בית חבויניק

אי-שם בשנות התשעים, בעוד הבניין מאבד את שארית כבודו העצמי, החליטו בעירייה שהבית של חבויניק ראוי לשימור. בלשכת רואי החשבון, נרתעו מהבשורה הרעה והחליטו לחפש במקומו נכס שיאפשר להם התרחבות עתידית משוחררת ממגבלות. כשהבינו שמצבו החוקי של הבניין אינו אטרקטיבי גם בעיני רוכשי נכסים אחרים בעיר, פנו כצעד אחרון לאדריכל אמנון בר אור, כדי לבדוק מה בכל זאת אפשר לעשות תחת ציוויי תוכנית השימור. בר אור גילה כי ה”שימור” המבוקש נזיל למדי – בית חבויניק, כמעט וילה עירונית בממדיו המקוריים, הפך בזכות תוכניות בניין עיר שהצטברו עם השנים למגדלון פוטנציאלי בן שש קומות, למכרה זהב של אחוזי בנייה שכבר אושרו. כשהותר לבר אור לשנות את מיקום גרם המדרגות המקורי, להוסיף מרתף ומעלית ולספח לאחוריו שטח נוסף שישלים את זוויתו הישרה, החסרה במקור, של הבניין המשולש, השתכנעו הבעלים כי יש טעם לשפצו – למרות הכורח המוזר להמשיך לתכננו כ”בניין לשימור”, על הליווי המוניציפלי הצמוד והחטטני שמחייבת הגדרה זו.

בית חבויניק הפך בסיס לאלתור חופשי מאוד על נושא “העיר הלבנה”, תוך שימוש מושכל בעולם הסמלים הצורני ממנו צמח הבניין הישן. מעל שלוש הקומות המקוריות שנאלצו לסבול את חרפת חלונות ותריסי העץ החורקים שחייבו תקנות השימור, תוכננו שלוש קומות נוספות, עם חלונות סרט מודרניסטיים, ארוכים במיוחד. בירכתיים, שימש פיר המעלית תירוץ להחדרת חריץ זכוכיתי נוסף, אנכי, למסה הלבנה (או, נכון יותר, השמֶנתית) של הסיליקט המטויח – וריאציה מוצלחת על מנסרות חדרי המדרגות התל אביביים של שנות השלושים והארבעים. המתבונן מהצד היה מתקשה לנחש כי מדובר בבניין שהכפיל את גובהו, אילו רק היו גורמי האכיפה העירוניים מתאפקים ונזהרים שלא להתערב בשיקולי העיצוב של האדריכל.

פקידי השימור, כך נראה, חשו שלא בנוח עם מעורבותם בפרויקט שעיקרו הגדלת נפח בנייה שאינה מסתתרת מאחורי “נסיגות מקו החזית”, “תוספת בחומרים מודרניים” והצטדקויות נוספות מבית היוצר השימורי של ההבחנה בין “מקורי” ל”חדש”; אבל, במקום ללכת צעד אחד קדימה, ולוותר כליל על דקדקנות השחזור שהפכה מגוחכת במקצת בנסיבות העניין, התבקש בר אור לפברק קומת מגורים נוספת שלא היתה שם מעולם על ידי הדבקת צמד מרפסות זיז רחבות לחזית הקומה הרביעית, החדשה, אחיות תאומות ומיותמות למרפסות המקוריות של שלוש הקומות שמתחת. מן הסתם קיוו במחלקת השימור לראות את דייריו החדשים של הבניין, חברי לשכת רואי החשבון, יושבים בהן בערבי הקיץ החמים, עת שוקעת השמש, בגופיות מוכתמות במיץ אבטיח ובזיעה קלה, ומנהלים, כמעט “כמו פעם”, שיחת צעקות בין-מרפסתיות, ממוסכת בקולות הרעם החזרתיים של מנועי האוטובוסים, מתנחשלת על גלי בריזה דמיונית של אדי בנזין.

משום שבניינו של חבויניק שוּנה, למעשה, מן היסוד, לא היה נפגע איש אילו גולחו המרפסות המקוריות, הודגש מוטיב חלונות הסרט והובהר באמצעים טיפולוגיים מובהקים כי בבניין המשרדים החדש, הצנוע להפתיע, לא מתגורר עוד איש (כמו במרבית הבניינים הסמוכים). נדמה שטיפול כזה היה מסייע להפוך את חזית הבניין לאיקונה חפה מעיוותים של הסיפור האדריכלי הפופולרי שתוכנית השימור העירונית באה, בסופו של דבר, לספר. הדבקות באותנטיות (המזויפת) של הבָּלָטות, תריסי הגלילה ומעקות הפלדה לא שירתה באמת את המשמעות הרחבה, התרבותית, של מושג ה”שימור”.

אם נחפש את תרומתו המשמעותית ביותר של הבניין להקשרו העירוני, נתפלא לגלות כי מקורה דווקא במשאלות הרס ותיקות, אנטי-שימוריות במובהק, שבאו לידי ביטוי בעיצוב הגינה המקדמת, אותו משולש ריק מבנייה שמשלים את הבניין החדש-ישן. מה שנראה מבחוץ כמחווה גדולה (גם אם חסרת אחריות), של אדריכל החותר תחת ההיגיון הכלכלי של ההתמקמות במגרש ומוותר על מחציתו החזיתית כדי להותיר מרווח נשימה עמוק בחזיתו, מסתבר אחרי עיון קצר בתיק הבניין כעדות צרובה לבלאומילכיות המיטיבה של התכנון בתל אביב.

כשהוקמה גימנסיה הרצליה ב-1909 בתחילתו של רחוב הרצל, חסמה חזיתה את המשכו התיאורטי של הרחוב אל הים; חסימה זו נחוותה בתל אביב של שנות העשרים כטעות היסטורית, משגה שנבע מקוצר ראות עיירתי. הרחוב הראשי של הכרך הגדול (כפי שתל אביב אהבה לחשוב על עצמה) היה אמור, לדעת רבים, להמשיך בדרכו צפונה דרך הגימנסיה, לדהור דרך רחובות מנשייה היפואית, ולנחות בין גלי הים התיכון. השארת מחצית המגרש ריק מבנייה היתה חיונית להגשמת תוכנית הפלאים, ולכן דקדקו פקידי העירייה פן יחרוג אדריכל הבניין, יצחק שוורץ, מהקו האדום שמתחו מפינתו הדרום-מזרחית של המגרש לפינתו הצפון-מערבית. בחלק הריק הותר לד”ר חבויניק להקים גינת נוי זמנית, עד שיגיעו הדחפורים.

עשר שנים אחרי שקמה המדינה שחזה הרצל החלו המקושים לפרק את בניין הגימנסיה, שיאה של מגמה שהחלה עוד קודם לכן בעיר ההיסטורית – משרדים במקום וילות עירוניות, כסף גדול במקום חלומות קטנים. בלהט היצירה נשכח התכנון המקורי – רחוב הרצל פרץ צפונה והתחבר דווקא עם רחוב קלישר, מותיר את תוכנית ההתפשטות המקורית על הנייר. הגינה המשולשת שחיכתה לדחפוריה ככלה זנוחה, הלכה וקמלה יחד עם בתי המגורים הריקים שנותרו סביבה.

למרות המצב החדש, לא טרח איש לשנות את הוראות תוכנית הסלילה שנגעה לפינת רחוב מונטיפיורי. ולכן, כאשר באה לשכת רואי החשבון לאשר את תוכניות הבניין החדש, הובהר לה כי המשולש הריק ימשיך בינתיים לחכות להגשמת התוכנית הישנה, בעתיד הלא ידוע, מסיבות לא ברורות. בינתיים הסכימו בעירייה להתיר לרואי החשבון להקים במקום גינת נוי זמנית – על חשבונם, לטובת הציבור, ללא גדר. גינה, כך נדמה בעירייה, הכי קל לפנות בבוא יום. בלשכת רואי החשבון רטנו מעט; אחר כך, כשהובהר להם כי לא יוכלו לנכס את הגינה לעצמם, הביעו כבר התמרמרות גלויה. אלה וגם אלה החמיצו לחלוטין את מה שהתרחש מתחת לאפם.

שימור האין-בנייה במשולש המערבי של המגרש הוא נס מקרי שהתגלגל והפך לפנינה עירונית אמיתית. דווקא ברקמה העירונית הדחוסה, מתחת לצלם המרתיע של מגדל שלום ומגדל אפריקה ישראל, מדמיינת הגינה הציבורית החדשה חיי רחוב נורמליים, עם הפסקות יזומות לסנדביץ’ על הספסל, לסיבוב עם הכלב. מה ש”פיתוח השטח” סחוף הרוחות סביב שני מגדלי הענק, על מאות אלפי המטרים הרבועים שלהם, נטל מהחלק הזה של העיר, הצליח המשולש הכפוי של מונטיפיורי 1 להשיב לה. הבניין החדש שמתנשא מאחוריו, דווקא בשל צמיחתו לגובה, מדגיש את עוצמתה של הנסיגה המדומה מקו הבניין החזיתי, את הערך המוסף של הוויתור (המאולץ) על הנפח הבנוי.

אחרי הכול, חשיבותו של פרויקט שימורי טמונה, בראש ובראשונה, בהזדמנות להחזיר לחיי העיר מקטעים שאבדו לה. ההישג הגדול של בר אור הוא הבריאה המחודשת של הפינה העירונית הזנוחה של רחוב השחר בואכה מונטיפיורי – מביצת סחי אפופת עשן וכתמי שמן למשבצת “עיר גנימית” עכשווית. לפעמים גם עץ שקמה זקן, ארבעה ספסלים וכמה טלאי דשא יכולים להחזיר לחיים פינה זנוחה של עיר; וכשמאחוריהם מתנופף מפרש לבן של שקט מאופק, קל יותר להתעלם מאחוריו המחוטטים של מגדל שלום ולהפנות מבט אל הים. מישהו אולי עוד ילמד מזה משהו.

פורסם לראשונה בגיליון מס’ 2 של מגזין דומוס