סבא וסבתא גילה

עד שאני נולדתי, זה היה מקום הפרנסה העיקרי של משפחת סבא שלי עם הצאצאים שלו. רוב הצאצאים שלו עסקו בלימוד תורה, ככה שהוא מהבית מלאכה הזה פירנס גם משפחות. הבית מלאכה הזה היה קיים, עד שאימא שלי נכנסה בהיריון איתי ב-1949. בעצם הבית מלאכה הזה נסגר לקראת לידתי. זה סיפור בפני עצמו, למה הוא נסגר. אנחנו לא ניכנס לזה למה הוא נסגר.

כשפרצה מלחמת העולם, סבא שלי כבר היה אדם מבוסס, בעל משפחה עם ארבעה ילדים. זאת אומרת, כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, הוא כבר היה בעל משפחה ולא היה צריך לגייס אותו, כי הטורקים לא לקחו אנשים כאלה לשדה הקרב. אבל בכל אופן, התנועה הציונית כבר הייתה, המחלוקת בתוך היישוב ירושלים כבר התפתחה, ומישהו הלך להלשין לטורקים, הוא רצה להראות שהוא נאמן לטורקים. ואז הוא הלשין על סבא שלי, שהוא בעל מקצוע מעולה, והוא חיוני למאמץ המלחמתי של האימפריה העותומנית. ואז גייסו אותו, והוא נאלץ לעזוב את כל המשפחה שלו.

סבתא שלי, היות והיא נולדה באימפריה הרוסית, היא לא הייתה נתינה של האימפריה העותומנית. סבא שהיה יליד ארץ ישראל היה תלוי בידי השלטונות, כי הוא היה נתין שלהם, אבל סבתא שלי היה לה אזרחות, הייתה נתינה של האימפריה הרוסית, אז מדינות אירופה דאגו לפנות את המשפחות האלה מארץ ישראל. ואז היות ובעלה גויס לצבא, לא היה מי שיפרנס את הילדים שלה, היא הייתה עם משפחה עם ארבעה נפשות, אז היא התפנתה עם אחת האוניות שמדינות אירופה שלחו לפינוי האוכלוסייה שלהם מהאימפריה העותומנית. פינו אותה לעיר סלוניקי, ושמה כל שנות המלחמה היא הייתה חלק מהקהילה היהודית, היא גידלה את הילדים, עד סיום מלחמת העולם.

הם חיו בתוך הקהילה היהודית בסלוניקי. סלוניקי הייתה העיר הכי יהודית בעולם, שמה שמרו שבת, אפילו הגויים לא נסעו בשבת, הנמל הבינלאומי שהיה שמה היה מושבת בשבת והוא לא עבד כדי להתחשב ביהודים, כל הכלכלה של העיר היוונית הזו, הייתה יהודית, וכל זה לא בזכות הנוצרים שגרו שמה, אלא בזכות האימפריה העותומנית, שכבר פעם שלטה שמה, אבל האירופאים סילקו אותה משמה. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, כבר הטורקים לא שלטו בעיר היוונית סלוניקי, אבל עדיין היהודים שלטו בעיר שלטון ללא מעצורים, הם היו בעצם הקהילה שקבעה את כל סדרי השלטון, הם קבעו איך העיר הזאת, וברוך השם, זה היה תקופה שסבתא שלי גידלה את הילדים שמה, כל תקופת המלחמה הם חיו בתוך הקהילה בסלוניקי.

לעומת זה סבא שלי עבר בארץ ישראל מסלול ייסורים לא רגיל. בסוף המלחמה הטורקים לקחו אותו על גדות תעלת סואץ, והוא נלחם שמה, הוא היה חלק והוא הבין שהטורקים ינחלו תבוסה מוחלטת,  והוא ייהרג במלחמה, והוא יהיה קורבן של זה. הוא החליט לקחת את גורלו בידו, והוא ברח מהחזית, תוך כדי מלחמה ברח מהחזית. הסיכויים שהוא יישאר בחיים היו אפסיים, חייל שבורח בזמן מלחמה אצל הטורקים, משדה הקרב, אם היו תופסים אותו במקום היו הורגים אותו, מוות מיידי. ברור שהוא לקח סיכון גדול, הוא תלה את גורלו בחסדי שמיים, ובורא העולם הציל אותו.

הוא הצליח לעבור את כל מדבר סיני, בניסי ניסים, ולהגיע לעיר, בארץ ישראל, קראו לה עזה. בעזה הייתה קהילה יהודית. היו יהודים, ואז הם כנראה עזרו לו, וציידו אותו בתעודות. הוא קיבל תעודות של בן אדם כנראה שמת באחת המגפות, שלא היה לו אזרחות טורקית, הוא כנראה היה אזרח של אחת האימפריות האירופאיות, והוא עכשיו היה לו זהות.

הוא השמיד את כל התעודות שלו, את כל זה שהוא יליד הארץ, הוא התחזה כאזרח של אחד האימפריות האירופאיות, והיה מצויד עם ניירת. המזל הוא שהתעודה שהוא קיבל, היה כשמו. לו קראו שמעון, והבן אדם שנפטר והוא השתמש בתעודות שלו, קראו לו גם שמעון. הבעיה היחידה הייתה שהתעודות שלו זה היה אודסר, ועכשיו השם משפחה שלו צריך להיות לדרמן.

זאת אומרת, בעצם, פה נולדה משפחת לדרמן בארץ ישראל. אני יודע, יש הרבה משפחות לדרמן בארץ ישראל, אנחנו לא שייכים לאף משפחה, היות, וסבא שלי, היה מייסד משפחת לדרמן, זאת אומרת, רק מי שצאצאים של סבא שלי הם קרובי משפחה. אנשי לדרמן יש בארץ ישראל, וכל העולם היהודי, זה שם מאוד מקובל בעולם היהודי, זה שם מאוד יהודי, יש הרבה לדרמנים, אבל אני הלדרמן, שסבא שלי הוא מייסד השושלת הזו, וברוך השם, יש כבר היום אלפי לדרמן צאצאים של סבא שלי.

בעקבות הניירות, הפספורט של אימפריה אירופאית, הוא הצליח להתפנות עם ספינת פינוי לאלכסנדריה, שמה הוא נשאר עד סיום המלחמה. בסיום המלחמה, סבתא עם ארבעה ילדים הייתה בדרך חזרה לפלסטינה, לארץ ישראל, כדי לברר אם בעלה חי, אם הוא קיים ולחזור למולדת. בדרך היא יצאה מנמל העיר סלוניקי ביוון, עם קו ספנות שהגיעה לאלכסנדריה, ומאלכסנדריה היו מגיעים לארץ ישראל באמצעי יבשה.

בקיצור, כשהיא הגיעה לאלכסנדריה, המשימה הראשונה שלה הייתה להתחיל לאתר ולדעת מה גורל בעלה.  אותו דבר בעלה, גם כן כשהוא חולץ מארץ ישראל בספינת פינוי של אחד ממדינות אירופה, הם הביאו אותו לאלכסנדריה. זאת אומרת, גם הוא, עד סיום מלחמת העולם, חי בעיר אלכסנדריה. באותה תקופה, הוא חיפש אותה, היא חיפשה אותו, והנס שהם איתרו אחד את השני. כנראה שזה היה בעזרת המוסדות שניסו לאחד משפחות, היה כנראה משרד איתור קרובי משפחה בקהילה היהודית באלכסנדריה, יכול להיות שהם נעזרו שמה במערכת האיתור, ככה שהם הצליחו כבר להתאחד, עוד לפני שהגיעו לארץ ישראל, הם התאחדו בעיר אלכסנדריה, ומאלכסנדריה כל המשפחה עלתה לירושלים.                                                                                 

ראיון עם סבא צבי אריה לדרמן

האם ידוע לך מקור השם הפרטי?

כן, מקור השם שלי ידוע לי בפירוט רב. שמי צבי אריה שהוא היה אבא של סבא שלי וגם היה סבא של סבתא שלי והוא היה רב חשוב בירושלים, הוא היה תלמיד הישיבה למקובלים, חיבר ספרים

על קבלה ואני נקרא על שמו.

איפה נולדת?

אני יליד ירושלים.

איזה מאכל היה אהוב עליך ביותר כשהיית ילד?

אהה, יש לי סיפור של מאכל אהוב שלמדתי את זה בתוך הבית. הדבר הכי אהוב עליי היה זה לקחת עגבנייה, לרסק אותה עם מלפפון ולתבל את זה עם שמן זית ועם קצת מלח ופלפל ופרוסת לחם מכיכר שחור, טבעי, עם קמח מלא, וזה מעדן מלכים שלי.

באיזו שפה או שפות דיברת בילדותך?

בבית, שפת אמי היה עברית. במוסדות שאני התחלתי ללמוד, למדתי במסגרות החרדיות, אשכנזיות.  של ירושלים, הייתה שפת הדיבור, הייתה יידיש.

איזה חוויות אתה זוכר מהילדות?

חוויה ראשונה בימי חיי, זה יום הלימודים הראשון, בחיידר, שהכניסו אותי בגיל שלוש לתלמוד תורה חיי עולם, והרבי שלי היה יהודי יקר מאוד, כבר אדם מבוגר, בכל זאת התמסר לתינוקות.  וקראו לו רב ליבלה גלוברמן, היה אישיות מאוד חשובה בירושלים, ולא ראה פחיתות כבוד בכך שהוא עוסק בחינוך דרדקים בגיל שלוש. יש לי חוויה מיוחדת, כנראה שהוא היה אישיות מיוחדת. יום אחד הבאתי את החברה שלי, הייתה לי חברה בגיל זה, והיא הייתה ממשפחה מאוד מכובדת בירושלים.  אנחנו הלבשנו אותה מכנסיים, ואספנו את השיער, היא הייתה בגיל שלוש, אספנו את השיער, שלא תיראה כילדה, ושמתי לה כיפה, ולקחתי אותה לתלמוד תורה, והיא בילתה איתי יום לימודים שלם בתלמוד תורה.