוקס בבטן בצד חזק, ואמר תמצוץ הזין שלי, והוא קם והמתלונן היה ערום, והוא בא אלי כדי למצוץ לי את הזין, אז עצרתי אותו ונתתי לו מכה בראש חלשה להזיז הראש שיעזוב אותי, ואמרתי לאלכסנדר עזוב אותי עם העניינים כאלה, ויצאתי מהבית ל- 40 דקות וחזרתי הביתה. ואז כשנכנסתי הביתה ראיתי שאלכסנדר דופק בתחת את יבגני כשיבגני היה קשור עם סדינים ביידים וברגליים, ויבגני היה שיכור לגמרי כשהראש מכופף קדימה והתחת מאחורה, וידיים שלו קשורות עם הרגליים ביחד בסדין. ראיתי את אלכסנדר דופק בתחת את יבגני, ואחר כך הוציא הזין מהתחת שלו, בא לפנים של יבגני... ואז אלכסנדר תפס את הראש של יבגני והכניס הזין לפה שלו... (ת/19 עמ' 3 ש' 27-43). מתי שאני קמתי שהם יושבים ביחד אלכסנדר ויבגני, ראיתי שיבגני ערום אבל עם תחתונים של אישה, והם ישבו ביחד כמו גבר ואישה" (ת/19 גליון 3 ש' 54-56).

26. באמרה ת/18 מספר דאלר כי בא לביתו של הנאשם ושם היה גם המתלונן. הם שתו משקאות חריפים, ודאלר מדגיש כי המתלונן הוא אלכוהוליסט. הנאשם השקה כל הזמן את המתלונן בוודקה (שם גיליון 1 ש' 8 – 14). בתשובה לשאלה אם היו על המתלונן סימני מכות, משיב דאלר: "הוא היה מפוצץ ... פנסים תחת העיניים, פנסים כחולים. זה מה שבלט לעין הבאתי לו את המשקפי שמש כדי שלא יפחיד אנשים" (ת/18 גיליון 2 ש' 17 ואילך).

הערכת עדותו של דאלר

27. אמרותיו של דאלר טעונות "דבר לחיזוק" מכיוון שקבלנו אותן על יסוד סעיף 10א (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] (סעיף 10א (ד) לפקודה). החיזוקים נמצאו בעדותו של המתלונן בפנינו, כמו גם בשאר העדויות שהובאו ופורטו בהכרעת דין זו. כך מונחת בפנינו מסכת ראייתית אמינה ומשכנעת שפרטיה הולכים וסוגרים על הנאשם ומובילים להרשעתו. אני נותן אמון בדברים שאמר דאלר באמרותיו במשטרה, ככל שהם מפלילים את הנאשם, ונראה לי שהם משקפים נכונה את חלקו (של הנאשם) באירועים הפליליים כפי שאכן התרחשו.

מהגירסאות שנחשפו בבית המשפט עולה כי גירסת המתלונן וגירסתו של דאלר מסייעות זו לזו ותומכות זו בזו, ולהן מתווספות ראיות חיזוק נוספות. כל אלה עדיפים בעיני על הגירסה שהציג הנאשם, שיש בה פערים וסתירות לרוב. על סמך כל המסכת הראייתית ניתן לבסס את אשמתו של הנאשם ולהרשיעו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

עדות הנאשם אלכסנדר ירמובסקי

28. הנאשם, בן 40, הגיע ארצה ביולי 1997, והוא התגורר בדירה משותפת עם המתלונן ועם דאלר. הוא מציג את המתלונן כאיש מוזר עם התנהגות מוזרה, אך לא זה עיקר הדברים, ולא על אישיותו של המתלונן התנהל הדיון בפנינו. הנאשם מודע לכך שהמתלונן סיפר עליו "דברים נוראים" במשפט זה. הוא טוען כי יחסיו הטובים עם המתלונן השתנו לאחר שדאלר הגיע לדירה (עמ' 147 ש' 16- 18). הנאשם מוסיף ואומר לנו כי יומיים לפני שהמתלונן צריך היה לקבל את משכורתו ממעבידו, הוא (המתלונן) חזר הביתה עם "פנסים" בעיניים, שנגרמו לו במהלך קטטה בים. המתלונן התבייש ליטול את משכורתו ממעבידו כשהוא חבול בפניו, וביקש את עזרתם של הנאשם ושל דאלר. דאלר ביקש מחבר שיביא רכב, והמתלונן ביקש מהנאשם ומדאלר שיבואו איתו למעבידו. הם הסכימו, נסעו עימו והמתינו למתלונן בחוץ כ- 20 עד 25 דקות. לאחר שקבל המתלונן את הכסף - חזרו כולם לדירת מגוריהם (עמ' 147 ש' 23 ואילך). הנסיעה הזו התרחשה ביום ראשון (עמ' 148 ש' 17) אלא שערב קודם (במוצאי שבת) היטיבה החבורה את לבה ביין, והם שתו להנאתם ארבעה בקבוקים. היו שם הנאשם, דאלר, המתלונן ושכן ושמו סימיון וחברתו של סימיון (עמ' 149 ש' 1 ; ש' 8 – 14). גם למחרת ביום ראשון, לאחר שדאלר חזר לדירה עם "חבריו" וכספו בידו, הלך הנאשם וקנה בקבוק ויסקי לפי בקשתו של המתלונן אשר ביקש לקנות "הרבה שתיה" (עמ' 150 ש' 4; ש' 17). הנאשם מכחיש כי אנס את המתלונן, ואין הוא יודע להסביר למה יגיד עליו המתלונן שהוא, הנאשם, הכריח אותו לבצע מעשים מיניים (עמ' 150 ש' 20). הוא מכחיש גם זאת שדרש מהמתלונן לבצע בו מין אוראלי, וכיוצא בזה. כמו כן, מכחיש הנאשם כי ראה את המתלונן כשהוא קשור בקרעי סדין (עמ' 152 ש' 10 ואילך).

29. אולם הנאשם מודה כי כאשר התעורר משנתו ביום שני הוא ראה סדינים קרועים ואת המתלונן וגם את דאלר כשכל אחד ישן במקומו, והנאשם העיר אותם. הם קמו והמתלונן התחיל להתנהג בצורה מוזרה (עמ' 153 ש' 11). בהמשך העדות, מאוחר יותר, סותר הנאשם את דבריו ואומר לנו (בעמ' 174 ש' 18) כי כאשר התעורר משנתו ראה את המתלונן ואת דאלר כשהם יושבים ורואים טלויזיה. וכשנשאל הנאשם בבית המשפט באשר לסתירה זו, הוא עונה:

"אני חושב שבפעם הראשונה אני טעיתי. טעיתי בזה שאמרתי שהם היו ישנים... אז מה האמת? הם לא היו ישנים" (עמ' 175, ש' 1- 3).

הנאשם מכחיש בתוקף שביצע מין אוראלי במתלונן. הוא מגדיר את האשמותיו של המתלונן כשטות מוחלטת (עמ' 175 ש' 5). כשנשאל איזה עניין יש למתלונן לומר שטות שכזו, הוא נותן הסבר מפותל על נוהגים מיניים של גברים רוסיים, ועלי להודות שלא הבינותי כיצד משתלבים נוהגים אלה בענייננו. וכשנאמר לנאשם כי גם דאלר טוען כי הוא (הנאשם) ביצע מין אוראלי במתלונן, תשובתו היא כי דאלר משקר בכל צעד (עמ' 176 ש' 5 - 8). הנאשם מכחיש גם שביצע מעשים מיניים עם המתלונן בהסכמה (עמ' 157 ש' 2 ואילך). לא רק את המעשים המיניים מכחיש הנאשם אלא גם את נטילת הכסף, ואיננו יודע למה אמר דאלר שהוא (הנאשם) נטל את כספו של המתלונן (עמ' 168 ש' 5; ש' 9).

האמרות במשטרה - סתירות מול עדותו של הנאשם

30. בחקירתו הנגדית עומת הנאשם עם דברים שאמר באמרתו במשטרה (ת/8). באת כוחה הנכבדה של התביעה (עו"ד לייבה) הצביעה בפניו על סתירות שונות בין עדותו לבין אמרתו, וכשנשאל "מה היה באמת" הוא משיב:

"באמת היה מה שספרתי כאן. יכול להיות שהעדות שמסרתי במשטרה היתה קצת שונה כי הייתי במצב נוראי ובמשטרה הם ראו את זה" (עמ' 164 ש' 1).

הנאשם נשאל במה התבטא "המצב הנוראי" שהיה נתון בו, והוא משיב כי היה במצב של אחרי שכרות טוטאלית (שם, ש' 5).

מכאן ואילך אצביע על שורה של סתירות בין עדותו של הנאשם בבית המשפט מול אמרותיו במשטרה, ואראה את חוסר העקביות שבגרסתו.

א. במהלך חקירתו במשטרה, מספר הנאשם כי הוא ראה את דאלר מכה את המתלונן בפניו, כדי שהמתלונן ייתן לדאלר את הכסף. הנאשם מתאר את הסיטואציה שבה ראה את דאלר נוטל את כספו של המתלונן. הנאשם מסביר כי יצא לקנות שתיה אחרי שדאלר נתן לו 50 ₪, והנה מה שארע לגרסתו, כאשר חזר הביתה אחרי 15 - 20 דקות:

"אני עליתי הביתה ונכנסתי, וליאוניד (דאלר) דיבר עם (המתלונן) והם דיברו על כסף, ואני לא יודע על מה הם דיברו, ואני שמעתי שליאוניד ביקש מהמתלונן כסף, ואני לא יודע באיזה סכום היה מדובר, ותוך כדי דיבור ליאוניד נתן מכות למתלונן בפנים, וכשאני ראיתי את זה קמתי והלכתי לחדר סמוך ששם גר בן אדם שקוראים לו סמיון..."(אמרה ת/8, גליון 1, ש' 37-44).

בבית המשפט אומר הנאשם כי שמע את חילופי הדברים הללו, ולא היה עד למכות שספג המתלונן מידיו של דלאר. וכאשר עומת הנאשם עם הדברים שאמר במשטרה, ניסה לעשות מעין אבחנה, חסרת שחר, בין מכה בגוף שספג המתלונן ואת זאת ראה הנאשם, ואילו כשקיבל המתלונן מכות בפנים, הנאשם לא היה נוכח במקום האירוע (עמ' 162 ש' 11 – 19).

ב. באמרתו במשטרה (ת/6 גליון 2 ש' 45 - 48) מבהיר הנאשם את הסיבה שבגללה נעלו (הוא ודאלר) את המתלונן בדירה:

"אנחנו יצאנו, אני וליאוניד, וסגרנו על ידי מפתח שלנו. למתלונן כנראה אין מפתח כי איבד לפני זה שני מפתחות, אז סגרנו לא בכוונה...".

לעומת זאת: בבית המשפט אומר הנאשם כי הוא וליאוניד תמיד נעלו את המתלונן בדירה, שכן לא היו לו מפתחות, וסמיון שגר בדירה הסמוכה יכול היה לתת לו מפתח לצאת. כמו כן מעלה הנאשם טענה חדשה, לפיה היו בדירה מסמכים חשובים כמו דרכון רוסי, מכשירים וחפצים, טלוויזיה ווידאו (עמ' 170 ש' 19 - 24; עמ' 171 ש' 1 - 4). כשנשאל הנאשם מדוע לא אמר דברים אלה בחקירתו במשטרה, לא מצא תשובה מספקת:

"אני לא יודע. קודם כל לא חשבתי שזה יהיה כל כך חמור. אני לא יודע. אני אמרתי מה שהיה, אני ישנתי ואני לא ראיתי כלום" (עמ' 171 ש' 7 - 8).

במילים אחרות: הנאשם מודה כי הוא ודאלר נעלו את המתלונן בדירה (עמ' 170 ש' 3) אך לא נתן לפעולה זו הסבר מניח את הדעת. אמנם נאמר על ידו שהיו לו (לנאשם) מסמכים חשובים בתוך הדירה, ומהמתלונן אפשר לצפות לכל דבר עם ההתנהגות שלו (עמ' 170 שורה 21; עמ' 171 שורה 1). הסבר זה איננו משכנע כלל. אם מבקש הנאשם לשמור על מסמכיו, מדוע ינעל את המתלונן בדירה? הנאשם ניסה להחלץ כאן ללא הצלחה ממעשה שעשה, ולפי התרשמותי הוא עצמו הבין, בעת מתן עדותו, שאין לו הסבר שיסבר את האוזן ואת הדעת.

ג. בחקירתו במשטרה מתבקש ירמובסקי להסביר את החבלות שנמצאו על גופו של המתלונן ואת מצבו הפיזי, הוא עונה: "אנחנו שלושתנו היינו בחדר לבד. אין הרבה אפשרויות, אולי זה ליאוניד" (ת/6 גיליון 3, ש' 18-19). בבית המשפט מכחיש הנאשם באורח גורף את נושא המכות ואומר: זה שטויות ממש שטויות, זה לא היה (עמ' 148 ש' 19).

כשנשאל הנאשם במשטרה האם הסכים המתלונן לתת את הכסף לליאוניד, לפני שהוכה, מתאר הנאשם בשנית את מה שראה:

"המתלונן לא הסכים, ואמר לליאוניד שהכסף יישאר אצלו, ואז ליאוניד אמר לו עם (צ"ל אם- ד.ב.א) לא תיתן לי הכסף תקבל מכות, ואז ליאוניד נתן לו מכות בפנים חזקות, ואז מהמכות המתלונן הוציא את הכסף ונתן לו לליאוניד..." (ת/8 גליון 1 ש' 52 - 56).

ובהמשך דבריו מספר הנאשם (שם, גיליון 2 ש' 9 ואילך לאמרה:

"זה היה ביום ראשון הזה שעבר ב- 16.7.00 שהוא (המתלונן) קיבל מזומן כסף, ושחזרנו הביתה וליאוניד נתן מכות חזקות בפנים של המתלונן ולקח לו הכסף. הוא לקח לו כל הכסף. אני בכלל לא נתתי מכות. אני ראיתי הכל, ואחרי שליאוניד לקח כסף מהמתלונן אחרי המכות, אני הלכתי לחדר כי סמיון קרה (צ"ל קרא- ד.ב.א) לי ושאל אותי מה קרה, ואז גם ראיתי שכל הפנים של המתלונן התנפחו והעיניים שלו היו גדולות מנופחות..." (הדגשתי - ד.ב.א) (הערה: סימיון הוא שכנם של הנאשם והמתלונן).

מדברים אלה ברור כי הנאשם ראה שדאלר לוקח את כספו של המתלונן. אלא שבבית המשפט התמונה משתנה.

31. בבית המשפט מספר הנאשם כי ביום המקרה ביקש ממנו המתלונן כי יילך לקנות עוד שתיה חריפה. הנאשם נענה לבקשתו, וכשחזר מהקניה ראה את דאלר מנופף בשטרות כסף מול אפו של המתלונן, ואומר:

"אתה יודע למה לקחתי את הכסף" (עמ' 154 ש' 20- 22).

הנאשם אומר בעדותו כי לא ראה את הסיטואציה בה הוציא דאלר את הכסף מהמתלונן. באת כוח התביעה הסבה את תשומת ליבו של הנאשם לדברים שאמר באמרתו הנ"ל במשטרה (ת/8 גליון 1 ש' 50). שם אמר כי המתלונן לא הסכים לתת את הכסף לדאלר, ואז איים עליו דאלר במכות אם אם לא ייתן את הכסף. דאלר הגשים את האיום והיכה את המתלונן בחוזקה בפניו, ואז נתן המתלונן את כספו לדאלר. כשהסבה התובעת את תשומת ליבו לסתירה בין אמרתו לבין עדותו הוא עונה: "זה אומר שלא נתתי עדות נכונה..."(עמ' 162 ש' 16-24).

התובעת מקשה עליו בשאלות והוא עונה:

"אני לא יודע, אולי לא הבינו אותי נכון, אבל אני לא ראיתי איך שהמתלונן נותן לדאלר את הכסף" (עמ' 163 ש' 18-19). "יכול להיות שהעדות שמסרתי במשטרה היתה קצת שונה כי הייתי במצב נוראי, ובמשטרה הם ראו את זה" (עמ' 164 ש' 1-2) (ר' סעיף 30 לעיל).

32. וכעת לעניין "הפנסים" שהיו בעיניו של המתלונן: במשטרה (ת/6, גליון 2 ש' 31) נשאל ירמובסקי על ידי החוקר:

"כאשר לקחתם את המתלונן לקחת את המשכורת, המתלונן היה בסדר, נראה טוב, הרגיש טוב?" והתשובה בש' 34 היא: "היה בסדר גמור".

בבית המשפט, לעומת זאת, סיפר הנאשם כי המתלונן התבייש לקבל את משכורתו עם "פנסים" בעיניים, ולכן ביקש את עזרתם של הנאשמים (עמ' 148 ש' 5). במשטרה לא סיפר הנאשם כי המתלונן הגיע הביתה עם "פנסים" בעיניים, בעוד שבבית המשפט כן אמר דברים אלה (עמ' 160 ש' 4-6). הנאשם טען כי "ה'פנסים' בעיניים היו למתלונן כל הזמן... בתקופה שהוא עבד בשרתון, כל האנשים שעבדו ביחד אתו בחדר האוכל ראו את הפנסים..." (עמ' 155, ש' 14-17).

33. בהערת ביניים, אני תוהה על דברים אלה שאמר הנאשם במשטרה ובבית המשפט: לשיטתו שלו, הרי כל האנשים שעבדו במחיצת המתלונן ידעו על הפנסים בעיניו; ועל כן: מדוע זה צריך היה המתלונן להתבייש ללכת למעבידו ולקבל את משכורתו, עם החבלות שהיו על פניו? מדוע היה עליו להעזר בשני "חבריו" ובאדם נוסף, ולבקש מהם שיבואו אתו אל המעביד? נראה בעיני, וכך אני קובע, כי המתלונן לא התבייש כלל ללכת אל מעבידו ולקבל את כספו, עם החבלות שהיו על פניו. אלא שהנאשם ודאלר הם אלה אשר כפו עצמם על המתלונן, ויחד הלכו אל המעביד כדי שהם (ירמובסקי ודאלר) יוכלו ליטול את הכסף לעצמם, שלא כדין, ולהתחלק בו.

34. הנאשם אמר דברים גם לעניין נטילת הכספים מהנאשם. באמרתו הראשונה במשטרה (ת/6) נשאל הנאשם מה נעשה במשכורתו של המתלונן, והוא משיב על כך: "בירמן קנה שתייה אוכל, בירמן נתן לי (לנאשם – ד.ב.א) מאה או חמישים שקל, והלכתי לקנות שתייה ולאכול משהו" (ת/6 גליון 2 ש' 36-37). ובאמרתו השנייה במשטרה (ת/8 גליון 1 ש' 31) אמר: "... שלושתנו עלינו הביתה וליאוניד (דאלר – ד.ב.א) אמר לי "לך תקנה וודקה או קוניאק", ונתן לי 50 ₪ ואני יצאתי. זה היה בין השעה 12:00 לבין 13:00 ...". לעומת דברים אלה עולה תמונה שונה מעדותו של הנאשם בבית המשפט. בפנינו הוא טען כי לא לקח מהמתלונן כסף ואפילו לא אגורה, אלא היה זה דלאר. וגם אם היה המתלונן מציע מכספו לנאשם, הוא (הנאשם) מעיד על עצמו שלא היה נוטל את הכסף. אך כאשר עומת הנאשם עם הדברים שאמר במשטרה, תירץ את חוסר ההתאמה ואמר כי היתה אי הבנה ולמעשה קיבל את הכסף; אלא שהדבר היה כאשר היו ברכב ולא בדירה (עמ' 161 ש' 12 - 24). בעדותו חזר הנאשם וטען כי לא היה לו כל קשר לכספו של המתלונן (עמ' 168 ש' 6-9). עוד הוא העיד בפנינו שאיננו זוכר האם, כתוצאה מהמכות, מסר המתלונן את כספו לדלאר (עמ' 162 ש' 11 - 17; עמ' 163 ש' 1 - 2).

35. א. בעדותו מתייחס הנאשם לאירוע שקרה, לטענתו, בין המתלונן לדלאר. במהלכו של האירוע ישן הנאשם, וכשהתעורר משנתו לא מצא בדירה סימנים כלשהם שיש בהם כדי להעיד על מה שאירע. אולם למרות שהוא "מכיר את דרך החיים שלו הלא מסודרת.." (קרי: של המתלונן – ד.ב.א) (עמ' 173 ש' 10-11) - הנאשם כן שם לבו לכך שהסדין שהיה על מיטתו של המתלונן, היה בתחילה קרוע ואחר כך מקופל. בהמשך דבריו טוען הנאשם כי כלל לא יכול היה לראות את הסדינים, מכיוון שישן במרפסת (עמ' 174 ש' 3). את הסתירה שבין הגרסאות הסביר הנאשם בעובדה כי מה שהראו לו היה בד קטן באורך של 30 ס"מ, וזה לא היה סדין קרוע (עמ' 174, ש' 9- 10).

ב. פער נוסף בגרסתו של הנאשם נמצא באמרתו ת/6 (גליון 1 ש' 31-32). שם מציין הנאשם כי מיום שישי 14.7.00 ועד שהגיעו השוטרים לא יצא מהבית. בגליון 2 (ת/8) ש' 21 - 24 אומר הנאשם כי הוא יצא לקחת את המשכורת של המתלונן, ואף מוסר מידע לגבי הכתובת אליה נסעו. כיוצא בזה אמר גם כי לאחר שקבל חלק מכספו של המתלונן, יצא לקנות שתייה ולאכול משהו (שם, ש' 36 - 38), ויצא פעמים אחדות לקנות דברים (שם ש' 41-42).

ג. אי התאמה מתגלה גם בין האמרות שמסר הנאשם במשטרה (ת/6 ו- ת/8). כך למשל באמרתו הראשונה (ת/6 גליון 1 ש' 50 - 53) מסר כי ביום ראשון (16.7.00) כאשר שב לדירה עם דאלר בשעה 20:00 (לאחר שכלאו את המתלונן בדירה) הם מצאו את המתלונן כשהוא ישן. לעומת זאת, באמרתו השנייה מיום 19.7.00 (ת/8), נזכר הנאשם כי למעשה באותו יום ראשון - כאשר שבו הביתה הוא ודלאר - הם הלכו לישון, וכשהתעורר הנאשם דלאר עדיין ישן. המתלונן היה ער ואף ביקש להצטרף לנאשם בלכתו, והנאשם שכנע אותו להשאר בדירה (ת/8 גליון 2 ש' 10-35).

הערכת עדותו של הנאשם

36. ראינו את הנאשם בעת מתן עדותו בפנינו. הוא עשה ניסיונות נואשים כדי להרחיק את עצמו מהאירועים הפליליים המיוחסים לו, וניסה להטיל את כל המעשים על שכמו של דאלר. אכן גם דאלר היה פעיל במסכת פלילית זו, ועל כך הורשע ונענש. אלא שהנאשם איננו נקי מאשמה כל עיקר, והוא בצע את העבירות החמורות המיוחסות לו. גרסתו לא היתה עקבית כלל, והוא שינה או סתר בעדותו דברים שנאמרו על ידו במשטרה. סתירות ושינויים אלה אינם מאפשרים לקבוע ממצאים לטובתו, ובוודאי שאין בכוחם לערער את הגרסה העקבית של המתלונן כפי שנשקפת מעדותו, מה עוד שעדותו מתחזקת, באורח משמעותי, על פי ראיות החיזוק שעמדתי עליהן. אוסיף ואומר כי לחלק מהסתירות אין חשיבות קרדינלית, וכל אחת מהן כשהיא עומדת לעצמה, איננה מערערת את מבנה עדותו של הנאשם. אולם התמונה משתנה כאשר הסתירות והתהיות מצטרפות זו לזו, ואז נוצרת מטעם ההגנה מסכת ראייתית מעורערת שלא ניתן לסמוך עליה, ולא ניתן להעדיף אותה על פני העדויות המשכנעות של התביעה.

37. שוכנעתי שלמתלונן לא היה כל עניין לטפול אשמת שווא על הנאשם. באמרתו ת/8 (גליון 3 ש' 37 - 41) מנסה הנאשם ליצור תשתית לקיומו של מניע כדי לטפול עליו עלילת שוא (קרי: המתלונן רצה "לזרוק" את דאלר ואת הנאשם מהדירה כדי שיישאר בה לבדו). אני דוחה ניסיון זה, וקביעתי היא שהנאשם ניסה ליצור כאן מניע מלאכותי, מצידו של המתלונן, כדי לטפול עליו אשמת שווא. הנאשם ניסה להטיל על דאלר את כל המעשים הפליליים שנעשו במתלונן. אלא שהנאשם עצמו אומר שלא ראה כלל את המתלונן עם דלאר, ולכן איננו יכול להצביע על סימנים לקיומו של "קשר" בין השניים - "קשר" שנועד כביכול לייחס לו עבירות שלא ביצע.

היבטים משפטיים של העבירות

תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות – סעיף 380 ביחד עם סעיף 382(א) לחוק העונשין.

38. יסודותיה הפיזיים של עבירת התקיפה מפורטים בסעיף 378 לחוק העונשין. שם נקבע כי תקיפה באה לידי ביטוי בהכאת אדם, נגיעה בו, דחיפתו או הפעלת כוח בדרך אחרת על גופו במישרין או בעקיפין, בלא הסכמתו. הפעלת כוח "בדרך אחרת" איננה מענייננו, מכיוון שהעובדות שהוכחו כאן נכנסות בגדרה של הרישא להגדרה (הכאת אדם וכו'). היסודות הפיסיים, לפי סעיף זה, התמלאו כאן מכיוון שהנאשם היכה, דחף, הפעיל כוח כלפי גופו של המתלונן "במישרין".

39. התביעה טוענת לקיומה של תקיפה הגורמת לחבלה ממשית לפי סעיף 380 לחוק העונשין, בנסיבות מחמירות המנויות בסעיף 382(א). סעיף זה, של הנסיבות המחמירות, מציב שתי דרישות מצטברות לפיהן: (א) היו נוכחים, בפועל בזירת האירוע, שניים או יותר; (ב) הם חברו יחד לביצוע המעשה בידי אחד או אחדים מהם. לעניין זה: הדברות או תכנון מוקדם, יכול שיתקיימו סמוך ביותר לביצוע התקיפה ואף בצמוד לה (קדמי, על הדין בפלילים – חלק שני, עמ' 840). לעניין כתב האישום דנן, הרי אין כל ספק כי בדירה נכחו שניים, הנאשם ודאלר, והם חברו יחד לביצוע המעשים הפליליים המיוחסים להם כאן, והם אף בצעו אותם.

40. באשר ליסוד הנפשי, עבירה זו - לפי סעיף 380 - הינה עבירה של "כוונת סתם", הווה אומר: די בפזיזות כלפי רכיבי היסוד הפיסי כדי לבסס הרשעה (קדמי, על הדין בפלילים, חלק ראשון, עמ' 63; שם, חלק שני, עמ' 836). פזיזות קרי: מודעות לאפשרות ממשית של התרחשותה של התוצאה או אי אכפתיות אם תתרחש. לדעתי, מעשי התקיפה מצידו של הנאשם מצביעים על מודעות לקיומה של אפשרות ממשית להתרחשותה של תוצאה חבלנית; או לפחות אי אכפתיות כלפי התוצאה שתגרם למתלונן מהתקיפה שבוצעה בו בנוכחותו של דאלר ובהשתתפותו.

דרישת נכס באיומים - לפי סעיף 404 לחוק העונשין

41. על פי היסודות הפיסיים של עבירה זו, המדובר בדרישה למסור דבר מאדם המחזיק בדבר ערך תוך איומים. הכוונה מתבטאת באיום, כלפי המחזיק, לגרום לו לנזק כלשהו, גופני או נזק לרכוש, שיש בכוחו, אובייקטיבית, להניע אדם סביר להיכנע לדרישה (קדמי, על הדין בפלילים, חלק ראשון, עמ' 364). לענייננו אין כל ספק כי המכות שקיבל המתלונן מהנאשם ומדאלר הניעו אותו למסור לידיו של הנאשם חלק ממשכורתו שקיבל יומיים לאחר מכן. והוא אף העיד כי פחד ממעשי האלימות שנקטו כלפיו הנאשם ודאלר, ועל כן נתן להם את כספו. לפי החבלות, שנמצאו על גופו של המתלונן, נראה כי כל אדם בר דעת - אשר חש על בשרו את נחת זרועם של הנאשם ודאלר - היה נענה לדרישתם האלימה והיה נותן להם את כספו.

42. היסוד הנפשי מורכב משני רכיבים: (א) הדרישה היא שהנקיטה בכוח ובאיומים תהיה מלווה בכוונה לאלץ את המחזיק למסור את דבר הערך; (ב) קיימת כוונה מצד הנאשם לשלול את דבר הערך שלילת קבע מבעליו - במירמה וללא כל זכות שבתום לב (קדמי, על הדין בפלילים, חלק ראשון, עמ' 365). בענייננו העיד הנאשם עצמו כי לאחר שקבל לידיו את הכסף, הלך לחנות המכלת וקנה בכסף זה שתייה ואוכל, ולא עלה מדבריו כי הוא מתעתד להשיב למתלונן את כספו.

כליאת שווא - סעיף 377 לחוק העונשין

43. לעניין היסוד הפיזי של כליאת שווא: מדובר בעבירה הבסיסית שברישא לסעיף 377 לחוק העונשין. שם מדובר במי שעוצר או כולא אדם שלא כדין, בתנאים השוללים את חופש התנועה, ללא הסכמתו של הכלוא וללא הצדקה בדין (קדמי, שם חלק שני, עמ' 827 , 826). לאחר שיצא הנאשם מהדירה ונעל אותה מן החוץ - כאשר ידע כי למתלונן אין מפתח לדירה - נמצא שהנאשם שלל ממנו את חופש התנועה, ומנע ממנו את חופש התנועה שהוא זכאי לו.

44. גם בעבירה זו מדובר ביסוד נפשי של "כוונה סתם", כלומר: פזיזות (שם, 828). נראה לי שהנאשם היה מודע להשלכות כליאתו של המתלונן בדירה, שכן הוא טרח לציין כי כליאתו של המתלונן נעשתה באופן מכוון, כדי למנוע ממנו שיוציא כאילו פריטים חשובים מהדירה.

חבלה חמורה בנסיבות מחמירות - סעיף 333 בנסיבות סעיף 335 (2) לחוק העונשין

45. בין היסודות הפיסיים של העבירה מצאנו כי נדרש מעשה של חבלה חמורה. מעשה: בכל דרך שהיא ומכל סוג שהוא. בעניין שבפנינו, מסכת העדויות חשפה מכות בפניו ובגופו של הנאשם אשר גרמו לשברים וסימני פציעה. בנוסף לכך המתלונן נקשר בידיו ומסביב לגרונו, דבר שיכול היה להביא לסיכון חייו. אין כל ספק כי במעשים אלו חבל הנאשם חבלה חמורה כהגדרתה בסעיף 2 לחוק העונשין. יסוד נוסף לעבירה דורש כי החבלה תהיה שלא כדין. כלומר: "שלא כדין" אין פירושו רק שלא על פי הדין הפלילי או דיני הנזיקין, אלא גם שאין להתנהגות הצדקה בדין. כלומר: מבלי שיש בחומר הראיות כדי לבסס הגנה הקבועה בחוק, והפוטרת את העבריין מאחריות להתנהגות נושא האישום (קדמי, על הדין בפלילים, חלק ראשון, עמ 42 – 43; שם חלק שני עמ' 701). החבלות החמורות שגרם הנאשם בגופו ובפניו של המתלונן, נגרמו מבלי שהיה לנאשם הצדק עובדתי או משפטי לגרום אותן.

46. היסוד הנפשי הנדרש גם בעבירה זו הוא פזיזות. הטעם לכך הוא שאין כל דרישה להלך נפש מיוחד. נראה כי הנאשם חזה מראש כי מעשי הקשירה והמכות שהפליא בגופו של המתלונן יגרמו לחבלה חמורה. ואם התעלם מאפשרות קיומן של התוצאות שתגרמנה באופן טבעי ממעשיו - פירוש הדבר הוא שגילה אי אכפתיות למצבו של המתלונן שהיה מוכה וחבול במשך יומיים, ובכך נמלא היסוד הנפשי הנדרש בענייננו.

מעשה סדום בנסיבות מחמירות - סעיף 347 (ב) בנסיבות סעיף 345 (ב) לחוק העונשין

47. מעשה סדום כהגדרתו בחוק הוא החדרת איבר מאברי הגוף או חפץ לפי הטבעת של אדם או החדרת איבר מין לפיו של אדם (סעיף 347 לחוק העונשין). כאן מדובר במעשה סדום בנסיבות מחמירות, קרי: באותן נסיבות המנויות בסעיף 345 (ב) (3)(5). פסקה (3) קובעת נסיבה מחמירה כאשר מעשה סדום נעשה תוך חבלה גופנית, ופסקה (5) קובעת נסיבה מחמירה כאשר המעשה נעשה בנוכחות פיזית של אדם אחר בזמן ביצוע העבירה, ואותו אדם (או אנשים נוספים), חברו יחד עם הנאשם לשם שיתוף פעולה סמוך לביצוע הפעולה (קדמי, על הראיות, חלק ראשון עמ' 769). הנאשם קשר את המתלונן קודם לביצוע האינוס, וערב קודם לכן כבר גרם לחבלות בגופו ובפניו. לאחר מכן הוציא מידיו את כספו. דאלר היה נוכח, בעת שהנאשם אנס את המתלונן, בנסיבות המשקפות, לדעתי, שיתוף פעולה ביניהם (קרי: בין הנאשם לדאלר). אמנם לחדירה לא נמצאו סימנים פיסיים בבדיקה הרפואית, אלא שתוצאה זו איננה שוללת את קיומה. אני מאמין למתלונן שהנאשם בצע בו מעשה מיני אוראלי, ובכך השתכללה העבירה בענייננו.

48. עבירה זו, גם היא, דורשת קיומו של רכיב פזיזות ביסוד הנפשי שלה, שכן איננה מעלה דרישה מיוחדת במישור הנפשי. היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת אינוס לפי סעיף 345, יהיה אותו יסוד הדרוש להרשעה בעבירה של מעשה סדום בנסיבות מחמירות לפי סעיף 347 (ב) (קדמי, על הדין בפלילים, חלק שני עמ' 760, 778, 779). הנאשם בצע מעשה סדום במתלונן, כשהוא (הנאשם) מודע היטב לכך שהמתלונן איננו מסכים למעשה זה. ואפילו לא היה הנאשם מודע בפועל לאי הסכמתו של המתלונן, נראה לי שהיה ער לסיכון שהוא מבצע מעשה סדום ללא הסכמתו של המתלונן. פעולה זו של קשירת המתלונן נועדה לדעתי להשתיק או להחליש את התנגדותו, ופירוש הדברים הוא שהנאשם היה ער לאפשרות שהמתלונן איננו מסכים שיבוצע מעשה סדום בגופו והתעלם ממנה. די בכך כדי לגבש יסוד נפשי של פזיזות בעבירה של מעשה סדום. בענייננו לא היה הנאשם חייב לבדוק אם מסכים המתלונן למעשה או לא מסכים לו. הטעם לכך הוא שאי ההסכמה היתה ברורה על פני התנהגותו של המתלונן. אין מנוס מהמסקנה לפיה התעלל הנאשם קשות במתלונן, ומעשה סדום שביצע בו היה רק חלק ממסכת ההתעללות שידע המתלונן מידיו- הכל כמפורט בהכרעת דין זו.

סיכום הדברים

49. אני מציע לחברותי הנכבדות להרשיע את הנאשם אלכסנדר ירמובסקי בכל פריטי האישום המפורטים בכתב האישום.

השופטת הדסה אחיטוב-הרטמן

אני מסכימה.