ר' יעקב קרנץ - המגיד מדוּבנא (1741 – 1804 ) היה דרשן יהודי נודע בן המאה ה-18.
יעקב בן זאב וולף קרנץ, נולד בעיירה זֶ'טֶל (זשעטל) (Dziatłava), הסמוכה לווילנה שבליטא (אז באיחוד הפולני-ליטאי והיום בבלארוס). בן 18 נשא אשה ממזריץ' ועבר לגור בבית חותנו, שם היה יושב בבית המדרש ומלמד הלכה לבחורים, ואף דורש מפעם לפעם לפני המוני המתפללים על פרשת השבוע שלא על מנת לקבל שכר. את דרשותיו אמר ביידיש, וכלל בהן משלים וסיפורים, שיש להם ערך ספרותי בפני עצמם. ברשימות שנמצאו לאחר מותו, נראה שהתכוון להוציא ספר בעברית עם סיפורי משליו. לא עברו ימים מרובים וחותנו ירד מנכסיו ור' יעקב נאלץ להתפרנס משכר זעום שהקציבה לו קהילת מזריץ' עבור דרשותיו. ממזריץ' עבר לז'ובקבה שבגליציה, ומשם לדובנא שבחבל ווהלין, בה ישב 18 שנה. בערוב ימיו ישב בעיר זמושץ שבפולין, ובה נפטר.
אף שבתקופתו היו מגידים רבים, היה הוא המפורסם שבהם. הוא חי בתקופתו של הגאון מווילנה (הגר"א), שביקש ממנו שישמיע דרשותיו גם באוזניו. בתחילה סירב, אך משהתעקש הגאון, אמר לו המגיד כי חסרון יש בצדיקותו שהיא בהסתגרות בד' אמותיו וחסרה בה הגדולה שבצדיקות הנותרת על אף התחככות בחיי היומיום.
( ויקיפדיה )
ממשליו:
משל החץ:
שאלו את המגיד: "איך אתה מוצא כאלו משלים יפים וקולעים?".
ענה המגיד: אמשול לכם משל. איש הלך ביער וראה על כל עץ מצוירת מטרה ובמרכזה נעוץ חץ. בסוף היער פגש האיש ילד עם קשת.
שאל האיש: "האם אתה הצלף?"
ענה הילד: "כן".
שאל האיש: "האם ירית את החצים או תקעת אותם בידיך?"
אמר לו "יריתי".
שאל האיש: "אם כן כיצד פגעת במרכז המטרה ולא החטאת אף לא פעם אחת?"
ענה הילד: "קודם יריתי את החץ, אחר כך ציירתי את המטרה".
הכפית שנולדה במזל טוב - בדיחה מפורסמת של המגיד
המגיד מלגלג על אנשים המוכנים לשמור מצוות כל עוד הם רואים את טובתם. וכך הוא המשל:
איש עני לווה משכנו העשיר כף ומזלג ומחזיר לו כעבור יום כף מזלג וגם כפית. לשאלת העשיר מהי הכפית, עונה העני שבמזל טוב נולדה לכף ולמזלג תינוקת. לאחר זמן מה, העני חוזר לעשיר ומבקש ללוות מערכת סכו"ם שלמה. העשיר נותן לו את המערכת הגדולה והיקרה ביותר שלו. כאשר עובר זמן והסכו"ם אינו מושב, הולך העשיר לעני ושואל היכן הסכו"ם. עונה העני שלא עלינו כולם מתו. כשהעשיר מתרגז וטוען שהעני מרמה אותו, עונה העני: וכשקיבלת את הכפית, לא הייתה לך בעיה?
המטען הכבד סוחר שלח שליח, כדי שיביא לו מטען מהנמל. אחרי הרבה זמן הגיע השליח, מתנשף ויגע, כפוף ומזיע, כורע תחת עומס המטען, והכריז בשארית כוחותיו באוזני הסוחר: "הבאתי לך את החבילה המבוקשת"
זה הגיב מיד: "לא נכון. זו לא החבילה שלי".
"עוד לא פתחת אותה", שאל אותו השליח, "למה אתה אומר זאת ?"
ענה לו הסוחר: "פשוט מאוד. החבילה שלי לא כבדה, ומי שיישא אותה לא יתנשף. אם אתה מתנשף - זו אינה החבילה שלי".
כך המשיל המגיד מדובנא את עבודת ה', אשר צריכה להיות טבעית ומתאימה לאדם, ובלשונו "נעימה ומתוקה". אם עבודה זו גורמת סבל וקושי לבעליה, הרי שזו לא עבודת ה' הנכונה והראויה. כך פירש את הפסוק בישעיהו פרק מג "וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל"
הבגד שאינו מתאים: כפרי מגיע לשוק בחורף והוא לבוש בגדים חמים. נכנס לחנות בגדי משי וביקש לקנותם. המוכר נטל בגד במידתו ומסר לו אותו. בינתיים הולך הכפרי ומודד את הבגדים, מודד שוב ושוב, ומגלה שהם דחוקים עליו ואינם מתאימים לו כלל.
"אתה מהתל בי ?" הוא קורא בכעס לבעל החנות. "הבגדים לא מתאימים".
"הם מתאימים. הם מתאימים, פשוט עליך להוריד קודם את הבגדים העבים שאתה לובש אחר כך ורק אז ללבוש את המשי".
הנמשל הוא התורה, שאינה נוחה לאדם ואינה מתאימה לו, כל עוד הוא עטוף בבגדים אחרים, תאוות והבלים.
משל הקרוב ביותר לגרעין העלילה של "אלוף בצלות ואלוף שום". כך הוא מופיע בספר הבדיחה והחידוד מאת אלתר דרויאנוב:
רבי יעקב קראנץ, המגיד מדובנה, בא אצל עשיר תלמיד-חכם לבקש נדבה לפדיון-שבויים, וכדי להיכנס עמו בדברים פתח רבי יעקב בחידושי-תורה בהלכות-צדקה. השיב לו העשיר חידושי-תורה באותה הלכה. נמלך רבי יעקב והתחיל אומר לפניו דברי-אגדה בעניין פדיון-שבויים. חזר העשיר והשיב לו גם הוא דברי-אגדה באותו עניין. אמר לו רבי יעקב:
אמשול לך משל, למה הדבר דומה. לאחד שהלך לכרך גדול מכרכי-הים וראה, שאין הבצלים ידועים שם. הוציא מצקלונו מחרוזת של בצלים ונתן לאנשי-המקום. וכשראו הללו, כמה יפים בצלים לתבל בהם את התבשיל, נתנו לו משקל כסף וזהב כנגדם. לימים בא אחר לאותו כרך וראה, שאין השומים ידועים שם. הוציא מצקלונו אגודה של שומים ונתן לאנשי-המקום. וכשראו הללו, כמה יפים שומים ללפת בהם את הפת, נתנו לו – משקל בצלים כנגדם... אף אתה כך: בצלים אני נותן לך, שומים אתה מחזיר לי, שומים אני נותן לך –בצלים אתה מחזיר לי. ואילו אני – לכסף וזהב כנגד הבצלים והשומים אני זקוק.