פרשת שמות

בס"ד יום א' י"ז טבת התש"ע

בין העולם האידאי לעולם המעשה

חלק גדול מפרשת שמות מוקדש אישית לדמותו של משה: להולדתו וגידולו, ליציאתו אל העם, לחייו בבית יתרו ולמפגשיו עם הקב"ה, עד תחילת משימתו במצרים. המדרשים מתארים שלבים אלה בחיות רבה.

דומה כי מטרת הסיפורים האלה להציג בפנינו את דמותו של משה ואת המטען שאיתו הוא מגיע לגאול את העם, אף על פי שלא מתואר לנו איך הגיע למעלתו זו.

אנו פוגשים אותו כשעמד על דעתו, בן עשרים או בן ארבעים, ויצא מארמון המלך המפנק והמוגן לעזור לאחיו הנענים, מלא וגדוש ברוח הקודש, אלא שלא הייתה השעה כשרה, ואולי גם משה לא נקט בפעולות מהותיות אלא בדרך של השתתפות בצער בלבד.

עוד עשרות שנים יהיה משה במדיין – במצב מרוחק מאד מבית גידולו – רועה צאן מבודד במדבר במקום נער תפנוקים בחצר המלך. (מעניין להעיר שנראה שבפועל ילדיו נולדו לו לקראת גיל שמונים, מאחר והצעיר בהם עדיין לא נימול כשחזר משה למצרים).

אחר שתי תקופות חיים ארוכות ומשמעותיות אלו מתגלה ה' למשה בסנה, והדיאלוג ביניהם תופס את מרכזה של הפרשה.

אני מציע לחלק את הדיאלוג לשני חלקים נפרדים: חלק פילוסופי – עיוני וחלק מעשי. כל עוד שהדיון הוא במישור הפילוסופי, משה משתתף בו מתוך רצון ומשיכה. מייד כשהוא רואה את הסנה הבוער הוא סר לראות אותו, וכאשר ה' קורא לו הוא משיב "הנני". המדרש פה מעיר בסרקזם מסוים שמשה עונה תשובה כשל אברהם, עמודו של עולם, אלא שכפי שנראה בהמשך אין עדיין מחויבות אמיתית מאחריה:

"ויאמר הנני – הנני לכהונה, הנני למלכות. אמר לו הקב"ה: במקום עמודו של עולם אתה עומד? אברהם אמר הנני ואתה אומר הנני? אל תקרב הלום... כבר מתוקן הכהונה לאהרן... כבר מתוקן המלכות לדוד"

בתחילתו של הדיון עוסק משה בשאלות פילוסופיות:

"מי אנוכי כי אלך" – במה זכותי?מדוע נחוץ לך שליח?

"וכי אוציא את בני ישראל" – מה זכות יש בידם של ישראל?

"ואמרו לי מה שמו" - באיזה שם ובאיזה מידה תיגלה עליהם?

אלא שאחרי שהקב"ה עונה למשה על שאלותיו, הוא מטיל עליו את המשימה בפועל. זהו בדיוק הקו המחלק בין גברא לגברא – בין רביעי לחמישי בפרשתנו. אף על פי שהכל נראה כדיבור אחד, מרגע זה ה' מתחיל לתת למשה פקודות מעשיות, מבצעיות: "לך ואספת... ואמרת... ובאת...ושאלה אשה...וכו' ". כאן דומה שהמעבר לתחום המבצעי משתק את משה, וכך הוא מתואר במדרש רבה.

תגובתו הראשונה היא "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" – כאן צף ועולה זיכרון הניסיון הקודם של משה להשפיע לטובה על העם, ואולי גם באמת מידה של לימוד קטגוריה על העם:

"אותה שעה דיבר משה שלא כהוגן. הקב"ה אמר לו 'ושמעו לקולך' והוא אומר והן לא יאמינו לי?"

מכאן גם תיאורו של המדרש את האותות כעונשים קטנים למשה – גם פחדו מהנחש וגם הצטרעות ידו.

בשלב השני משה מצטנע ואומר שאינו איש דברים ואינו יכול לדבר בפני פרעה. מתוך תגובתו של הקב"ה נראה שראוי היה למשה לבקש מהקב"ה שירפא אותו, ושישים דברים בפיו (כפי שנתן שבעים לשון בפי יוסף), אלא שמשה לא חפץ בשליחות הזאת.

גרוע מכל הוא הניסיון השלישי לחמוק, כשמשה אומר "שלח נא ביד תשלח", ומעורר על עצמו חרון אף. לדעתי הסיבה לחרון האף היא שבאמירה זו משה ממש מסתלק מאמירתו "הנני" ואומר "אינני".

חז"ל התלבטו באלה איזה רושם עשה חרון האף הזה ולאיזה תוצאה גרם. יש שאמרו שבשל מעלתו של משה לא הייתה שום תוצאה לחרון האף הזה (אבן עזרא), יש שאמרו שהכהונה ניטלה ממנו (המדרש ורש"י), ויש אף שאמרו שזה הוא הגורם למפגשו עם המלאך במלון.

אלא שבסופו של דבר משה מקבל עליו את השליחות. יש עוד שלב אחד שבו משה מבין את דחיפות השליחות, והוא בדרך במלון (עפ"י דעת זקנים). משה לוקח את אשתו ובניו למצרים. נראה שהוא מבין ברמה מסויימת את חשיבות המשימה, ולכן אינו מל את בנו כדי לא להתעכב בדרך. אלא שה' רוצה שמשה ייטוש מאחור, לעת עתה, את חייו הקודמים מכל וכל. הדבר הנכון למשה לעשותו הוא למול את בנו ולהותירו מאחור עם ציפורה, בבית יתרו. המשימה במצרים דורשת ותובעת את כל יכולתו וכל מרצו של משה, ואין בה מקום למשפחתו. אנחנו כבר רואים עיכוב בכך שמשה נאלץ לדאוג למלון למשפחתו, במקום להמשיך ללכת לבדו יומם ולילה. את זאת הבינה ציפורה, והיא מלה את בנה ובזה היא נפרדת ממשה, ואולי זוהי המשמעות של המילים "חתן דמים". גם משה מבין כאן את הטוטאליות של המשימה, ומתמסר אליה.

כמובן שלאחר שמשה קיבל עליו את שליחותו של מקום, הוא לא נרתע ולא מפחד משום קושי. יהיה עוד סיבוב אחד של רפיון ידיים בסוף הפרשה, כשמשה מתאכזב מתגובתו הקשה של פרעה, אך מכאן ואילך נראה את דמותו של משה המנהיג, העשוי לבלי חת, עומד בפני אלוקים ובפני אנשים ומסור כל כולו להנהגתו וגאולתו של עם ישראל. זהו המהפך הענק שעובר משה, מאדם שהוא פילוסוף, או תלמיד ישיבה, לאדם שהוא מנהיג, דָּבָּר ומצביא.