דברים לקראת הכנס - לילך אטיאס דרמון

החינוך מתרחש לרוב בין השורות, כלומר בין הדברים, כלומר במעברים, כלומר במה שאנחנו לא אומרים במפורש אבל מאוד נוכח וקיים ומעצב אותנו למה ולמי שאנחנו, כלומר מסביבנו, כלומר על הדרך. אז בוא נדבר על הדרך.

הדרך מהבית לביה"ס ביאליק בחולון, החלה בשביל בין שני הבלוקים שלתוכו פנו הכניסות/יציאות מהבתים. בשביל פגשתי מדי בוקר את ע' ומ' (שניהם היום היו משובצים במסגרות חינוך מיוחד) אבל אז הם נשארו בבית. כמעט כל בוקר הם היו שם בכניסה/יציאה מהבית שלהם ואמרו, כל אחד בדרכו שלו, בוקר טוב עם חיוך וצחקוק רחב, האחד גם זמזמם תמיד שיר והשני נופף בענף שבור, בכל בוקר היה לו ענף אחר. הם היו חלק משביל הבוקר שלי. מהם למדתי שילדים כמותם לא הולכים לבי"ס ואני כן, שהם אולי היו רוצים גם לבוא לבית ספר, ושתמיד יש אצלם מישהו בבית שנשאר אתם כל היום, לרוב זו היתה סבתא שלהם. גם למדתי לקבל אותם ככה כפי שהם ולדעת שיש להם מקום בעולם בכלל ובעולם שלי גם.

בהמשך הדרך היה שביל בירידה, כשבשיא שלו החלה עליה, מה שאמר שבימים גשומים היתה שם בריכה או ליתר דיוק נהר. היו לי שתי ברירות, האחת ללכת מסביב להקיף את כל הבלוק להאריך את הדרך וללכת בין הכבישים הראשיים, או לחצות את הנהר... לא זוכרת פעמים שבחרתי לא לחצות אותו, גם כשידעתי שזה ידרוש ממני לייבש את המכנסיים הגרביים והנעליים כל היום מול הספירלה בכתה. מה למדתי שם? שאני יכולה להאריך ולהישאר יבשה, או לקצר ולהירטב ממש. תמיד בחרתי לקצר ולהירטב, ואני חושבת שככה גם בתחומים אחרים... ועד היום.

בהמשך הדרך חציתי את כביש ההסתדרות ועברתי בתוך המתחם שהיום הוא מגודר אבל אז לא, מתחם משען - הדיור המוגן. מאוד אהבתי לעבור שם, כי הדשא שם היה ירוק יותר. בכל מקרה, בכל הפעמים שעברתי שם היה לי נעים, חוץ מפעם אחת. זה היה בערך בכתה ה' או ו' שעברתי שם בבוקר מוקדם, ועל הדשא שכבה סבתא אחת, די צמוד לקו הבניין, שהבנתי שהיא כבר לא אתנו, רצו אליה שני מטפלים לבושים לבן, ובלי שאף אחד אמר הבנתי. כן, זה היה קורה מידי פעם בדיור המוגן. אני המשכתי בדרך לביה"ס, לא עצרתי, רק הסתכלתי, וזה חקוק לי בזכרון. מזה למדתי, שלא פשוט שם בזיקנה, ואפילו בדיור המוגן אפשר להיות לא מוגן.

בהמשך הדרך היה עוד שביל צר בין בניין לגן ילדים, שביל צר מדי עם צמחיה שצמצמה אותו עוד יותר. השביל הזה תמיד הפחיד אותי. ובאמת פעם אחת שעברתי שם עם חברה, אז מולנו עבר גבר ששלח ידיים, אני מייד דחפתי אותו בכל הכח וצעקתי עליו. הוא האשים אותנו ועשה מניפולציה. שתינו עמדנו ורעדנו אבל הוא ברח. מהמקרה ההוא למדתי שיש לי כח, למדתי על מניפולציות, ולמדתי להיזהר ולא להיכנס לשבילים צרים מדי.

אחרי השביל הצר כבר הגענו לביה"ס, כלומר למשמרות הזה"ב, לחצות עוד כביש, להקיף את הגדר וזה מבחינתי כבר היה השטח של ביה"ס. תחושת הבטחון שם עלתה מאוד וההרגשה היתה בבית גם כשמדובר רק ברחוב שמקיף. ומזה למדתי לסמן לעצמי מקומות שמרגישים לי "בית" וכאלו שפחות.

15 דק' של הליכה בבוקר מהבית אל ביה"ס, וכמה למידות חשובות.

ומה אתם למדתם בדרך לביה"ס שלכם?

מה הדרך לביה"ס שלכם לימדה אתכם?

מה הדרך לביה"ס של הילדים שלנו מלמדת אותם?

או, טוב ששאלתם, בשביל זה נקיים כנס, לפתוח את הנושא, להפגיש את אנשי החינוך עם אנשי התכנון, להתחיל/לקדם/להמשיך שיח מרחבי חינוכי. מוזמנים!!

לילך