כביש לא שמיש
בשנים הראשונות לקיומו היה טל שחר יישוב נידח. על אוטובוס ישיר מאחת הערים ליישוב איש לא חשב, אבל גם האוטובוס שעבר בצומת נחשון, הקשר היחידי לעולם החיצון, היה מגיע בתדירות בלתי צפויה. "הזיכרון הראשון שלי הוא מהנסיעה באוטובוס 'המקשר'", מספר יעקב סנעטי, "הוא היה מגיע בערך פעם בארבע שעות. אבל אף פעם לא ידענו מתי הוא אמור להגיע, אז פשוט חיכינו בצומת נחשון במשך שעות". נסיעה לתל אביב, לירושלים, לרמלה או לרחובות, שהיום נמשכת פחות משעה, היתה אז מסע של יום שלם: הליכה ברגל עד לצומת, המתנה ממושכת, נסיעה איטית וכל זאת גם בדרך חזרה.
אם לא די בכך שהנסיעה אל יעדים מרוחקים היתה מפרכת, הרי גם כביש הגישה למושב והדרכים שבתוכו היו כמסלול מכשולים, ושנים רבות של תלאות עברו עד שהרשויות הנוגעות בדבר ניאותו לטפל בעניין ולהכשיר דרכי גישה ראויות לשימוש. אוטובוס ראשון נכנס לטל שחר רק לאחר שסללו את הכביש מהכניסה עד לצרכנייה. כביש הכניסה הוביל מכביש מסמיה-צומת נחשון למרכז המושב שבו היו הצרכנייה, המחלבה, מחסן המזון לבעלי החיים ובית התרבות.
תעבורת המבוגרים והילדים והובלת צורכי המשק נעשו בשנים הראשונות על גבי עגלות רתומות לסוסים. אלימלך ברקן זוכר כי הכרכרות סופקו על-ידי הסוכנות. היו כרכרות תוצרת מק-קורמיק שיובאו מארצות הברית, והיו כרכרות תוצרת הארץ בעלות שלדת ברזל ודפנות עץ.
ב-19 בדצמבר 1949 סוכם על-ידי מחלקת עבודות ציבורית (מע"צ) והמחלקה הטכנית של הסוכנות היהודית, כי "החיבור למושב ייעשה בכביש מסמיה, בכניסה המזרחית של טל שחר ויימשך עד לצרכנייה במרכז הכפר". בשל מחלוקות ועיכובים על רקע כספי, הסתיימה סלילת הכביש רק בשנת 1951, ומשום שהתוואי שלו לא התאים לשימוש, נותרו הכביש והגשרון שמעליו כאבן שאין לה הופכין.
בתחילת אפריל 1952 ביקש ועד גוש מאוחד לאזור טל שחר, ממנהל מחוז ירושלים של מע"צ, מר ע. פרידמן, "לתקן את הגשר והכביש הישן המסתעף מכביש לטרון-מסמיה אל טל שחר". זאת מפני שהכביש שנסלל אך שנה קודם לכן איננו בשימוש. פרידמן הפנה את ועד הגוש המאוחד לסוכנות.
בעוד חילוקי הדעות בנושא נמשכים, המשיכו חברי טל שחר להשתמש בכביש מימי המנדט, שאורכו, מכביש מספר 71 ועד לצרכנייה שמונה מאות מטר, ולא בכביש הגישה החדש שאורכו כאלף וארבע מאות מטר. למרות קשיי התעבורה הלכה והתגבשו דפוסים של שגרת חיים במושב.
מחאת החשמל
לפחות עד 9 בספטמבר 1954, לא הוקמה גדר ביטחון סביב המושב, וגם לא הושלמה רשת חשמל לכל המושב. עוד ב-18 במאי 1950 העבירה חברת החשמל לקק"ל תוכנית לסלילת קו מתח גבוה לטל שחר, אולם אספקת החשמל היתה חלקית ומצומצמת, אם בכלל.
ב-9 בספטמבר 1954 פנה ועד המושב לחבר הרצפלד מהמרכז החקלאי בתל-אביב, וכתב לו כי על אף שהמושב הוקם ב"אזור גבול לא יותר משישה קילומטר מלטרון" טרם מצאו לנכון לטפל בהקמת הגדר ולחבר את המושב לרשת החשמל. לאור התנאים הקשים מבחינה ביטחונית, כלכלית וחברתית, ביקש ועד המושב לעשות כל מאמץ לפתרון שתי בעיות אלה.
"עד שנת 1957 לא היה חשמל לכל המתיישבים בטל שחר", סיפר ניסים עבאדי. "החשמל הגיע רק עד המחלבה". לדבריו, לקראת הבחירות לכנסת פרסמו הנס צויגר (שהיה לו טור קבוע בעיתון "הארץ" בנושא אסטרולוגיה) ועוד חברים, מודעה גדולה בעיתון "ידיעות אחרונות", שבה נכתב כי חברי מושב טל שחר "יטילו פתק שחור לקלפי של ההסתדרות ושל הממשלה - כמחאה על כך שאין להם עדיין חשמל". בעקבות הפרסום, טוען עבאדי סודר תוך פרק זמן קצר חשמל לכל בני המושב.
גשר על מים סוערים
כאמור, התפתחות המשק נפגעה באורח ניכר גם ממצב דרכי הגישה למושב והדרכים בתוך המושב. הנושא הועלה שוב ושוב לדיון ברשויות הרלבנטיות ונדחק לקרן זווית. הגשר בכניסה למושב מצד מסמיה-נחשון, היה במצב רעוע מאוד. פגעי הזמן וגם העובדה שהגשר פוצץ על-ידי צה"ל במלחמת העצמאות הותירו אותו תלוי כמעט על בלימה, תוך סיכון ממשי לעוברים עליו. התנועה המשיכה להתנהל על הכביש על הגשר הרעוע עוד מימי המנדט. ללא ספק הבעיה הכבידה מאוד על חיי היומיום של החברים.
בתחילת 1966 שב הנושא ועלה לסדר היום, ובחודש מאי אכן החלו העבודות; אולם מהר מאוד התברר כי מצב הגשר כה גרוע, עדי כי לא כדאי לתקנו, אלא להרוס אותו ולבנות גשר חדש.
עם סיום עבודות סלילת כביש הגישה, בניית הגשר וסלילת הכבישים הפנימיים, הגיע אל קצו מסע תלאות בן עשרים שנה של בקשות חוזרות ונשנות. כביש הכניסה הנוכחי למושב נסלל על תוואי הדרך מזמן המנדט הבריטי, אשר חיברה את כביש מסמיה עם הכפרים הערביים שישבו בדרום עמק שורק. השביל המוביל מבריכת השחייה לצומת נחשון שימש בזמנו את חברי גרעין איתנים והוא נמצא בשימוש עד ימינו.