סקירת ספרות

תחילה, חקרתי שני מאמרים ששניהם עוסקים באוטוביוגרפיה והקשר שלהם לדימוי עצמי בכלל ולצילום בפרט.

ראשית האוטוביוגרפיה המצולמת התחילה כטרנד שמעמיד אדם בפני מבחן עצמי, משהו לא מוגדר, מאין טיפול פסיכולוגי ללא פסיכולוג. ממש בדומה לאוטוביוגרפיה המסופרת, האוטוביוגרפיה המצולמת היא הסיפור האישי של כל אדם אשר מושרש דרך התמונות אותן הוא מצלם, אין לו ספר של 500 עמודים בכדי לספר על עצמו ועל כל סיפוריו המעניינים שצבר במהלך דרכו. יש לו סדרה, לרוב אחת או שתיים, שבה הוא מרכז את חייו בתמונות. הסדרות הללו נחקרות ומעמידות את האדם המצלם את עצמו בתוך קונפליקט - האם הוא בכלל רוצה להציג את עבודתו? משהו כל כך אישי שמעיד על האישיות של האדם, מאין מראה שמציגה מי הוא אותו האדם שאותו אתה לא מכיר ברוב הפעמים, בעצם הרושם הראשוני עם אותו האדם נוצר דרך אותה סדרת תמונות בודדה שמציגה חיים שלמים של אדם מבלי לדבר איתו או בכלל לשמוע את קולו. האוטוביוגרפיה היא כלי לספר את סיפורך ולהנציח. את האוטוביוגרפיה אתה יכול לספר על סיפורים אשר חווית במהלך השנים או אפילו על אדם שאתה יודע את מהלך חייו בצורה טובה ואתה רוצה לספר את הסיפור כי הוא לא רוצה או שהוא לא בחיים ואתה רוצה להנציח אותו כי זה הזיכרון האחרון שיש לך ממנו. נקודה קשה שעלתה לי במהלך החקר היא כי האוטוביוגרפיה המצולמת יכולה להרוס ולבלבל חיים שלמים של אדם כי פתאום הוא יעמוד בפני שאלה "האם ה10 תמונות הללו הן הדבר היחידי שמציג מי אני? זה הכל?" בחרתי לשתף את המסקנה הזאת שלי כי הבנתי מתוך החקר שעולם האוטוביוגרפיה הצילומית הוא מאוד מעניין מהסיבה הפשוטה שהוא אין סופי. כל היופי בצילום הוא שכל אדם יכול לפרש כל תמונה בצורה שונה, במילים אחרות שיבטאו את אותו הרגש, כך שלמעשה המשפט הכל כך קיט'שי שאומר "תמונה אחת שווה אלף מילים" הוא כל כך נכון. ההגדרה שהסקתי מהמחקר היא שהנגישות ליצירת אוטוביוגרפיה מצולמת היא לכל אחד, אך לא כולם אמיצים מספיק בכדי לעמוד מול המראה שיכולה להיות לפעמים כל כך אכזרית וכואבת, שיכולה לעלות המון שאלות ותהיות כלפי החיים ובכלל מה הם.