פרשת ויגש - ויחי

בס"ד טבת תש"ע

יחסי יעקב ויוסף אחרי המפגש^[1]

הרב שלמה הכט – yahadut.for.you@gmail.com

יחסי יעקב ויוסף בזמן מפגשם המחודש ואחריו מתוארים במספר מקומות בפרשתנו ובפרשת ויחי, והם מעוררים כמה תמיהות. כבר בעת המפגש אומר הכתוב (מ"ו, כ"ט) "ויעל לקראת ישראל אביו, וירא אליו, ויפול על צואריו עוד", וכבר רש"י מעיר על כך ש"יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו" ומביא את המדרש שיעקב קרא את שמע. מכל מקום מתוך הפשט עולה הסתייגות של יעקב מיוסף, על אף הדברים הנרגשים שהוא אומר אחר כך. (אמת נכון שהרמב"ן טוען שיעקב הוא שבכה על צואר יוסף). על זאת עוד מוסיף ההעמק דבר לטעון שיוסף הרגיז את יעקב כשבא מולו כמלך במרכבתו, והטעה אותו לחשוב שמלך מצרים בא ויש להשתחוות לו. לפי הנצי"ב יוסף עשה זאת מתוך רצון להביא להתגשמות החלום השני שלו, שבו גם השמש השתחוותה לו.

"וכך הענין שיוסף תקע עצמו לדבר החלום שעתיד השמש להשתחוות לו – והוא אביו, והרבה להשתדל על זה ולא עלה בידו... ע"כ עלה בדעתו שיבא לקראתו בבגדי מלוכה... והיה סבור יוסף שיעקב יכירנו מכל מקון וישתחוה לו מפני כבוד המלוכה, או אפילו לא יכיר אותו ויהי סבור שהוא פרעה וישתחוה לו, יהא בזה האופן מתקיים החלום. אבל באמת יעקב לא הכירו והשתחוה לו... ואח"כ הראה עצמו יוסף לאביו והיה לאביו תרעומת בליבו עליו, כי אף על גב שיעקב שמר דבר החלום ולא התקנא בו, מכל מקום לא באופן שיוסף עצמו יהיה גורם לדבר להשפיל את אביו לפניו..." (העמק דבר מ"ו כ"ט)

מעניין הדבר שגם במפגשים הבאים יעקב נמנע מלהשתחוות ליוסף – בביקורו הראשון הוא משתחווה להודות לה' לכיוון ראש המיטה – מפנה את עצמו מיוסף והלאה (רש"י מ"ז ל"א), ואף מסרב להסתפק בהבטחתו של יוסף, המסתמך על כוחו כמשנה למלך, ומאלץ אותו להישבע לו. בביקור השני יעקב מתחזק במחלתו ויושב על המיטה – אולי, כפי שאומר רש"י, לכבודו של יוסף, אבל אולי כדי לשבת בצורה מכובדת יותר מול המלך.

מפשטי הכתובים עולה גם תמונה מטרידה לפיה יוסף כמעט ולא פגש את אביו בהיותם יחד במצרים. עד כדי כך שיעקב לא מזהה את בני יוסף בבואם עם אביהם – פסוק שאילץ את המדרשים והפרשנים להסבירו בהסברים שונים.

ידועים דברי "דעת זקנים מבעלי התוספות" מדוע מיעט יוסף לפגוש את אביו: "משמע שלא היה יוסף רגיל אצל יעקב כמו שמצינו נמי ויקרא לבנו ליוסף. ושמעתי מפי הרב ר' שמואל ז"ל הטעם לפי שהיה ירא שישאל לו הענין היאך הורד למצרים ויגיד לו שמכרוהו אחיו ויקללם יעקב ונמצא מחריב את העולם כולו. שהרי רחל אמו שקלל שלא מדעת, ואמר: עם אשר תמצא - נתקיימה קללתו ומתה בדרך אפרת, הא אם יקללם מדעת לא כל שכן." – כלומר שיוסף נמנע מלהיפגש עם אביו כדי שאביו לא יוכל לגלות איך יוסף הגיע למצרים ועל מעללי אחיו. אלא שיש לזכור שפירוש זה הוא חרב פיפיות, ויש להתנהגות זו מחיר כבד. מה שיעקב ידע לבטח היה איך התנהג יוסף כמשנה למלך מצרים, האיש אדוני הארץ, כלפי אחיו וכלפי אביו, בצער שציער אותם וביסורים שגרם להם. אם נקבל את דברי הדעת זקנים, נהיה מוכרחים לומר כנגד זה שיוסף לקח על עצמו תרעומת גדולה של אביו, שאולי הניח שיוסף התנהג כפי שהתנהג כדי להגשים את חלומותיו.

מבין הפרשנויות והמדרשים האלה עולה תמונה שלפיה יעקב ויוסף הסתפקו בידיעה על היותם קרובים זה לזה, אבל הם נמנעו בהחלט, ומתוך רגשות עזים, מלהיפגש זה עם זה. נראה שתוצאות המריבה המקורית של יוסף עם אחיו רודפות את כל המעורבים גם אחרי שנראה היה שהעניינים הסתדרו על הצד היותר טוב, גם בגלל חלומות יוסף, גם בגלל המכירה, וגם בגלל מהלכי יוסף להשבת המעוות לתיקנו.

בהיבט אקטואלי אפשר להוסיף לגבי מריבות ההסדר ומשרד הביטחון – הן לגבי צעדיו של מו"ר הרב אליעזר מלמד שליט"א והן לגבי מכתב ר"מי הישיבות שכבר כתבתי עליו[2], שאנחנו צריכים לזכור שלצעדים נוקשים ותקיפים כלפי חוץ יש משמעויות שיישארו ללוות את כל המעורבים לשנים רבות. פעולות שנעשות עם כוונות עימות כלפי חוץ יובילו לקיומו של עימות גם אחרי שהסיבות המקוריות יישארו, וכל הצדדים המעורבים יינזקו מהם

[1] המאמר מופיע גם באתר שלי http://sites.google.com/site/yahadutforyou/home/parashah-hebrew

[2] http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/980/594.html