מתחילים לחנך
בראשית ימי טל שחר כמשלט, לא היה צורך בבית-ספר או בגן ילדים, שכן חברי הגרעין המייסד איתנים היו צעירים, רובם רווקים. רק בסוף שנת 1949, עם הצטרפותם של חברים נוספים, ובמיוחד לקראת סוף 1951, התעורר צורך מיידי בהקמת מוסדות חינוך ביישוב. תחילה הוקם גן ילדים, ובסוף נובמבר 1951 ניתנה הוראה ממשרד החינוך להקים גם בית-ספר בטל שחר.
חוק לימוד חובה התש"ט (1949) חייב כל ילד מגיל חמש עד שלוש-עשרה ללמוד במוסד חינוכי מוכר. אז עוד היתה נהוגה בארץ שיטת הזרמים בחינוך, וכל אזרח ישראלי נדרש לבחור עבור ילדיו את הזרם המתאים לו מבין זרם העובדים, הזרם הכללי, זרם דתי או חרדי, או לאחד מן הזרמים שלא השתייכו פוליטית לאף מפלגה.
בשנים הראשונות עברו במושב כשלוש מאות משפחות. התחלופה השפיעה על כל היבט בחיי המושב, ובמיוחד על תחום החינוך. כיצד אפשר היה לקיים בית-ספר, לקבוע תוכנית לימודים ומערכת שעות שבועית יציבה, כאשר לעתים תוך שבוע-שבועיים עקרו אחדים מהתלמידים עם משפחותיהם מהמושב, ותלמידים אחרים באו במקומם?
באפריל 1951, נמסר בדיווח של שלמה חזן, מזכיר הפנים של המושב כי "בגיל חינוך חובה נמצא במקום רק ילד אחד". אותו ילד היה אברהם סנעטי, וב-1 במאי הוא נרשם לחינוך בזרם העובדים. בדיוק שמונה חודשים לאחר מכן כבר נרשמו בטל שחר עשרה תלמידים בגילאי שש עד שלוש-עשרה.
טל שחר השתייך אפוא באופן טבעי לזרם העובדים. תחילה עלתה האפשרות לצרף את ילדי המושב לבית-הספר "של התימנים" במושב בקוע, אך מכיוון שבית-ספר זה השתייך לאחד הזרמים הדתיים, ירדה האפשרות מהפרק. נדרשה אפוא הקמת בית-ספר בטל שחר. כפתרון מיידי וזמני הוקם בית-הספר במבנה גן הילדים.
אולם לא די היה במציאת מבנה. כעת צריך היה למצוא מורים שיהיו מוכנים לבוא וללמד בטל שחר. בעיה זו נפתרה רק בינואר 1952 והלימודים התחילו. המורות הראשונות של בית-הספר היו יעל לוי וריצה הנדלר, שגרו בירושלים. שתיהן סיימו את הסמינר למורים ונשלחו על-ידי משרד החינוך לסייע בקליטת עלייה. "מצאנו תפזורת של בתי סוכנות קטנים, רחוקים זה מזה עשרות מטרים והיינו צריכות לאסוף את הילדים מהבתים", סיפרו המורות, "היינו צריכות לשכנע כל משפחה שכדאי לה לשלוח את הילד לבית-ספר שטרם נוסד".
משה מוסקוביץ, שעלה עם משפחתו מרומניה חודשים אחדים קודם לכן, זוכר את המורות שבאו לשכנע את הוריו לשלוח אותו לבית-הספר. הוא היה אז כבן עשר. "היה לנו מאד קשה עד שהתחלנו לדבר עברית", הוא מספר. "יום אחד כשדיברנו בינינו רומנית, המורה אמרה לנו 'קוראז'', אומץ, אז חשבנו שהיא יודעת רומנית ומאז התחלנו לדבר עברית".
מספרת ריצה: "רק בחוש ידענו איך להתמודד עם הקשיים. וגם אנחנו למדנו. למדנו להכיר ילדים שבאו ממקומות שונים בנכר; יוצאי רומניה, תורכיה ופרס. מבחינתי זה היה כור היתוך אמיתי. כל יום ביקרנו משפחה אחת ממשפחות התלמידים. בערבים היינו מכינות את העבודה ליום המחרת, לאור פנס הלוקס. למעשה עשינו עבודה פרטנית. הכנו לכל ילד את התכנים המתאימים לו".
שתי המורות לא רק לימדו, אלא ניהלו את בית-הספר הקטן, ניקו אותו, טיפחו בו גינה. "היינו מורות כל-בו", אומרת יעל. שתי המורות הראשונות היו בטל שחר רק שנה אחת, שבסופה התגייסה יעל לצה"ל וריצה עברה לעבוד במעברת תלפיות בירושלים, אך בשנה יחידה זו הניחו את היסוד לבית-הספר של היישוב.
בית-הספר החל את דרכו עם שלושים ואחד ילדים בשמונה שכבות גיל, ועם הקצבה של שמונים ושלוש שעות: שבעים וארבע שעות הוראה, ארבע שעות חקלאות ועוד חמש שעות ניהול.
המחסור במורים היה בעיה קשה. למושבי העולים הגיעו בדרך כלל תלמידות הוראה או מתנדבות, שעשו אומנם עבודה מבורכת, אך היו חסרות ניסיון. מכיוון שרוב האוכלוסייה בטל שחר היתה מורכבת מאנשים שעברית לא היתה שפתם, היתה הנחלת השפה והתרבות העברית לילדים, אתגר גדול במיוחד. למעשה, הילדים היו לסוכני תרבות בבתי ההורים, והם שהכניסו את העברית לבתים. כך למשל סיפרה מזל ששון שלמדה לקרוא עברית מספרי הלימוד של ילדיה.
יום אחד בחולדה
באוגוסט 1953 אושר בכנסת חוק חינוך ממלכתי שנועד לבטל את שיטת הזרמים בחינוך, ולהקים במקומם חינוך ממלכתי. בתחילה הוחל החוק רק על בתי-הספר היסודיים והוחלט לרכז את המאמצים בהקמת בתי-ספר אזוריים במקום בתי-הספר הקטנטנים שהיו פזורים כמעט בכל היישובים. דובר על בית-ספר אחד לחמישה-שישה יישובים, אשר יספק לתלמידים "שיכון טוב וכל הציוד", וכן מורים טובים, שכמה מהם אף יגורו בקרבת בית-הספר.
אלימלך ברקן נפגש בתל אביב עם מנכ"ל משרד החינוך ודרש להקים סוף סוף את בית-הספר בטל שחר. ההחלטה התקבלה, וברקן מונה למנהל בית-הספר וניהל אותו במשך שלוש שנים, משנת 1953 עד 1955. הוא לימד את כיתות ג' עד ח'. משכנו הראשון של בית-הספר היה בית פרטי, הבית שבו גרה מאוחר יותר משפחת כהן עזיז, והיום גרה בו משפחת חתינה. מאוחר יותר הקימו צריף שבדי על משטח בטון, במיקום הנוכחי של בית-ספר השחר.
מנתונים שמסר המפקח ביולי 1955 עולה כי בכיתה ו' למד תלמיד אחד, בכיתה ז' שני תלמידים, ואחד בכיתה ח'. המפקח ביקש להסיע את התלמידים לבית-ספר ברחובות או ברמלה. גם שאר הכיתות לא היו משופעות בתלמידים: תשעה ילדים בכיתה א', שישה בכיתה ב', שישה בכיתה ג', שלושה-ארבעה בכיתה ד', ושבעה בכיתה ה'.
באוגוסט 1955 התבקשה מזכירות קיבוץ חולדה לקלוט בבית-ספרם את ארבעת התלמידים של כיתות ו' עד ח' בטל שחר. בתלמידים הללו היה דניאל מדיוני: "בכיתה ו' עברתי עם עוד שני ילדים מכיתות ז' וח' לחולדה. נסענו לחולדה בעגלה עם סוס והספקנו ללמוד שם בדיוק יום אחד. לאחר מכן הגיע מכתב שבו ביקשו שלא נבוא יותר. המזכיר סידר לנו לימודים בגדרה, וכל יום יצאנו לצומת חולדה ומשם באוטובוס לאשקלון. נסענו עד מסמיה ושם החלפנו אוטובוס עד לגדרה".
משלב א' לשלב ב'
ב-13 במאי 1957 ביקר בטל שחר אחד מנציגי משרד החינוך, לרגל העברת בית-הספר ממחוז המרכז למחוז ירושלים. מדיווחו עולה כי במושב היו אז כמאה משפחות מצפון אפריקה, מפרס ומרומניה. בבית-הספר למדו התלמידים בשתי קבוצות:
קבוצה א' כללה תשעה תלמידים בכיתה א' ואת תלמידי כיתה ב': שלמה אברהמי, לבנה בז'ה, קדמון בנישו, עליזה אברמן, מרים וינבוים, אלי הרוש, אילה הרוש, ליליאן גיגי, אפרים צ'וררו. המורה של קבוצה זו היתה נירה פרידמן, מורה-חיילת שגרה במקום ונסעה פעם בשבוע לביתה בתל-אביב.
קבוצה ב' כללה את תלמידי כיתה ג': שמחה רוזה, שושנה סבח, ישראל חלילי, מנשה יוסף יאן, עדנה כהן, יפה מכבי, צילה פולק, יהושע אזן; את תלמידי כיתה ד': אסתר כהן, דני מולכו, אילן אשד, אהרון רוזה, סימון בנימין, שמעון שטריט; ואת תלמידי כיתה ה': יצחק סנאטי, יפה מדיוני, רבקה סבח, אהרון כהן, רבקה לוי, רוברט שטריט. המורה של קבוצה זו היתה אביבה בן-אברהם, שהיתה זו שנתה השנייה בבית-הספר. בכיתה ז' למדו עוזי מדיוני, שמעון סבח, נתנאל מכבי, אברהם סנאטי, שלמה כהן.
למרות הקשיים והלבטים גדל בית-הספר בהדרגה הן במספר התלמידים והמורים והן במספר השעות שהוקצבו לו. כך, היה מספר שעות ההוראה בשנת הלימודים תי"ט מאה ושתיים שעות. לכל שתי כיתות מונתה מורה, וכל מורה לימדה שתי קבוצות נפרדות עם ספרי לימוד שונים.
באותה שנה החלה לעבוד בגן הילדים בטל שחר הגננת אסתר הלוי, וכך זכרה את עבודתה באותה תקופה: "היו כארבעים ילדים מגיל שלוש עד שש. התנאים היו מאוד קשים. לא היה תקציב לגן. אספתי ניירות מבית דפוס בירושלים וקרשים מנגריות. הייתי נוסעת באוטובוס וסוחבת איתי חומרים לגן. בחצר לא היו שום אביזרים למשחק, רק חול. גידלנו עם הילדים קצת פרחים. בגן היו קוביות עץ ואביזרים שקשורים לעבודה כמו נגרות: פטישים, מסמרים, מספריים לגזור ולהדביק, כאשר את הדבק הכנו מקמח ומים.
"היו כמה מעדרים. היתה נדנדה אחת. הבאתי חגורות מהבית שישחקו כמו רתמות לסוסים. בחגים קניתי ממתקים והכנתי שקיות. לא היה תקציב, ואם הילדים הביאו איתם אחים, לא היה מה לתת. היתה ארוחה קולקטיבית. מהמועצה דאגו שהילדים ישתו חלב והיה תקציב ללחם וגבינה או שוקולד למריחה. גידלנו עם הילדים בצל ירוק ועוד ירקות שיהיה מה לאכול.
"ההורים היו עסוקים מאוד ולא התפנו אף פעם לעזור בגן או לטפח את הילדים. הגן היה פתוח משבע וחצי בבוקר עד אחת בצהריים. אם ירד גשם נתקעתי עם הילדים כי ההורים לא באו לקחת אותם. לא היו כבישים והיה בוץ נוראי, שהגיע עד לברכיים. היינו צריכים לנקות היטב את הנעליים לפני הכניסה לגן.
"בגן כמובן לא היה חימום. אבל הילדים התחסנו ולא היו חולים. תמיד כולם באו. לא היה אז בייביסיטר ולא צהרון. אם ההורים היו בבית, הילדים נשארו איתם, אם אמא לא היתה בבית, הילדים היו יושבים בבית ובוכים. אם ההורים עבדו הילדים הצטרפו אליהם. היו הורים שהשאירו את הילדים לבד בבית כשיצאו בערב.
"הילדים היו נהדרים. היתה אחווה. כשהייתי במילואים הם שאלו עליי והייתי חסרה להם. לפעמים הלכנו לטייל ולראות את השינויים של עונות השנה. לימדתי אותם שירים וקראתי להם סיפורים. הייתי גננת בטל שחר עד 1964".
היֹה היה פנס
בספטמבר 1959 מוזגו בתי-הספר של כפר אוריה וטל שחר. לאחר איחוד בתי-הספר התלונן מרכז בית-הספר, עוזי קרמר, שכפר אוריה לא העביר לבית-הספר המשותף את פנס הקסם (מכשיר הקרנה לסרטונים) ואת מכשיר הרדיו, שנקנו בכספי תרומה מארצות-הברית; ועד כפר אוריה טען מצדו, שתרומה זאת ניתנה למושב, ולא לבית-הספר. יתרה מכך, בכפר אוריה הוחלט לנצל את מבנה בית-הספר שהתפנה לצורכי החברים.
פנס הקסם והרדיו, מכשירים יקרים מפז באותם ימים, עמדו במרכז דיון שנערך בפברואר 1960 בין נציגי משרד החינוך ונציגי טל שחר וכפר אוריה. מדריך כפר אוריה הבטיח לברר סופית בידי מי הבעלות על המכשירים היקרים מפז; הוחלט שאם יתברר שאכן הם ניתנו בשעתו לבית-הספר, אזי "יש להעבירם לרשותו של המרכז, ואז יוסכם באיזו מידה יוכלו להשתמש בהם גם תושבי כפר אוריה בפעולותיהם התרבותיות".
חלפו כחודשיים, ופנס קסם אין ואף לא מכשיר רדיו. כתב קרמר לוועד כפר אוריה, כי למרות הפניות החוזרות ונשנות בעניין לא נעשה דבר, ולכן לפי הוראת המפקח חלפון, החליט להקפיא את הכספים המיועדים לכפר אוריה מתקציב משרד החינוך, והדבר "יגרום רעה אך ורק לכם ולילדכם".
אנשי כפר אוריה לא נבהלו והיו נחושים בדעתם להשאיר את הקסם בתחומם. מזכיר החוץ של כפר אוריה הודיע לקרמר כי ועד המושב החליט, שלא להעביר את פנס הקסם והרדיו לבית-הספר המשותף.
קרמר העביר את ההחלטה לידיעת משרד החינוך, וזה דרש להעביר את המכשיר מיידית למר קרמר, וכן את הסרטונים שנרכשו בכספי תרומות בשביל בית-הספר, וָלא - יעבור העניין לטיפול המשטרה. אך גם האיומים לא הועילו. הסתיימה שנת הלימודים תש"ך, ולקראת פתיחת שנת הלימודים תשכ"א חזר קרמר וכתב על כך ללשכה המחוזית של משרד החינוך.
מה עלה בגורלו של פנס הקסם ומי זכה בו - זאת לא נדע. למרבה המזל, עם השנים החליפו את פנס הקסם אמצעים חדישים יותר והקסם לא פסח גם על בית-ספר טל שחר.
מורים עם כל הלב
המורה-החיילת מזל חזן השאירה רושם בל יימחה בלב תלמידיה. מזל השתלבה בקהילת טל שחר והשפיעה מעל ומעבר לתפקידה כמורה. "אצל מזל התחלתי באמת ללמוד", מספרת יפה גוב ארי, "כולנו הערצנו אותה. למדנו שלוש קבוצות גיל בחדר אחד: בטור אחד למדו שבעה תלמידי כיתה ה', בטור השני שלוש תלמידות כיתה ו' ובטור השלישי חמישה תלמידי כיתה ז'.
"אחי עוזי, המבוגר ממני בשנתיים, למד איתי באותה כיתה, אבל בטור אחר. את שלושת הטורים גם יחד לימדה מזל - כל טור ותוכנית הלימודים שלו. מלבד זאת שתלה איתנו גינות, לימדה אותנו לשיר, עודדה אותנו להכין מחברת שירים. בימים גשומים, שבהם היתה התחבורה קשה במיוחד, היא נשארה לישון בכפר, כדי לא להחמיץ אף יום לימודים.
"היא זו שלימדה את כולנו, עולים מארצות שונות, לשיר שירי ארץ ישראל ולרקוד ריקודים ישראליים. היא עודדה אותנו לספר ולדבר על התרבות שלנו, מבית ההורים. היא כיבדה מאוד את הורינו. מזל הכירה את משפחות המושב לעומק, ויצרה איתנו קשרים חמים. כשאביה נפטר, כל המושב עלה לירושלים כדי לנחם אותה.
"כשראתה שאין לנו מקום להתכנס בו הקימה מועדון נוער. היא הביאה מהגדנ"ע ספסל, ארון וציוד, ואנחנו הבאנו מהבתים שלנו מכל טוב. בשעות אחר הצהריים בילתה איתנו במועדון, בקומזיצים ובכל פעילות חברתית".
שמחה מדיוני מספרת כי כאשר הוקרן בתל אביב הסרט "אקסודוס" אודות אוניית המעפילים המפורסמת, פנתה מזל לכל הורי התלמידים וביקשה לאשר לילדים לנסוע איתה לראות את הסרט בתל אביב. ההורים נענו לבקשתה. ביום שנקבע, לאחר שעות הלימודים צעדה המורה מזל עם קבוצת תלמידים לצומת נחשון. שם המתינו יחד לאוטובוס, נסעו לתל אביב, ראו את הסרט, חזרו באוטובוס לצומת נחשון ובלילה הלכו ברגל לטל שחר. את הסרט ואת המסע עם המורה מזל לא שוכחים התלמידים עד היום.
מזל הקדישה מזמנה לא רק לקבוצת הילדים ככלל, אלא גם לכל תלמיד שנזקק לעזרתה. איציק יוגב מספר כי נסעה עימו מטל שחר לבן שמן, כשהוא מרכיב אותה על אופניו, כדי לסייע לו להירשם לפנימייה בבן שמן.
המורה עוזי קרמר נחרת בזכרון תלמידיו בעיקר בזכות האקורדיון שלו. כל בוקר היה קרמר פותח את יום הלימודים בנגינת שיר עברי, ועם הזמן למדו הילדים מחרוזת של שירים עבריים.
שבחים ל"אור השחר"
בשנת 1960 יזם מנהל בית-הספר את הוצאתו לאור של עלון בית-ספר בשם "אור שחר". עורכת העלון היתה חברת ועדת התרבות של המושב, שולמית הוכברג, וסייעה לה ועדת התלמידים של בית-הספר. גיליון ראשון התפרסם לקראת חג החנוכה, בדצמבר 1960. לאחר קבלתו שיבח המפקח מ' חלפן את הגיליון ש"גרם לי קורת רוח מרובה. החיבורים שפורסמו בו מעידים בדרך כלל על עבודה רצינית בפיתוח ההבעה שבכתב והנני מקווה שבמשך הזמן תגיעו גם להישגים של ממש. במיוחד ברצוני לציין לשבח את ניסוח החריזה של הקטנים וכן את שני החיבורים בעלי הצביון המקומי המובהק: מהווי הנסיעה באוטובוס ו'מהנעשה בדור'. לדעתי מן הראוי שתטפחו במיוחד כל דבר הבא להעיד על המיוחד שבכפר ובאזור ובעבודת החקלאות".
עלון שני התפרסם לקראת חג הפסח, וגם אותו שיבח המפקח: "עניין רב רואה אני בהשתקפות ענייני המקום בעלון. חיבורי כיתה ג': 'מדוע יקר לי המושב' או 'רצינו לעזוב את המושב' וכיו"ב חיבורים אחרים בעלון קובעים את ערכו החינוכי".
מפעם לפעם הגיעו לבית-הספר סופרים ומשוררים למפגשים עם התלמידים, והיתה לכך תרומה רבה לחינוכם של הילדים וליכולת ההבעה שלהם שבאה לידי ביטוי בעלון. ניסים עבאדי, שהיה השרת ("שמש" בלשון אותם הימים) ומילא עוד שלל תפקידים בבית-הספר, מאיש ביטחון ועד מגיש עזרה ראשונה, סיפר כיצד הפגיש את הילדה איילה הרוש עם אשתו של אברהם שלונסקי. "היא היתה ילדה מבריקה", נזכר עבאדי, "שכתבה מאוד יפה ובאופן קבוע בעלון בית-הספר".
בין לימודים לעבודה
מנהל בית הספר פעל רבות לשיתוף ההורים במעשה החינוכי של בית-הספר. בשיתוף עם ועד המושב הוקם בית תלמיד, שבו יכלו התלמידים להכין את שיעורי הבית בהדרכת מורה. תוך כדי כך הקפיד המנהל מעת לעת, לעדכן גם בכתב את ההורים באשר למצב הלימודים של ילדיהם. הוא פעל נמרצות במיוחד נגד התופעה של ילדים אחדים אשר לא הגיעו לבית-הספר, משום שנאלצו לקחת חלק בעבודות החקלאיות עם הוריהם: "לא ייתכן להחזיק ילדים בבית-ספר בלי אפשרות של קידומם, לאור העובדה שהילדים לא מכינים את שיעוריהם בבית בגלל עומס העבודה המוטל עליהם, ואפילו אינם מופיעים לעתים תכופות בבית-הספר".
ילדי אותה תקופה אכן זוכרים כי לא פעם היה עליהם לבחור אם לעזור במשק או ללכת לבית-הספר. "התחלתי לעבוד בשדה כבר מגיל שלוש", סיפר שלמה אברהמי, "והיה לי כיף לעבוד בשדה. בחורף, כמעט כל בוקר שקלנו בבית אם עליי לצאת עם הפרות למרעה או ללכת לבית-הספר. ברוב המקרים, כאשר נשמע הצלצול הלכתי לבית-הספר, למרות שהעדפתי ללכת לשדה". באותו נושא סיפר יגאל לוי כי הוא ואחיו הלכו לבית-הספר בתורנות. "יום אני ויום אחי. ביום שלא הלכנו ללמוד, עבדנו במשק".
שנת הלימודים תשכ"א הסתיימה. התלמידים יצאו לחופשת הקיץ, ובטל שחר נערכו לביצוע עבודות לשיפוץ והרחבה של בית-הספר.
שנת הלימודים תשכ"ב (1961) נפתחה במועדה, כמעט ללא תקלות. כמתוכנן, נחנך בתחילת השנה המבנה החדש. שבתאי ביננפלד זוכר כי הוסיפו ארבע כיתות מברזל, שלמעשה היו במקור מכולות שבהן ייבאו נשק מצרפת לארץ. בסוף אותה שנת לימודים, סיים לראשונה מחזור כיתה ח' את לימודיו בבית-הספר היסודי.
לקראת פתיחת שנת הלימודים תשכ"ג יזם מנהל בית-הספר הנהגת ארוחה חמה לתלמידים.
מילה של מנהל
מנהל בית-הספר ד"ר ביליצר שם דגש על טיפוח הנוי בבית-הספר, כחלק מהחינוך לערכים. ניסים עבאדי סיפר שהוא עצמו הקדיש יותר זמן לעבודה בגינה מאשר לעבודות אחרות. הוא גם זכר, שבאותם הימים הדרכים לבית-הספר לא היו סלולות, והתלמידים היו מגיעים לבית-הספר עם בוץ רב בנעליהם. הם היו חולצים את הנעליים, ונכנסים ללימודים יחפים או עם נעליים אחרות שהביאו עימם. לדבריו, הילדים היו מביאים זבל עופות מהמשקים כדי לזבל את גינת בית-הספר, ובכל יום שישי היה עבאדי קוטף עבורם פרחים לכבוד שבת.
ביום השואה והגבורה היה ד"ר ביליצר מגיע לבית-הספר במעיל העור שנשאר לו מתקופת המלחמה.
ד"ר ביליצר דבק בעקרונות החינוכיים שלו. למשל, אחת הכיתות זכתה בפרס הגינה היפה, שהיה טיול וביקור בתל-חי. בטיול נערך מסדר, ואחד התלמידים צחק. המנהל הזהיר אותו, שאם יצחק שוב יבוטל הטיול, והם ישובו מיד לטל שחר. התלמיד לא שעה לאזהרה וצחק שוב. המנהל עמד בדיבורו והחזיר מיד את כל התלמידים למושב.
מלחמת האנגלית
כאמור, אחד המקצועות שבו התקשו תלמידים רבים היה אנגלית. בעיית לימוד השפה הזרה עמדה על סדר היום כמעט בכל בתי-הספר באותם הימים, אך היתה קשה שבעתיים במושבי העולים, שבהם נאלצו התלמידים להשקיע שעות רבות לא רק בלימוד שפה זרה, אלא גם בלימוד השפה העברית. מלבד שיעורי העזר באנגלית וגם במקצועות נוספים, שניתנו בבית-הספר, עלה פתרון ייחודי לעניין האנגלית - שיעורים פרטיים אצל הנס צויגר.
כבר בתחילת עבודתו כמנהל בית-הספר התוודע ד"ר ביליצר לכישוריו הגבוהים של הנס צויגר בהוראת השפה האנגלית. הוא הפנה אפוא כמה הורים, שילדיהם פיגרו באנגלית לצויגר. חלפו הימים, ואף ההורים האחרים, שלבניהם לא היתה בעיה בלימוד האנגלית, ראו כי טוב, ואף הם פנו לצויגר, כדי שיקדם עוד יותר את ילדיהם. הם היו מוכנים לשלם על כך.
כתוצאה מהתקדמותם המהירה של התלמידים שקיבלו שיעורים פרטיים נוצר פער בין שתי קבוצות תלמידים. עקב כך נשלח מטעם משרד החינוך חוזר להורים, האוסר ללמד את הילדים אנגלית בשיעורים פרטיים.
ההורים אשר שיעורי העזר של צויגר קידמו את ילדיהם, וככל הנראה גם צויגר עצמו, לחצו לברר שוב את העניין. לאחר הבירור פסק המפקח כי הנהלת בית-הספר לא תתנגד להמשך קיום השיעורים הפרטיים אם מר צויגר ילמד את תלמידיו הפרטיים לפי ספרי לימוד שאינם נלמדים בכיתה.
אולם לא פשוט היה להשיג ספרים אחרים, וגם ההורים עצמם היו מעוניינים, כנראה, שילדיהם יתקדמו בספר הלימוד ששימש את הכיתה. גם צויגר תמך בעמדת ההורים, ובספטמבר 1965 העביר תלונה למשרד מבקר המדינה וטען כי הכיתה מפגרת באנגלית, וכי המורה לאנגלית אסרה על תלמידיה לקבל אצלו שיעורי עזר פרטיים.
המחלוקת בעניין זה נמשכה והגיעה עד היועצת המשפטית של משרד החינוך, רות סטנר, אשר קבעה נחרצות כי אין הצדקה להתערב בזכות התלמידים ללמוד אצל מורים פרטיים מחוץ לשעות הלימודים.
איפה ממשיכים?
בשנים הראשונות למדו רוב ילדי התיכון בפנימיות, מפני שלא היה מבחר של בתי-ספר תיכוניים באזור. לאחר שסיימו את בית-הספר היסודי בטל שחר המשיכו רוב הילדים את לימודיהם בעין כרם, בבן-שמן או בעיינות. מאוחר יותר עברו רוב הילדים ללמוד בבתי-ספר עיוניים ומקצועיים כמו תיכון אזורי רמלה-לוד, אורט עמל ברחובות ועוד. נמרוד סופרי למד בתיכון ברמלה: "הייתי צריך ללכת ברגל כל בוקר לתפוס אוטובוס בצומת נחשון, שזה בערך ארבעה קילומטרים. בגשם ובבוץ זה היה ממש סיפור". גם יהודה קיסר זוכר את סדר היום העמוס בתקופת לימודיו בתיכון ברמלה. יום יום אחרי שובו מן הלימודים היה עוזר ברפת: "היינו גומרים את העבודה בשמונה בערב, ואז הייתי מתחיל את שיעורי הבית".
בשנת 1983 רצו לסגור את בית-ספר השחר, אך נוכח התנגדות היישוב ירד העניין מן הפרק. בהמשך גדל בית-הספר, ובשנים 1990-2000 עבר לרשות המועצה.
בתחילת שנות השמונים, כשנפתחו חטיבות הביניים, עברו הילדים ללמוד בבית-הספר האזורי הרי יהודה, שם למדו רובם עד תחילת שנות התשעים. אחר כך עבר חלק מהתלמידים לגבעת ברנר, וחלק לבתי-ספר אחרים, בעיקר לתיכון צפית בקיבוץ כפר מנחם. בתיכון צפית שררה רוח חינוכית ייחודית שקסמה לבני טל שחר; והתלמידים והוריהם היו לשותפים פעילים במקום. בני נוער רבים אף בילו בפנימיית צפית שלושה ימים בשבוע. הרומן החינוכי נקטע לאחר חמש-עשרה שנה, בעקבות לחץ כבד שהפעילה המועצה האזורית מטה יהודה על טל שחר, להעביר את התלמידים לתיכון הרטוב בקיבוץ צרעה. במשך שנה ניהל המושב מאבק ציבורי על-מנת להישאר בצפית. שנת הלימודים 2006 אף נפתחה עם מחאתם והפגנותיהם של ילדי טל שחר, אך המאבק לא נשא פרי.
מועדון הנוער
בנוסף לחינוך הפורמלי, מתקיימת בטל שחר זה שנים, פעילות נוער אינטנסיבית במסגרת תנועת בני המושבים. בתחילת שנות השבעים הונח היסוד לפעילות המאורגנת של הנוער במושב.
מספרת ניצה אלוני, בת טל שחר, שהיתה המרכזת הראשונה: "לאחר סיום קורס מדריכי נוער בבית ברל, גמלה בלבי החלטה לשוב לטל שחר ולתת מענה לצורך בפעילות לילדים ונוער בשעות אחר הצהריים. קיבלנו מבנה, תמיכה והמון עידוד מחברי הוועד ומהמועצה. בעזרת החברים הפכנו את המבנה למקום שוקק חיים. הפעילות התקיימה פעמיים בשבוע אחר הצהריים, וכללה ילדים מכיתות ג' עד התיכון. נוסף על הפעילות הייחודית שלנו נטלנו חלק בארגון מסיבות ואירועים מרכזיים של המושב". לא מעט מתושבי טל שחר זוכרים את פעילויות מועדון הנוער כמו צליחת הכנרת והקייטנות בתחנת הטרקטורים. קבוצות החניכים נקראו בשמות ספרים כמו "שמונה בעקבות אחד", "השביעייה הסודית" וכדומה. באחד מחדרי המועדון היתה ספרייה, והקרבה לספרים נתנה השראה לשמות הקבוצות.