"המכה שהנחיתה 'השבת השחורה' הייתה קודם כול פסיכולוגית: יחסי היישוב וממשלת המנדט הושתתו על הנחת יסוד סמויה, שעיקרה: הבריטים אינם גרמנים, ואין לחשוש יתר על המידה מדיכוי אכזרי מצידם. עתה התברר שהנחה זו אינה מבוססת. ודאי שהבריטים אינם נוהגים כנאצים (אף שהאשמות בנוסח זה נשמעו גם נשמעו במלחמת התעמולה), אך הם מסוגלים, אם יעלה הרצון לפניהם, להרוס את כוח היישוב מבחינה כלכלית וצבאית. [...]

לאחר ששקע האבק, התברר שפגיעת השלטון לא הייתה כה קשה: ה"הגנה" והפלמ"ח נפגעו אך מעט, והמנהיגות הצבאית שמרה על חירותה. בן גוריון נמצא בפריס ולא נאסר; הוא המשיך לפעול, בסיוע מנהיגים ציונים אחרים, מן הארץ ומן הגולה. התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ ישראל שמרו על כוחם. אולם ההכרה כי בידי השלטונות הכוח להרוס את הקיים הייתה בעלת משמעות פוליטית ממדרגה ראשונה."

מתוך: אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדוׁ (בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2004), עמ' 266-265.