אני מלמדת בשיטה מאד מסוימת ומאד חוזרת על עצמה, שמביאה, להבנתי, לתוצאות. אני עובדת בעיקר עם אוכלוסיה מוחלשת, אבל כשאני עובדת עם תלמידים חזקים יותר, הם מגיבים מצוין לשיטה הזו.
שאלו אותי מספר פעמים מה אני עושה ולמה, אז חשבתי להניח את הדברים פה לטובת כל מורה שמתעניין.
הרבה מהדברים, כאמור, הם לא מקוריים שלי ומבוססים על שיטת "אומץ", שפותחה בישראל.
הערת כסת"ח: כל מה שאני כותבת פה לא מגובה או מאושר על ידי מישהו שקשור לשיטת "אומץ" או עמותת "אומץ", זו פרשנות שלי בלבד ופיתוח שלי בלבד. אם בא לכם - תאמצו. לא בא לכם - אל תאמצו. העולם הוא פלורליסטי...
העקרונות של אומץ שאני מיישמת בכיתה:
מנות קטנות של חומר, הרבה מבחני הצלחה, הרבה תרגול בכיתה ובלי שיעורי בית. אם אני מצליחה אני גם מיישמת את העיקרון של אין צבירת פערים - אם יש לי משאבים כמו מתרגלים אני מבקשת מהם לשבת עם מי שלא הבין או פספס. שעות פרטניות של עוז לתמורה יכולות לשמש גם ליישום העיקרון הזה.
איך אני עושה את זה?
חלוקת חוברות סיכום:
אני כותבת חוברות של מיקוד ומצלמת אותן לתלמידים, צריך להשיג אישור של בית הספר לזה. הטענה שבאזרחות יש בלגן עם הספרים ומחכים שיצא מחדש להיות אזרחים בישראל עוזרת לקבל את האישור. החוברות מחליפות את הצורך להכתיב לתלמידים סיכום. זה מאפשר לא לבזבז זמן על הכתבה ועוקף את כמה בעיות: יש תלמידים שלא יודעים לשמור על מחברת מסודרת ומאבדים את הדפים שהם כתבו עליהם, יש תלמידים עם בעיית היעדרויות שגורמת לפספוס ההכתבות ואחר כך אין להם חומר, יש תלמידים שלא מבינים את המורה אבל יש להם יכולת ללמידה עצמית והם צריכים חומר מסודר, יש תלמידים שלא מבינים את הכתב של עצמם ועוד ועוד.
שיעור עשיר בתרגול:
השיעורים שלי נראים כך:
1. אני עושה חזרה קצרה על החומר של השיעור שעבר ומזכירה להם באיזה פרק אנחנו נמצאים ואיפה אנחנו ברצף הלמידה. זה אמור לקחת חמש דקות או פחות.
2. במחצית הראשונה של השיעור יש הקנייה פרונטלית, נניח 20 דקות, כולל משמעת, בלגן של תחילת שיעור, בדיקת נוכחות.
3. שאר השיעור הוא תרגול של עבודה להגשה בכיתה, בדרך כלל שאלות אירוע של בגרות, ולפעמים שאלות טקסט או שאלות ידע פשוטות. לשאלות ידע מורכבות אני מקדישה שיעור נפרד כדי ללמד איך עונים עליהן ואז מתחילה לתת אותן כשאלות תרגול. בעצם גם לשאלות טקסט. התרגול הוא כמובן בנושא שעכשיו דיברנו עליו. אם אני יכולה לקבל לזה אישור אני גם מצלמת לתלמידים מראש את מאגר השאלות לכל השנה. חומרים משני הסוגים האלה נמצאים באתר בדפים שונים, ומתעדכנים כאשר אני מסיימת להכין חומרים חדשים למועד בגרות חדש.
אם יש רעש ובלגן בהקניה, ואני רואה שהיא מתחילה לתפוס לי את כל השיעור אני פשוט מוותרת על לסיים אותה ועוברת לעבודה להגשה. כנראה שהם לא במצב לשיעור פרונטלי כרגע ואולי עבודה עצמית תרכז אותם יותר. בדרך כלל יש יותר שקט ויותר תפקוד של הכיתה, באופן לא מפתיע בכלל, בשלב העבודה העצמית. מעניין, אולי לאנשים יותר קל ללמוד בצורה אקטיבית ולא בצורה פסיבית? איך לא חשבו על זה קודם?!
עבודה לבדיקה בכל שיעור:
אני לוקחת כל עבודה, בכל שיעור, לבדיקה. ככה לתלמידים יש מוטיבציה לעשות והם יודעים שהם יקבלו על זה ציון. מאחר שהתלמידים עושים את העבודה בכיתה בעזרתי, הציון הוא גבוה - חווית הצלחה. רק מי שלא היה לו כוח לעשות, או עשה עבודה חלקית, מקבל ציון נמוך. אני גם לא נותנת אפס לתלמיד שלא הגיע לשיעור ולא עשה עבודה מסוימת, גם אם ההיעדרות שלו לא מוצדקת. אני עובדת עם נוער בסכנה של נשירה וזה שיש עבודה להגשה כל שיעור יכול להפיל אותם. אז אני בודקת לכל אחד את העבודות מהשיעורים שהם היו בהם וההיעדרויות מתבטאות רק בציון נוכחות ותפקוד. תלמיד שלא הגיע לאף שיעור ולא עשה אף עבודה - מקבל אפס בחלק של עבודות להגשה בציון לתעודה. הם גם יודעים שמי שמסיים את העבודה יש לו זמן חופשי בכיתה, לשמוע מוזיקה באזניות, לשחק בטלפון, מה שבא להם. אז יש להם עוד סיבה לעבוד כמו שצריך.
אגב, כדי שלא יצא שיש מיליון ציונים של עבודות וציון אחד של מבחן שטובע ביניהן, אני מזינה לתוכנה של דיווח ציונים (יש כל מיני, רוב בתי הספר משתמשים בהן היום, מנב"ס או משו"ב וכולי) רק את ממוצע העבודות לרבעון, ושומרת אצלי באקסל את הפירוט של נושא העבודה וציוני התלמידים.
אין מחברת - רק חוברת ודפדפת לתלישת דפים:
לתלמידים אין צורך להחזיק מחברת אזרחות. המיקוד המצולם הוא המחברת שהם לומדים ממנה למבחנים, והם צריכים שיהיו להם כלי כתיבה ודפדפת שאפשר לתלוש ממנה דפים ולהגיש לי עבודות. את החוברות של המיקוד אני שומרת בארון בכיתה ולא נותנת להם לקחת הביתה, שלא ילך לאיבוד. לשיקולכם.
שיעור בוחן לסיכום נושא:
אחרי שסיימנו נושא, כמו למשל פרק עיקרון הכרעת הרוב או את כל זכויות האדם (את הדוגמאות אני נותנת כדי להמחיש מה נפח החומר שאני עושה עליו בוחן), אני עושה שיעור בוחן. בשיעור בוחן אני כותבת חמש שאלות (שאלות ידע פשוטות בלבד! רק "הצג") על הלוח. בעזרת התלמידים אני כותבת את התשובות לשאלות, כלומר הם עונים ואני כותבת את מה שנכון מהתשובות שלהם. הלוח מסודר ככה שמתחת לכל שאלה יש מקום לתשובה שלה, ועדיף שהשאלות יהיו בצבע אחד והתשובות בצבע אחר. עד כאן עבודה פרונטלית. אחר כך לתלמידים יש זמן ללמוד בעל פה את התשובות. אני לא מתחילה את הבוחן עד שלא כולם יודעים בעל פה. יש כאלה שמעתיקים את השאלות והתשובות (צריך לקחת להם את הדף לפני הבוחן), יש כאלה שאני מזמינה ללוח או יושבת לידם כדי לעזור להם ללמוד, העיקר שכולם ידעו. לפני שאני מתחילה לעבוד אני עוברת אחד אחד ושואלת אותם אם הם יודעים.
אחר כך אנחנו מגרילים שאלה אחת בלבד, והיא השאלה של הבוחן. הם חייבים לדעת את כל התשובות כי הם לא יודעים מה יצא בהגרלה, אבל בסוף הם עונים רק על שאלה אחת. אנחנו עושים מזה טקס קטן: תלמיד אחד מכין פתקים עם חמשת המספרים, תלמיד אחר שולף פתק (לא לפני שאני מוחקת את התשובות, אבל לא את השאלות, מהלוח), ואני מקיפה בטוש את השאלה שצריך לענות עליה. לוקח להם בדרך כלל דקה על השעון לעשות את הבוחן, והם יוצאים שמחים ומאושרים. קורה שאחרי שהגרלנו את השאלה יש תלמיד שאומר לי - דווקא את זה שכחתי. אז אני לוחשת לו שיבחר שאלה אחרת ויעשה אותה ולא יספר לאחרים. העיקר שתהיה חווית הצלחה.
מבחנים גדולים:
מתחילים להתכונן שבועיים לפני המועד בשתי צורות. הראשונה היא חזרה פרונטלית על החומר. אני מחלקת להם דף עם החומר למבחן והם צריכים להגיד לי מה הם לא זוכרים והם רוצים שאסביר שוב. השנייה היא תרגול של מבחן לדוגמה. אני כותבת שני מבחנים נפרדים עם שאלות שונות: אחד יהיה המבחן עצמו, והשני יהיה לתרגול בכיתה. אותו פונט, אותו סמיילי למטה, אותו מבנה בדיוק. ככה המבחן יראה להם כמו טריטוריה מוכרת וזה עשוי לעזור להם להירגע. את מבחן התרגול הם מגישים לי כעבודה להגשה, ועושים אותו בשיעורים שלפני המבחן. זה לוקח להם כמה שיעורים, ושוב, בין שיעור לשיעור אני שומרת אצלי את מה שהם כבר התחילו לכתוב ואת דף העבודה שחילקתי. לא לסמוך על יכולות ההתארגנות שלהם, כי יש כאלה שאין להם ואז הם נופלים, ולא בגלל שהם לא יכולים אינטלקטואלית לעשות את זה. בהמשך, במיוחד כמחנכים, אפשר לעבוד איתם על שיטות לסדר וארגון. בינתיים אני ממליצה לארגן את החומרים בשבילם.
עוד עיקרון שעבדתי לפיו כשהחלטתי לעבוד בשיטה הזו, הוא משהו שאמרה לי פעם מומחית ללקויות למידה: בכל שיעור צריך שהתלמיד יפעיל גם שמיעה, גם דיבור, גם כתיבה וגם קריאה. לכל אחד יש ערוצי למידה שהוא יותר חזק בהם: יש כאלה שלומדים מקריאה, אחרים יזכרו יותר טוב דווקא משמיעה. אז המורה צריך להכניס לכל שיעור את כל המיומנויות וככה יש לכל תלמיד את הרבע שעה האפקטיבית שלו. לכן זה לא נורא אם תלמיד מסוים מרחף בזמן ההקניה, אם אני יודעת שהוא לומד מכתיבה. או שתלמיד אחר, שנורא קשה לו לכתוב כי הוא לקוי למידה, בעיקר מקשיב ועושה רק חלק מהעבודות. העיקר שייכנס להם לראש.
הטרמה:
אני מסבירה את השיטה שלי לתלמידים בתחילת כל שנה. מסבירה להם שלא צריך מחברות, שלא יהיו שיעורי בית, שיהיו עבודות להגשה, שלומדים למבחנים מהחוברת שחילקתי. ובתחילת כל שיעור בוחן אני מסבירה מה זה שיעור בוחן, כי תמיד יש תלמידים שלא היו בקודם או שכחו והכותרת "שיעור בוחן" יכולה לייצר פניקה.
לסיכום:
יש עוד הרבה דברים חשובים, כמו קשר אישי וקבלת סמכות ושימוש בגבולות ללא ענישה, במיוחד עם נוער מוחלש\בסיכון\בהדרה, אבל בזה יש אנשים שמבינים הרבה יותר ממני. אלה הדברים שאני עושה מבחינת הוראת אזרחות כדי ליישם את השיטה של אומץ במערכת רגילה, בה יש לי כמה שיעורים של 45 דקות שמפוזרים במהלך השבוע. אני עובדת בשיטה הזו כבר כשבע שנים (נכון ל 2015). היא עובדת טוב גם על נוער מצטיין וחזק, וגם על נוער בסיכון ועל האוכלוסייה שמיועדת לאומץ. היא דורשת לא מעט מהמורה: לבדוק עבודות, להכין חוברות, אבל היא מביאה לתוצאות, וגם למורה יש חוויית הצלחה בסופו של דבר.
בהצלחה!
סיגל