סבא וסבתא ביתר

חזרה לשורשים שלי

בס"ד

סיפורי השגחה פרטית סבתא אסתר עדנה קרמר

1.

הנס הזה שאני מספרת עליו היה בתקופה שבה התגוררנו כבר בביתר. אתם עכשיו הגעתם דרך כביש המנהרות מירושלים לביתר, זו דרך מאוד ישרה. פעם לא היה כביש המנהרות, עוד לא בנו את הגשר, עוד לא עשו את המנהרות בתוך ההר, והיו נוסעים, היה אפשר לנסוע או דרך הדסה עין-כרם, דרך מפותלת ודי מסוכנת אפילו, ליד הקטלב, או היה אפשר לנסוע, מי שהיה אמיץ, ולא היה לו סבלנות לנסוע בדרך המסובכת, היה נוסע דרך הכפרים הערביים פה, ובמיוחד אל חאדר. היום כבר אל חאדר לא נמצא בשטח שיהודים נכנסים, חוץ מהצבא אסור להיכנס לשם, אבל אז היו נוסעים דרך שם.

פעם חזרנו, זה היה בערב יום ירושלים, נורא רצינו לחגוג פה את יום ירושלים בבית. ונסענו שם. פתאום, אני לא יודעת איך, היינו באמצע הכביש, וראינו המוני ערבים צעירים מסביבנו, משולהבים, צועקים, ואנחנו עם מכונית קטנטונת ישנה באמצע, והם מסביב וצועקים, וצועקים. מה זה, אני נבהלתי, זה היה נורא. ואמרתי השם, תעזור לנו, תציל אותנו, תוציא אותנו מפה. 

ופתאום אנחנו רואים כאילו קריעת ים סוף. הבחורים הולכים לשני הצדדים ונותנים לנו לעבור ביניהם, והדרך פנויה, אף אחד לא מסתכל עלינו. הסתכלנו אחורה לראות מה קורה, ראינו שהבחורים האלה עלו על טנדרים, ושרים שירי התלהמות. התחלנו לתפוס שזה היה הימנון של הקבוצת כדורגל שלהם.  וכנראה הם היו כל כך מרוצים מהניצחון על הקבוצה של חוסן או משהו, או של נחאלין, שהם לא עניין אותם כלום, רק לנופף בדגלים, להגיד, אנחנו ניצחנו, הניצחון שלנו, יאללה, יאללה, אל חאדר.

ברוך השם, הייתה כזאת הרגשה של סיעתא דשמיא שניצלנו. בעצם זה היה נראה כאילו שזה דבר נורא מסוכן, בסך הכל לא היה מסוכן, אבל הרגשה הזאת, וואי, ברוך השם, יצאנו בשלום.

2.

זה סיפור מאוד קצר, זה אפילו לא נשמע משהו מאוד דרמטי, מאוד מסעיר, אבל אם חושבים על זה, זה דווקא הניסים האמיתיים. על ניסיך ונפלאותיך שבכל יום עמנו, ערב ובוקר וצהריים. זה אפילו לא נכתב כנס, לא מספרים עליו, אבל זה נס גדול.

אני באתי מעבודה, אחרי הרבה שעות שלא הייתי בבית. דבר ראשון, רציתי להיכנס למטבח, המטבח היה שקט, אף אחד לא היה בבית, פתאום אני שומעת ססססס... כזה רעש שמשהו מתפרץ, ואני מרגישה ריח של גז, וניגשת וישר סוגרת את הברז של הגז, יש ברז ראשי לגז.

והתברר, אני כזאת שאוהבת להשתמש בדברים עד שמתקלקלים, ממחזרת, אז באחד הבתים היה לי צינור של גז, אז הרכבתי אותו על הכיריים האלה שיש לנו, וזה דבר שאסור לעשות, עכשיו מזהירים, ובכלל יש תו תקן, ורק כך וכך וכמה שעות, אז לא היינו יודעים, כנראה השתמשתי בצינור כל כך ישן, שהוא פשוט נסדק, אחר כך ראיתי שזה היה סדק.

זה באמת נס גדול, מפני שאם זה היה בזמן שהייתי בעבודה, כל השכנים היו מרגישים. אם מישהו היה מדליק גפרור באזור, היה יכול להיות פיצוץ. אם למישהו היה יוצא ניצוץ מהמקדחה, זה היה יכול לעשות פיצוץ. היו צריכים לפרוץ לנו את הבית, אני לא יודעת אם היו מצליחים להיכנס, לא היו מצליחים כי יש פלדלת. אבל עוד יותר היה נורא אם זה היה קורה באמצע הלילה, כי זה עושה הרעלת גז, והרעלת גז, השם ישמור מה שיכול לקרות מזה. ברוך השם שזה היה חצי דקה אחרי שחזרתי מעבודה, פתחתי את הדלת ונכנסתי, אז זה היה. לא היה שום נזק, שום תקלה מזה.

ראיון עם סבתא אסתר עדנה קרמר

היכן נולדת?

אני נולדתי בתל אביב הקטנה, עוד לפני קום המדינה, ברחוב אלנבי, היה איזה בית חולים מיוחד לתינוקות, ללידה. שם אני נולדתי. וגם גדלתי בתל אביב עד כיתה ג'. אחר כך עברנו לרמת גן ולמקומות אחרים.

אלו משחקים נהגתם לשחק בילדותיכם?

אני זוכרת את עצמי משחקת שעות, שעות, שעות, שעות ברופאה.  הייתה לי חברה שהסכימה לשתף איתי פעולה. אני בדרך כלל הייתי הרופאה, אבל לפעמים נתתי גם לה. ולא נמאס לנו אף פעם, והייתי מקבלת, הייתה לנו ידידת משפחה, שהיה לה ידידה שהיה לה בית מרקחת, והייתה מביאה לי בקבוקים ריקים וקופסאות ריקות של תרופות. ופעם היא נתנה לי איזה ארונית קטנה שהיה כנראה לפרסומת שם, ושמתי שם. ואמרתי פה ושם, וזה נקי, וצריכים לעשות, וצריכים לחבוש, והנה תחבושת וככה חובשים, ולמדתי איך לחבוש, וזהו. שיחקנו, היינו עם חברות, כמה חברות בשכונה, שגם למדנו באותו בית ספר. אחרי הצהריים היינו משחקים עם המקלות האלה שקופצים עליהן, איך קוראים לזה, ומחניים, והיה שם אחד הבנים, היה ככה, כאילו בגיל שהוא היה יכול להיות כבר מדריך, לימד אותנו כמה משחקים, שיחקנו גם ברביעיות, ובסולמות וחבלים, ומונופול היה לנו נראה קצת אחרת, היה עם לירות, לא עם שקלים, וגם קראנו הרבה, קראנו הרבה מאוד, ולא קומיקס, ספרים אמיתיים, היינו קוראים.

מה היו הערכים עליהם חונכתם?

הבית שלי באמת ניסו לחנך לערכים, שמירת מצוות, דבקות בדרכי אבות, יושר, הסתפקות במועט, נימוס, כבוד למבוגרים, וזה הערכים העיקריים שידועים לנו. 

כיצד נערכה חתונתכם, מה היה מיוחד בה?

מי שירושלמי, הוא יודע שליד רחוב בן יהודה, יש רחוב קטן שנקרא רחוב דורות ראשונים. היום, המקום של החתונה שהתחתנו בו, כבר נהפך לחנות מחשבים או משהו.  ואז היה מסעדה שבאמת, כמעט היחידה בירושלים, כשרה למהדרין, באו גם גדולי האנשים, אישים, שהיו בירושלים, מי ששמר על כשרות בא לאכול שם, ושם עשו לנו גם את החתונה. היום קצת קשה להאמין איך בבית קפה, במסעדה קטנה, עושים חתונה, אבל זה מה שהיה.  אנחנו תמיד צוחקים ואומרים, היום, אם אתם יודעים, היום ישיבת מיר, יש לה, לא יודעת, שבעת אלפים תלמידים, שמונה אלפים, כן ירבו, אבל אז היינו אומרים שבאה אלינו כל ישיבת מיר. ישיבת מיר הייתה בזמנה של שבעים בחורים, וכמעט כולם הגיעו, יש לנו עדיין תמונות של ה...  הכיבוד, אז, היה לא בורקסים, ושניצלים, וצ'ונטים, והיו נותנים סנדוויצ'ים. אבל זה היה נורא נחמד, סנדוויצ'ים קטנים, כמו של בגטים קטנים, היו חותכים אותם בפרוסות, ומקשטים יפה.  חתיכת מלפפון, חתיכת עגבנייה, אולי חתיכת זנב של דג מלוח, של סרדין, דברים כאלה, היה מאוד מאוד נאה לעין. ובעלת האולם אמרה לי בסוד, את יודעת מה, אם את רוצה להגיש את זה למחרת, מה שנשאר, פשוט תהפכי את המלפפון, תהפכי את העגבנייה, זה ייראה טרי ואפשר, וככה, זה היה הכיבוד הבסיסי. אחר כך היה לנו גם סעודה למשפחה, אבל זה כבר הרבה יותר מצומצם, אבל לקהל הרחב, זה מה שהיה. באמת בעלת המסעדה הייתה קרובה רחוקה שלנו וידידה שלנו ובאמת השתדלה לעשות את זה במסגרות שהיה מקובל באותם ימים, הכי יפה שיכול להיות.

חזרה לשורשים שלי