דברים על הכנס מאת פרופ'ח אפרת איזנברג

בתאריך ה-10/11/2022 התקיים כנס מתכנון לחינוך ובחזרה בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים, בטכניון.

בכנס נכחו מעל 150 אנשי תכנון וחינוך מכל סוג – מחנכים, מנהלי בתי ספר, מובלי מדיניות חינוך ברמת הרשות המקומית והמדינה, וחוקרי חינוך, וגם אדריכלים ומתכנני ערים לעתיד הלומדים בפקולטה, אדריכלים ומתכננים מהספירה הציבורית והפרטית וחוקרי עיר ותכנון. אחת המטרות של המפגש היתה חציית גבולות התחום, הדיסיפלינה ויצירת קהילה של אנשים החושבים בשני קולות - חינוך ותכנון יחד, פדגוגיה ומרחב.

המשותף לכל 18 הדוברות והדוברים בכנס היא הבנה/ההכרה הבסיסית בכוחו של המרחב. דוגמת שביל הנמלים ממחישה כוח זה. הנמלים נעות על הקרקע ומתוך התנועה הזו שלהן נוצר נתיב שמסמן את הדרך הנוחה ביותר לזמן ולתנאים בהם נוצר. אבל, לאחר שנוצר, כל עוד הוא שורד, הנתיב מכתיב את תנועתן של הנמלים כולן בלי קשר לצורך ולתנאים של העת. בלי להיות ערים לשינויי הסביבה, לשינויי בצרכים של הנמלים, לא פשוט לראות מעבר לשולי הנתיב שהותווה. ברגע שהמרחב נוצר, הוא נתפס ככזה, השפעתו אדירה ועם זאת קשה מאוד להבחין, תוך כדי הליכה, עד כמה הוא (עדיין) מתאים לתנועה ולצרכים.

כל הדוברים.ות בכנס מצליחים לראות מעבר למגבלות ההרגל, מעבר ל-"ככה זה", מעבר למגבלות המערכת התכנונית, או מערכת החינוך, מעבר לאיך שלימדו וחינכו אותנו לחשוב על חינוך והמרחב. הצליחו לראות את האפשרי.

כמובן שיש עוד אפשריים רבים ומגוונים שלא קיבלו את הבמה במפגש זה ובודאי יחשפו במפגשים הבאים או באמצעות אתר זה שנולד מתוך הכנס ונועד להמשיך את מעברי הידע ולפתוח את הדיון לקהל רחב יותר.

דיון שמטרתו לייצר חשיבה מעמיקה על המרחב שמתחילה מפתח הבית ומסתיימת בסופו של יום שחוזרים לפתח הבית, אחרי יום הלימודים/עבודה והפעילויות שאחריו. על המרחב שקשור למשך הזמן הזה – מפתח עד פתח – אחראים כולנו – מתכננים ומחנכים מכל הסוגים.

המתכננים והמחנכים שדיברו בכנס הציגו זיוויות שונות של האפשרי. האפשרי שכבר מומש או יכול להיות ממומש גם אל מול המגבלות הרבות והשונות של המסגרת החינוכית או התכנונית הקיימת. האפשרי המרחבי הזה משמש אותנו לדמיון משותף ולהצתה של דרך לעתיד.

לתכנון המרחבים שלנו תקפיד משמעותי מאוד בהבנית דרך חיים, יחסים חברתיים, מוטיבציות אנושיות ו-well-being ועוד.

המקומות, הדרך לבית ספר, השער, החצר, הכיתה, ואז ההתחברות שוב לשכונה, לעיר, למדינה, הרצף הזה מופרע כל פעם מחדש על ידי חשיבה מרחבית שאינה מספיק עמוקה, ושאינה לוקחת אחריות מלאה. אבל כן יש פתחים, חריצים פה ושם, ראינו דוגמאות מחשבתיות ודוגמאות מוחשיות לכך.

המסר ששמענו כאן ושהודגם היום הוא שהמרחב החינוכי – שהוא העיר כולה – מבנה רצפים של קשר, עם המרחב עצמו, בין אנשים, בין קבוצות. איך התכנון של החינוך יכול להטיב, לקדם ולשפר את החברה בה אנו חיים? מערכת החינוך עצמה היא בעיקרה ובהגדרתה סגרגטיבית, מפרידה בין קבוצות, בין חילונים לדתיים יהודיים, בין יהודים למוסלמים, לדרוזים, לנוצרים. גם מערכת התכנון מקבלת בהשלמה את המרחב הסגרגטיבי בו אנו חיים וממשיכה ומקבעת סגרגציה זו.

אבל, מה יכולים להיות ומה יכולים לעשות מרחבי חינוך המשלבים שפות נוספות? המושכים ומכבדים בתכנונם מיעוטים מכל סוג? יש מעט דוגמאות שכן מנסות לפרוץ את הגבולות הקשיחים של הסגרגציה המרחבית, כפי ששמענו כאן, ובהן ניתן לבחון את הכוח של החיבורים הללו והשפעתם על הדור הבא שיוביל פה את הדברים.

קשה מאוד לשנות מערכות גדולות ומבוססות – מערכת החינוך ומערכת התכנון הממסדית – אבל, בידיהם של מתכננים ואנשי חינוך הכוח לקדם לקראת שינוי זה. גם אם בצעדים קטנים ובכל דרך אפשרית. אפרת איזנברג. ראש המחלקה לתכנון ערים