בקדמת הבמה, ניהלו הגברים את העניינים. הם ייצגו את היישוב כלפי המוסדות, קבעו מגמות התפתחות במשק, והובילו. לכאורה, פעלו הנשים צעד אחד מאחור, אבל למעשה הן היו שותפות בכול. הן התמודדו בעת ובעונה אחת עם החזית הגברית - עבודה ואף ביטחון, ועם החזית הנשית - הבית והילדים.
נשות טל שחר נטלו חלק בכל העבודות. הן התמודדו עם המחסור, עם עבודה מפרכת ועם תנאים פיזיים קשים. הנשים עבדו ברפת ובלול, בשדה ובמטע, ואף למדו לתפעל נשק ושמרו בלילות. רובן אומנם לא השתתפו באסיפות, אבל השתתפו בוועדות. אף כי אימת המסתננים הילכה על הכול, לא נכנעו הנשים לפחד. לא פעם נאלצו הנשים להישאר בבית לבד עם הילדים, כשהבעל בשמירה. "היה מפחיד מאוד", סיפרה אחת הנשים, "אם הילד היה בוכה היינו סותמים לו את הפה עם הידיים כדי שהערבים לא ישמעו".
לא תמיד היה קל לעבוד יום יום יחד, בעל ואשתו, בשדה, במטע וברפת. "אשתי עזרה לי לחרוש", סיפר יום טוב רוזה. "היו לנו ויכוחים. היא היתה מוליכה את הפרדה שמשכה את המחרשה, והתלם היה יוצא עקום".
הנשים שיתפו פעולה ביניהן. נזכרת קמר פטורי: "היינו נוסעות שלוש חברות עם סוס ועגלה לעשות קניות בעקרון. אז לנשים לא היו דרישות כמו היום. עבדנו קשה. חרשנו את האדמה עם סוס ומחרשה. אני ובעלי עשינו תלמים, בשביל לזרוע בוטנים".
רבקה חזן מספרת כי כבר בשנים הראשונות הצטרפו ליישוב הצעיר ארבע אמהות של חברים, בהן אם בעלה, שחלקו צריף אחד. הן ישבו ותיקנו גרביים, תחתונים, מגבות וסדינים, וכך תרמו אף הן למאמץ המשותף להתקיים בתנאים הקשים ההם.
העבודה הקשה לא שחררה את הנשים מתפקידן הטבעי והמסורתי. הן הרו וילדו תוך כדי התפקוד היומיומי במשק, ולא פעם שילמו על כך מחיר לא קל. כך, למשל, הצטרפה לאה אוליסקר לעבודת הבנאים בהיותה בהריון. היא ייצרה בלוקים ובשל העבודה המאומצת הפילה. זו רק דוגמה לכך שהנשים לא קיבלו הנחות. גם בהריון השני, היא מספרת, "עבדתי ושמרתי. שמרתי עד חודש חמישי או שישי".
לא פעם התחרה אירוע הלידה עם דרמות שיצרו הנסיבות. "ביום שאשתי עמדה ללדת", סיפר יום טוב, "חדרו מסתננים למושב וגנבו רפת שלמה. יצאתי לשמע הצעקות. מיד שלחנו לקרוא לגשש. אחרי המרדף חזרתי, וראיתי את אשתי עומדת ליד המכולת ומבקשת שייקחו אותה ללדת. אוזן, נהג הכפר, לקח אותה במשאית לקפלן".
גם לאחר שילדו, בעודן מיניקות, חזרו הנשים לעבודה. הן היו מניחות את התינוקות בארגזים מרופדים בשמיכות ולוקחות אותם לעבודה ברפת או בשדה. "היתה תקופת צנע", סיפרה מזל ששון, "לא היו אפילו חיתולים, היינו קונים שקים ריקים של סוכר ומרתיחים אותם ומזה עשינו חיתולים".
"בגלל המחסור", אומרת שולמית קיסר, "למדנו להכין אוכל מהמעט שהיה לנו במשק. מהחלב הכנו שמנת וחמאה, מהתירס קמח, שממנו אפינו לחמניות, ומהפירות הכנו לפתנים משומרים וריבות".
עדנה ודוד אברהמי הגיעו למחנה האוהלים על הגבעה כשעדנה היתה בחודש השביעי להריונה. כשהגיעה שעתה ללדת לקח אותה בעלה דוד לבית יולדות ברחובות על עגלה עם סוסה. "לא ידעתי עברית, ידעתי רק לומר 'ליולדות ברחובות'. מבית החולים חזרתי איתו לאוהל. שלמה היה הבן הראשון שנולד בטל שחר".
כששלמה היה תינוק לא לקחה עדנה חופשת לידה כנהוג היום, אלא יצאה איתו לעבודה בשדה. "הינקתי אותו והמשכתי לעבוד. שמתי אותו בארגז ירקות לידי. כך עשיתי גם עם רוחל'ה שנולדה בשנת 1952". שישה ילדים גידלה עדנה תוך כדי עבודה קשה במשק. "הייתי משוגעת לעבוד, הייתי עושה הכול ומאושרת. היו אומרים לבעלי 'היא עשרה בחורים'". גם בנה שלמה מעיד כי "אמא עבדה קשה. ברפת, בשדה ובבית".
המסירות והאומץ של הנשים נחרתו בלבם של הילדים. "מי שבאמת עבדה כמו סוס היתה אמא," אמר דניאל מדיוני. וכמוהו זוכר גם יעקב קושמרו: "אמא עבדה עם אבא קשה מאוד, למעשה היא החזיקה את המשק יותר ממנו".
כשגדלו הילדים, היו הנשים משכימות קום, מכינות כריכים לבית-הספר, מעירות את הילדים ושולחות אותם ללימודים, ואז יוצאות בעצמן לעבודה. מובן שגם עבודות הבית רבצו על שכמן: בישול, כביסה, ניקיון, וכל זה כמובן ללא העזרים הטכנולוגיים הקיימים היום בכל בית. יפה גוב-ארי (מדיוני) מתארת את סדר השבוע של אמה: יום ראשון היה יום כביסה; עם דוד שעמד בחצר ועם הרתחה והעברת הכבסים לפיילה. יום שני היה יום תיקונים; כמה שכנות היו מתאספות יחד ויושבות לעשות תיקונים בבגדים, כולל תיקוני גרביים שנעשו על תפוח אדמה. יום שלישי היה יום גיהוץ. ביום רביעי החלו ההכנות לשבת ובו הכינו את הסלטים. ביום חמישי היה מגיע השוחט ממושב צלפון ושוחט את התרנגולות, ובאותו יום גם אפו. ביום שישי בישלו וניקו את הבית לכבוד שבת. באחת-עשרה בבוקר בדיוק נגמרו ההכנות והשולחן כבר היה ערוך לארוחת הערב.
העבודה היומיומית המפרכת לא עמעמה את היצירתיות ואת הרצון של הנשים להעניק לילדיהם את הטוב והיפה ביותר. מספרת יפה: "למושב הגיעו משלוחי בגדים משומשים מארגונים יהודיים באמריקה. אמא היתה הולכת למקום החלוקה, מביאה בגדים, ומכיוון שהבגדים לא התאימו למידותינו, פרמה אותם ותפרה הכל מחדש כך שיתאימו לנו. בכיתה א' או ב', קיבלתי בבית-הספר תפקיד של פרפר לבן. אמא לקחה אחת מהשמלות האמריקאיות, שהיתה עשויה סטן וטולים והרבה נוצצים, פירקה את כל הנוצצים, ותפרה לי שמלת פרפר לבן מדהימה, עם כנפיים, ועם עמילן כדי שיעמדו זקופות. אפילו את נעלי הספורט הכחולות שלי צבעה בלבן".
אולי דווקא בשל שגרת יומן הקשה רצו הנשים לאפשר לילדיהן העשרה וטיפוח שיכשירו אותם לעתיד טוב יותר. סיפרה ציונה סופרי: "כשבתי הגדולה היתה בכיתה א', היא רצתה מאוד ללמוד בלט, אבל אפשר היה ללמוד בלט רק בתל-אביב. היו עוד כמה חברים שהבנות שלהם רצו ללמוד בלט, ולכן עשינו סידורי הסעות. כשהגיע תורי הייתי לוקחת אותן בעגלה עם הסוס עד צומת נחשון. קושרת שם את העגלה והסוס לעץ גדול, והיינו עולות לאוטובוס שהיה יורד מירושלים, אז זה היה קו 410 שעשה את הנסיעה הזאת כל שעתיים, ונוסעות לתל-אביב. הן היו משתתפות בשיעור הבלט, ואחר כך הייתי מחזירה אותן לצומת נחשון, ומשם היינו חוזרות למושב בעגלה.