בס"ד
היה סבא שקראו לו רבי יקותיאל זלמן יהודה לייב, היה ראש חברה קדישא בטבריה והוא ראש המשפחה שהיום אנחנו מכנים אותה, ברזל, בני רב זלמן לייב, בני רבי יקותיאל זלמן לייב בטבריה. הוא הוליד שישה ילדים. אחד הילדים קראו לו ברוך יוסף ברזל, הוא הוליד שמונה ילדים. אחת מהשמונה ילדים הייתה הסבתא רבקה שיינדל. היא התחתנה עם רב אייזיק שלמה אודסר, בטבריה. הם הולידו חמישה משפחות. היה בן בנימין, היה בן ברוך יוסף, היה בן שמעון לדרמן, היה בן יקותיאל זלמן לייב, והיה בן ישראל דוב אודסר (ברסלב).
הסבא שלי היה שמעון. הוליד שישה משפחות. אבא שלי היה הבן שקראו לו יצחק אייזיק. אני הבן השלישי של יצחק אייזיק לדרמן. עכשיו אנחנו רוצים לספר את הסיפור של מייסד השושלת הזו, קראו לו רבי שמעון, שהוא היה סבא שלי.
סבא שלי נולד לפני 160 שנה בעיר טבריה. המצב בטבריה היה קשה ביותר, היה עוני מרוד. עניין של פרוסת לחם ליום, היה מאבק יומיומי. הוא היה הבכור, הוא היה הבן הכי גדול במשפחת אייזיק שלמה ורבקה שיינדל אודסר. בגיל עשר הוא החליט שהוא מהווה נטל כלכלי בלתי נסבל על הוריו. הוא עזב את הגליל ונטש את הוריו, את כל משפחתו והלך לירושלים, שלא היה לו אף אחד שם בעיר. הוא בא לירושלים ילד בגיל עשר. מגיל עשר הוא היה עצמאי, דאג לחייו עד מותו, גידל שש משפחות ואני צאצא של אחת המשפחות האלה. סבא שלי הוא אבי המשפחה הזו, הוא התחיל בשם משפחה חדש וקוראים לנו לדרמן.
זה הסיפור המרכזי פה. למה קוראים לנו לדרמן? למה לא קוראים לנו בשמות קודמים? שמות המשפחה של אבותיי התחלפו חמש פעמים בארץ ישראל. זה התחיל בשם משפחה שפירא. בקיצור, בדורות האחרונים קראו לנו ברזל, אודסר, והדור האחרון, אני, שם המשפחה שלנו זה לדרמן. אין שום קשר, השם משפחה הזה הוא מקרי לחלוטין.
הסבא הזה שבגיל עשר עזב את כל משפחתו, בא לעיר שאין לו אף אחד, הוא בודד בעולם. מגיל עשר עד מותו הוא היה עצמאי ודאג למשפחתו, לא רק לו, הוא גם דאג לכל הצאצאים שלו. הוא בעצם פירנס אותם כמעט עד למותו. הסיפור הוא כזה, הוא בא לירושלים, באותה תקופה, לפני 160 שנה, בעצם התחילה להיבנות ירושלים. בנו את מאה שערים, בנו את נחלאות, התחילו לבנות. אז, בערך 60-70 שנה לפני הציונות, כבר יהודים הגיעו לארץ ישראל והתחילו לבנות את ארץ ישראל. הוא היה מבוני ירושלים, הוא כל חייו היה חי מבניית ירושלים, הוא התפרנס וחי בפרי זה שהוא השקיע את כל חייו בבניין ירושלים.
לירושלים הגיעו יהודים יקרים. אחד היהודים היקרים שהגיעו לירושלים, קראו לו רבי נחום בלכער, שם המשפחה האמיתי שלו זה אויירבך. היה יהודי רבי נחום אויירבך והוא היה מבוני שכונת מאה שערים, הוא כנראה היה יהודי בעל אמצעים. הסבא שלי, מזלו שהוא יצר קשר עם היהודי הזה והוא הפך להיות המנטור שלו, הוא הדריך אותו בחיים, הוא כנראה הסיבה המרכזית שהוא הצליח כל חייו. המקצוע של היהודי הזה רבי נחום היה בלכער. פירוש הדבר בלכער ביידיש זה הפחח. אז לא היה תוארים מהנדס, מהנדס אלקטרוניקה, מהנדס תכנות.. השטח הכי מפותח בעולם לא היה עדיין חשמל, לא היה אלקטרומכניקה, השטח המרכזי היה מכניקה. במכניקה המקצוע בעצם היה הכי שימושי, זה היה אדם שמייצר בתים, את כל הנושא הזה של מים וביוב ובנייה.
בקיצור קראו להם בלכער, פחח. לא היה פלסטיק, החומר המרכזי שממנו עשו את החיים, כלי מטבח, בעצם היה אבנים, בטון ומתכת, והוא היה עובד מתכת. הוא בנה בירושלים, הביא מכונות גרמניות, הביא את בית המלאכה הכי משוכלל במזרח התיכון לעיבודי מתכת, לבניית כלי מטבח, לבניית כל האביזרים שאיתם בונים בתים בירושלים. הבית מלאכה הזו, הילד שהגיע בגיל עשר לירושלים, בסוף היה בעל הבית של אותו בית מלאכה.
עד שאני נולדתי, זה היה מקום הפרנסה העיקרי של משפחת סבא שלי עם הצאצאים שלו. רוב הצאצאים שלו עסקו בלימוד תורה, ככה שהוא מהבית מלאכה הזה פירנס גם משפחות. הבית מלאכה הזה היה קיים, עד שאימא שלי נכנסה בהיריון איתי ב-1949. בעצם הבית מלאכה הזה נסגר לקראת לידתי. זה סיפור בפני עצמו, למה הוא נסגר. אנחנו לא ניכנס לזה למה הוא נסגר.
כדאי לך ללחוץ על התמונה
כשפרצה מלחמת העולם, סבא שלי כבר היה אדם מבוסס, בעל משפחה עם ארבעה ילדים. זאת אומרת, כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, הוא כבר היה בעל משפחה ולא היה צריך לגייס אותו, כי הטורקים לא לקחו אנשים כאלה לשדה הקרב. אבל בכל אופן, התנועה הציונית כבר הייתה, המחלוקת בתוך היישוב ירושלים כבר התפתחה, ומישהו הלך להלשין לטורקים, הוא רצה להראות שהוא נאמן לטורקים. ואז הוא הלשין על סבא שלי, שהוא בעל מקצוע מעולה, והוא חיוני למאמץ המלחמתי של האימפריה העותומנית. ואז גייסו אותו, והוא נאלץ לעזוב את כל המשפחה שלו.
סבתא שלי, היות והיא נולדה באימפריה הרוסית, היא לא הייתה נתינה של האימפריה העותומנית. סבא שהיה יליד ארץ ישראל היה תלוי בידי השלטונות, כי הוא היה נתין שלהם, אבל סבתא שלי היה לה אזרחות, הייתה נתינה של האימפריה הרוסית, אז מדינות אירופה דאגו לפנות את המשפחות האלה מארץ ישראל. ואז היות ובעלה גויס לצבא, לא היה מי שיפרנס את הילדים שלה, היא הייתה עם משפחה עם ארבעה נפשות, אז היא התפנתה עם אחת האוניות שמדינות אירופה שלחו לפינוי האוכלוסייה שלהם מהאימפריה העותומנית. פינו אותה לעיר סלוניקי, ושמה כל שנות המלחמה היא הייתה חלק מהקהילה היהודית, היא גידלה את הילדים, עד סיום מלחמת העולם.
הם חיו בתוך הקהילה היהודית בסלוניקי. סלוניקי הייתה העיר הכי יהודית בעולם, שמה שמרו שבת, אפילו הגויים לא נסעו בשבת, הנמל הבינלאומי שהיה שמה היה מושבת בשבת והוא לא עבד כדי להתחשב ביהודים, כל הכלכלה של העיר היוונית הזו, הייתה יהודית, וכל זה לא בזכות הנוצרים שגרו שמה, אלא בזכות האימפריה העותומנית, שכבר פעם שלטה שמה, אבל האירופאים סילקו אותה משמה. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, כבר הטורקים לא שלטו בעיר היוונית סלוניקי, אבל עדיין היהודים שלטו בעיר שלטון ללא מעצורים, הם היו בעצם הקהילה שקבעה את כל סדרי השלטון, הם קבעו איך העיר הזאת, וברוך השם, זה היה תקופה שסבתא שלי גידלה את הילדים שמה, כל תקופת המלחמה הם חיו בתוך הקהילה בסלוניקי.
לעומת זה סבא שלי עבר בארץ ישראל מסלול ייסורים לא רגיל. בסוף המלחמה הטורקים לקחו אותו על גדות תעלת סואץ, והוא נלחם שמה, הוא היה חלק והוא הבין שהטורקים ינחלו תבוסה מוחלטת, והוא ייהרג במלחמה, והוא יהיה קורבן של זה. הוא החליט לקחת את גורלו בידו, והוא ברח מהחזית, תוך כדי מלחמה ברח מהחזית. הסיכויים שהוא יישאר בחיים היו אפסיים, חייל שבורח בזמן מלחמה אצל הטורקים, משדה הקרב, אם היו תופסים אותו במקום היו הורגים אותו, מוות מיידי. ברור שהוא לקח סיכון גדול, הוא תלה את גורלו בחסדי שמיים, ובורא העולם הציל אותו.
הוא הצליח לעבור את כל מדבר סיני, בניסי ניסים, ולהגיע לעיר, בארץ ישראל, קראו לה עזה. בעזה הייתה קהילה יהודית. היו יהודים, ואז הם כנראה עזרו לו, וציידו אותו בתעודות. הוא קיבל תעודות של בן אדם כנראה שמת באחת המגפות, שלא היה לו אזרחות טורקית, הוא כנראה היה אזרח של אחת האימפריות האירופאיות, והוא עכשיו היה לו זהות.
הוא השמיד את כל התעודות שלו, את כל זה שהוא יליד הארץ, הוא התחזה כאזרח של אחד האימפריות האירופאיות, והיה מצויד עם ניירת. המזל הוא שהתעודה שהוא קיבל, היה כשמו. לו קראו שמעון, והבן אדם שנפטר והוא השתמש בתעודות שלו, קראו לו גם שמעון. הבעיה היחידה הייתה שהתעודות שלו זה היה אודסר, ועכשיו השם משפחה שלו צריך להיות לדרמן.
זאת אומרת, בעצם, פה נולדה משפחת לדרמן בארץ ישראל. אני יודע, יש הרבה משפחות לדרמן בארץ ישראל, אנחנו לא שייכים לאף משפחה, היות, וסבא שלי, היה מייסד משפחת לדרמן, זאת אומרת, רק מי שצאצאים של סבא שלי הם קרובי משפחה. אנשי לדרמן יש בארץ ישראל, וכל העולם היהודי, זה שם מאוד מקובל בעולם היהודי, זה שם מאוד יהודי, יש הרבה לדרמנים, אבל אני הלדרמן, שסבא שלי הוא מייסד השושלת הזו, וברוך השם, יש כבר היום אלפי לדרמן צאצאים של סבא שלי.
בעקבות הניירות, הפספורט של אימפריה אירופאית, הוא הצליח להתפנות עם ספינת פינוי לאלכסנדריה, שמה הוא נשאר עד סיום המלחמה. בסיום המלחמה, סבתא עם ארבעה ילדים הייתה בדרך חזרה לפלסטינה, לארץ ישראל, כדי לברר אם בעלה חי, אם הוא קיים ולחזור למולדת. בדרך היא יצאה מנמל העיר סלוניקי ביוון, עם קו ספנות שהגיעה לאלכסנדריה, ומאלכסנדריה היו מגיעים לארץ ישראל באמצעי יבשה.
בקיצור, כשהיא הגיעה לאלכסנדריה, המשימה הראשונה שלה הייתה להתחיל לאתר ולדעת מה גורל בעלה. אותו דבר בעלה, גם כן כשהוא חולץ מארץ ישראל בספינת פינוי של אחד ממדינות אירופה, הם הביאו אותו לאלכסנדריה. זאת אומרת, גם הוא, עד סיום מלחמת העולם, חי בעיר אלכסנדריה. באותה תקופה, הוא חיפש אותה, היא חיפשה אותו, והנס שהם איתרו אחד את השני. כנראה שזה היה בעזרת המוסדות שניסו לאחד משפחות, היה כנראה משרד איתור קרובי משפחה בקהילה היהודית באלכסנדריה, יכול להיות שהם נעזרו שמה במערכת האיתור, ככה שהם הצליחו כבר להתאחד, עוד לפני שהגיעו לארץ ישראל, הם התאחדו בעיר אלכסנדריה, ומאלכסנדריה כל המשפחה עלתה לירושלים.